תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
OnTour
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

22/06/2017
האלבומים האהובים על Trevor Strnad מ The Black Dahlia Murder
מאת: טרבור סטרנד, סולן Black Dahlia Murder

שלום חברים, כאן Trevor מ-The Black Dahlia Murder עם רשימת עשרת האלבומים שעזרו לי לעצב את עולמי המוסיקלי. היה ממש כיף לחזור על הרגעים האלה, לא ציפיתי להתרגש כל כך מלכתוב על הדברים על זה. מכל מקום, הנה הצצה קטנה אל תוך ילדותי ומסעי אל עולם המוסיקה הקיצונית. תודה שקראתם ותבוא לראות אותנו בתל אביב על במת מועדון התמונע ב-29 ליוני! לא יכול לחכות עד שניתן בראש ביחד!

Nirvana – Nevermind
פה בעצם הכול התחיל עבורי, ואני די בטוח שעבור הרבה מטאליסטים בני גילי. הובלנו לעולם של מוסיקה כועסת על ידי Nirvana הצרודה והפרחחית. לפני זה אהבתי הרבה להקות גלאם וראפ מסחרי. היה לי קסטות של Salt n Papa ו-Bobby Brown. Nirvana היו כל כך מחוספסים ואמיתיים כך שאפילו שהייתי רק בכיתה ה' זה ממש דיבר אליי ואל החברים שלי. ידענו שזה נועד עבורנו. Nirvana היו פשוט הלהקה הכי מגניבה בעולם מבחינתנו. זה הוביל אותי במהרה דרך התעלה שהפכה אותי למי שאני היום: תעלת המוסיקה המחתרתית. אני עדיין נהנה מהאלבום הזה מדי פעם. אין ספק שיש כמה סינגלים שמיציתי כבר מלשמוע אבל עדיין יש המון חלקים פחות מוכרים באלבום שהם מעולים. אני לא חושב שאי פעם ימאס לי מהשיר Drain You. בכל אופן, זה האלבום שגרם לנו לעשות פוגו בחדר וגרם לנו להתעניין מה כל אותם האחים והאחיות הגדולים והמוזרים שלנו מאזינים אליו.

Metallica – Metallica
אני לא יכול שלא לדבר על האלבום הזה כשאני מדבר על השורשים המוסיקליים שלי. זה היה הרגע שבו כול העולם שמע על Metallica, ואני הייתי ביניהם. זה היה הסיפתח שלי למטאל. אני עדיין אוהב את האלבום הזה עד היום. אני חושב שהוא יצירת מופת. יש להם אלבומים שאני אוהב יותר אבל אני חושב שזה אחד מרגעי המופת הגדולים ביותר של ז'אנר המטאל בהיסטוריה. הקהל הרחב שהוא פנה אליו היה מדהים. אפילו אימא שלי אוהבת את האלבום השחור. עבורי, זוהי האיכות שכל להקת מטאל צריכה לחתור להגיע אליה כאשר יוצרים ומקליטים מוסיקה. האלבום נשמע מושלם. בלי ספק נקודת השיא של השירה של James Hetfield והרגע האחרון שלהם בתור ישות מוסיקלית מושלמת.

Anthrax - Attack Of The Killer B's
אבא שלי היה מזמין דיסקים מאיזה תוכניה של מגזין חודשי. אני חושב שזה היה של Columbia House. מדי פעם הוא היה מרשה לי לבחור דיסק בשבילי. בעקבות אהבתי ל-Nirvana ולאלבום השחור של Metallica, החשק שלי לעוד מוסיקה עצבנית גדל וגדל והייתי יותר ויותר סקרן בנוגע לעולם המטאל במיוחד. הלכתי על הדיסק של Anthrax על עיוור, מה שהסתבר בתור אוסף אקלקטי של שירים מוזרים שלא נכנסו לשום אלבום אחר, כמובן שמדובר ב-Attack Of The Killer B's. כשהדיסק הגיע, אבא שלי נתן מבט במדבקת האזהרה של "תחת השגחת הורים" שתקעו לדיסקים אז, והחליט שראוי שהוא זה שישמע את האלבום קודם כדי לבדוק אם הוא מתאים לילד בן גילי. אני לא זוכר מה היה שם כל כך גרוע שאבא שלי החליט שזה לא בשבילי, אבל הוא קבע שאני לא אהיה מסוגל להתמודד עם זה ושהוא ייתן את זה לחבר לעבודה מחר בבוקר. אבל לפני זה הוא נתן לי להקשיב לשניים שלושה שירים ראשונים שכנראה עמדו במבחן האבא המודאג שלו. כששמעתי את הריף Thrash המהיר בקאבר שלהם ל-S.O.D. עם השיר Chromatic Death עף לי המוח בן העשר שלי. לא ידעתי איך לקרוא עדיין לסאונד המהיר עם הפריטה המשוגעת ההיא, אבל אהבתי את זה ממש והחלטתי שאני חייב למצוא את זה שוב פעם נוספת.

Megadeth - Countdown To Extinction
בום! עכשיו תבוא הלהקה האהובה עלי בכל הזמנים, Megadeth. אני זוכר שראיתי את הוידאו של Symphony Of Destruction ב-MTV אחרי היום הראשון שלי בכיתה ו'. זה העיף לי את הראש ושינה את עולמי לחלוטין. מאותו הרגע הלאה, כל מה שחשבתי עליו זה להשיג את האלבום הזה. זה היה הדבר הכי כבד והכי אכזרי ששמעתי עד אותה הנקודה. אהבתי את Metallica אבל ל-Megadeth היה ארסיות שכזו גם בנגינה והשירה המלוכלכת שממש דיברה אליי. זה גרם לי לרצות להיות מטאליסט. ידעתי באותו הרגע שמצאתי את המקום שלי בעולם הזה, והמקום הזה שמה אותי עם החבר'ה בשולי החברה האלה שיש להם חולצה שחורה ושיער ארוך. הם יקבלו את המוזריות שלי ואני אשתייך לקבוצה מוגדרת. היה לזה משמעות עצומה! אני זוכר שכשהייתה לי רק חולצת מטאל אחת, זו הייתה החולצה של Megadeth של ה-Zookeeper. לבשתי אותה שלושה ימים בשבוע, ואני זוכר שהייתה ילדה בכיתה שאפילו צחקה על הקטע הזה. לא היה לי אכפת, הם היו לי העולם ומלואו, וכל מה שרציתי זה להיות מוקף במוסיקה כל הזמן. המוסיקה הפכה להיות ציפוי הביטחון שלי והיא נשארה ככה עד היום, יחד עם משחקי וידאו של 8-ביט. אחרי כמה זמן היו לי כל כך הרבה יותר חולצות של Megadeth, יותר מאחת לכל יום. הספורטאים בבית ספר התחילו לקרוא לי Megadeth, מה שכנראה היו מיועד לעלבון אבל ממש אהבתי את הכינוי הזה. אני הייתי Megadeth. ציירתי את חברי הלהקה בציורים סופר-מושקעים, רכנתי מעל החוברות של הדיסקים במשך שעות כאילו זה היה יצירה שייקספירית. הייתי מאוהב. אני עדיין יכול לצייר את Vic Rattlehead בעיניים עצומות.



Suffocation - Pierced From Within
Pierced From Within היה אלבום ה-Death Metal הראשון שלי. ראיתי סקירה של זה במגזין המחורבן ההוא Hit Parader שהייתי נוהג לקרוא וממש עפתי על העטיפה המדהימה והתיאורים האפלים של המוסיקה. קניתי אותו ישר אחר כך בחנות המוסיקה המקומית Harmony House שהייתה סוג של עמוד תווך בחיי הצעירים. אני זוכר ששמתי אותו בסלון במערכת של ההורים כשהם היו בעבודה. זה הפחיד אותי עד אימה, בקטע טוב. אני זוכר שחשבתי שזה הדבר הכי דפוק, מעוות ומנוכר ששמעתי בחיים שלי. עד כדי כך שאני לא אהיה מסוגל לזכור שום דבר משם. זה פשוט נשמע כל כך מורכב לעומת מה שהייתי שומע עד אותה תקופה. אני גם זוכר את הבלאסטים המטורפים האלה תוך כדי הברייקדאונים שפשוט פוצצו לי את המוח... זה היה הדבר הכי כבד ששמעתי בפער אדיר. עד היום זה אלבום ה-Death Metal האהוב עלי, אני עדיין חושב שזה הדבר הכי טוב שאי פעם הושרץ בז'אנר המופרע הזה.

Carcass - Tools Of The Trade
אני מת על ה-EP הזה. יש לי קעקוע של העטיפה על הזרוע כמחווה ליצירה הזו... וזה היה הקעקוע הראשון שלי. שמעתי אותו בהתחלה בבית של חבר איזה ערב אחד. זה היה בטוח אחד מעשרת אלבומי ה-Death Metal הראשונים שאי פעם שמעתי. זה פשוט צמרר אותי. השירה הכפולה הייתה כה מחרידה והמילים אודות זוועות של דברים רפואיים מהחיים האמיתיים היו כמעט יותר מדי בשבילי. זה היה דוחה, ורציתי עוד מזה. כמו תאונת דרכים מזוויעה שאי אפשר להסיר את המבט ממנה! היה לי ממש ברור שהחבר'ה האלה היו בליגה משלהם. היה להם את הקטע של מוסיקה עמוסת גיטרות מחוכמות כמו Megadeth עם סאונד מלא ביצים, ועם שירה עוד יותר נשכנית, שתפסה אותי מיד. אני עדיין חושב שה-EP הזה מכיל את ארבעת השירים הטובים ביותר שלהם. אני אוהב את הקטעים המעולים של Rotten To The Gore או Hepatic Tissues... זה המעבר המושלם בין התקופה היותר מלודית של Carcass לבין הקרחנות המדממות של האלבומים המוקדמים. הצומת הזה הוא איפה שאנחנו שואפים להיות בו עם The Black Dahlia Murder. מצד אחד מלודיות יפיפיות, מצד שני מזוויע בצורה מקאברית.

Yes – 90215
זהו האלבום האהוב עלי בכל הזמנים. אבא שלי נהג לשים את 90215 בלי סוף שהייתי ילד. אחרי שלא שמעתי את האלבום הזה במשך יותר מ-15 שנה, מאז שהייתי בן 19, הוא התנגן לו ברקע ב-Harmony House, חנות התקליטים שהייתי פוקד כל הזמן כפי שהסברתי. הבנתי לעצמי שאני מכיר את האלבום הזה בעל פה. כל מילה, כל ניואנס מוסיקלי, ושאני מת עליו. קניתי את האלבום הזה וחרשתי לו את האימא. איזו מוסיקה פרוגרסיבית, דינמאית שתופסת אותך! מוסיקה מהרמה הגבוהה ביותר, אם תשאלו אותי. השיר Changes ממש נותן בראש. כמו כן, השיר Our Song אם התזכורת של Toldeo האהובה (והמחורבנת) הרגיש כל כך מוכר, כי זה מרחק של שעה נסיעה מאיפה שגרתי.



Black Flag - Live '84
האלבום הזה הייתה החשיפה הראשונה שלי ל-Black Flag האדירים. החשיבות שלו מבחינתי הוא שנהייתי אובססיבי לכל מה שקשור ל-Henry Rollins, כולל הספר שלו Get In The Van, שהיה היומן שלו אודות החוויות שלו מהתקופה שלו ב-Black Flag. קראתי את הספר (והקשבתי לגרסת האודיו שלו) בערך מיליון פעמים וזה בערך מה שגרם לי לרצות ולצאת לטורים. זה הפך לחלום שלי, לחיות את חיי בהרפתקת טור DIY אחת גדולה. לא משנה כמה גרועות היו הלהקות שלי באותה התקופה, היה לנו את אותו החלום על בסיס-Rollins של לעזוב את המדינה ולהפיץ את המוסיקה שלנו בכל חזית אפשרית ישר לאנשים. אני חושב שזה היה רגע של בהירות עבור כולנו: אם אתה רוצה שמשהו יעשה, עשה אותו בעצמך.

At The Gates - Slaughter Of The Soul
קניתי את האלבום הזה כשהוא יצא והאמת היא שלא כל כך התייחסתי אליו בזמנו. באותה התקופה בדיוק ביססתי רגל אחת בתוך הסצינה של ה-Death Metal הברוטאלי יותר וכל מה שרציתי היה להשיג את אלבומים של להקות כמו Broken Hope או Cannibal Corpse. כמה שיותר גור ויותר ברוטאלי, ככה יותר טוב, זה היה המוטו שלי. השירה עם הצרחות הגבוהות לא הייתה הקטע שלי עד לעוד איזה שנתיים לאורך הדרך. רק שהצטרפתי ל-TBDM האלבום הזה פגע בי. שאר החבר'ה היו אובססיבים בנוגע לאלבום הזה, ובצדק. להיות בלהקה הזו הוביל אותי לעולם שלם של עוד ועוד Death Metal מהצד המלודי של הז'אנר, וזה היה היהלום שבכתר. אני זוכר שחמשתנו, חמשת הנגנים המקוריים של TBDM, היינו נדחסים כולנו בלהקה כדי להגיע להופעת Hardcore ביחד והקשבנו לקסטה שהכילה גם את Slaughter Of The Soul וגם את Heartwork של Carcass ביחד, שיר אחר שיר אחד אחרי השני. השתגענו על שני האלבומים האלה. ממש היינו רבים מי מהם יותר טוב. עדיין אפשר לשמוע את ההשפעה שהייתה להם עלינו, בלי ספק שאלו שני האלבומים שהכי השפיעו עלינו.

Grave - Hating Life
זהו אלבום שהוא יהלום בלתי מלוטש. אנשים לא סופרים את האלבום הזה או את Soulless מסיבות שאינן מובנות לי, אבל אני אישית מת על שניהם. Hating Life מכיל המון מוסיקה אדירה, אבל ההשפעה הכי גדולה שלי זה דווקא איפה שהמילים נהיות רומנטיות וקריפיות. בערך כל שיר קריפי שכתבתי ל-TBDM הושפע מהשיר הפותח של האלבום Worth The Wait. תמיד אהבתי שירים על נקרופיליה אבל פה היה משהו ממש-ממש שונה. הדמות הראשית בשיר היה מופרע לגמרי וחושק באהבה שהיא מעבר למוות. זה הפחיד עד מוות. אני חב כל כך הרבה לשיר הבודד הזה ואני לא מסוגל לתאר כמה עצומה החשיבות שלו.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[30/03/2024]
Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
[14/03] Structural - "Decrowned" release show
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::