תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Magen
Dillinger
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

06/07/2017
אלבום קלאסי - Bolt Thrower - Realm Of Chaos
מאת: יותם Defiler

הרומן שלי עם Bolt Thrower מתחיל עוד לפני שידעתי מטאל מהו. כשהייתי בכיתה ט' מצאתי חנות קטנה בקריון שמכרה מיניאטורות של משחק הפנטזיה Warhammer ושל אחיו הגדול, Warhammer 40,000, שהיה אותו דבר רק במקום אורקים ואלפים ושדים זה היה אורקים ואלפים ושדים בחלל! ולמרות שמדובר בלא יותר ממשחק מיניאטורות, תחביב אקלקטי וסיזיפי שתוך שנה הבנתי שלעולם לא יתאים לי, הייתי מתמוגג מלראות את אוספי המיניאטורות המושקעות של טנקים עתידניים רומסים מפלצות ושדים או ההפך, צבועות בהקפדה שמתאימה לרופא מנתח ולא לאספן בובות עופרת. שנה וחצי אחר כך גיליתי את Bolt Thrower, להקת ה-Death Metal הראשונה שלי. למה דווקא הם ולא Six Feet Under שהיו חזקים באותה תקופה? וובכן, השם שלהם נשמע לי מוכר. הם לקחו את השם שלהם היישר מהמדף של משחק המיניאטורות ההוא שתמיד רציתי להתמקצע בו ומעולם לא הייתה לי את הסבלנות או את התקציב. Bolt Thrower - יעני משליך קליעים - שם גנרי לבליסטרה שאמורה להיות מחומשת בהרבה יותר מקליע אחד. בעצם, סוג של מכונת יריירה של כידונים אם תרצו. לא ברור לי ולא טרחתי לברר אם באמת היה מכשיר מלחמה פרקטי כזה בעבר, וזה לא עניין אותי. זה בדיוק מה שהיה חסר לי - שירי מטאל על התחביב הזה שלא באמת השתייכתי אליו, אבל ה-lore סביבו תמיד נורא ריתק אותי.

אמנם את הרומן שלי עם Bolt Thrower התחלתי עם אלבום מלודי בהרבה, Mercenary שיצא ב-1998 והופק על ידי Collin Richardson, אבל די מהר ובזכות העובדה שהיה לי אינטרנט בבית, הבנתי שיש להם עוד אלבומים ולמעשה אפילו עמוד מעריצים קטן שקרס לו מלפני שנים אודות מעריצה של הלהקה שממש אהבה את העובדה שבתכלס, יש ללהקה הזו בסיסטית. בלהקת Death Metal. עוד מ-1980 וכלום. אני מעולם לא טרחתי להתייחס לעובדה ש-Joe Bench הייתה בחורה. זה לא היה חד משמעי מהתמונות הדהויות באלבום שהיה לי והאינטרנט לא טען מספיק מהר דפים עם תמונות כדי שאתחיל להתעקש על זה. בדיעבד זה פשוט היה פרט טריוויה ותו לא. העובדה שהם הקדישו אלבום שלם למשחק מאת Games Workshop הייתה דווקא בדיוק הסיבה להתמקד בהם.

Realm Of Chaos (עם תת הכותרת Slaves To Darkness) הוא לא רק אלבום שמתכתב עם ה-Lore של Warhammer 40,000 - הוא למעשה לא פחות מדבר רק עליו. עם הזמן הבנתי שהלהקה די קיבלה חסות מהחברה (שזה די מגניב שלעצמו - להיות להקת הדגל של מותג משחקי מלחמה, שאתה בעצם להקת Death Metal חולנית) אבל עד אז זה נראה כמו הצדעה מהסוג הכיפי ביותר שיש. כל שיר באלבום הזה נגע באיזשהו אספקט, אפילו אם מרחוק ורק במקצת, בעולם המונחים של משחק המיניאטורות, באפלה שהוא מציג כמו שאף ספר או אף סרט לא התיימרו להעמיק אליה לפני כן. בתקופה טרום עידן משחקי המחשב שדרשו ממך להעמיק פנימה ולהבין שמישהו כתב פה סיפור מרתק, להעמיק למשחקי תפקידים ומשחקי מלחמה אחרים היה ה-next best thing בהעדר מונח אחר.



אבל גם מבחינה מוסיקלית Realm Of Chaos שינה את כללי המשחק. הוא אמנם לא עשה שום דבר פורץ דרך - זהו אלבומם השני של Bolt Thrower, והם היו יותר קיצוניים באלבום הראשון, מה שגם בתקופה פוסט Obituary ו-Napalm Death זה בעיקר תחרות של מי מנגן יותר מהר או מי מנגן הכי לאט, השאלה של מי הכי כבד כבר ירדה מהפרק. והנה באלבום אחד הצליחו Bolt Thrower למשך שנה אחת קצרה לצלול עד לעומק תהום הנשייה הזו, ולענות על השאלה "מי הכי כבד נכון לעכשיו". התשובה היא "אנחנו". שנה אחר כך Deicide, Cannibal Corpse, Suffocation ואחרות ידיחו את הילדודס הבריטים מעמדתם, אבל עד אז, תנו להם להנות מהרגע.

ההתחלה של האלבום היא לא פחות ממה שנשמע כמו מה שמתרחש על גשר הפיקוד של ספינת חלל של שדים. שמעתם נכונה. הם מקבלים הוראות מעבר לשאול ומטיסים את משחתת משמידת העולמות שלהם דרך ההייפרספייס על מנת להשמיד את כל העולמות המיושבים האפשריים. האינטרו האפוקליפטי שנשמע כאילו הוא רק מבשר על תחילת הסוף פוצח במה שמייצג את Bolt Thrower במלוא תפאורתה המיושנת. Eternal War, השיר העוקב, הוא ירית הפתיחה של מלחמה אין-סופית, שמשלבת בין Death Metal שבשלב זה הוא ממש רק בחיתוליו, לבין Grindcore חולני שבשלב זה רק בקע מהבטן ההריונית של אנגליה התעשייתית. למרות שהנגינה קצת מרושלת, במיוחד מעמדת התופים שממש קל לשמוע שהם לא עומדים בשום סטנדרט של נגינה מסודרת של מה שיהיה אפילו רק שנה קדימה אל תוך הקריירה של כל להקות ה-Death Metal באשר הן, עדיין מדובר במפלצת של שיר.



זה מצחיק קצת להתייחס לשירים של Bolt Thrower כשירים. הם לא שירים. הם קליעים במרגמה השטנית שלהם שנועדה לירות אותם בשרשרת. הם פגזים בתחמושת הטנק המוסיקלי שלהם. הם לא שירים, והלהקה לא רוצה שתטעו לחשוב שהם שירים. אלו הם כלי נשק, כלי מצור ומלחמה, וכל עת שאנחנו מצליחים לצלוח את מערך המטאל המעושן והמפויח מאבק השריפה שלהם, אנחנו לומדים שיעור חשוב בתורת המלחמה, עתיקה כמו מאז שהאדם החזיק גרזן ביד, או מבשרת את אחרית הימים כמו תותח פלזמה שמפציץ פלנטות שלמות לכדי אטומים.

הקטע המדהים הוא שיש מתחת לקראחנה המטורפת שנעה בין מלחמה שאין לה התחלה ואין לה סוף אלא רק שפיכות דמים ללא קץ - ומטאל קיצוני, הכי קיצוני שהעולם יכול היה לייצר אי שם ב-1989, יש גם עלילה. יש פה סיפור, אמנם בצבעי דם ופלדה חלודה, אבל יש - כמו האפוס הפנטסטי שעליו Bolt Thrower מושתתת. זה מחוויר טיפה יותר כאשר אנחנו מתקדים אל Through The Eye of Terror שמראה לנו שיש מקום גם לגרוב כמו שיש לנו מקום למדון. סלחו על הבקיעות המדומה בעולם הפנטזיה של Warhammer 40,000, שכיום בעידן האינטרנט זה נראה הרבה פחות מרשים, אבל אותה "עין האימים" היא המעבר בהייפרספייס בעולמה הלירי של Bolt Thrower. כל מעבר מעבר למהירות האור הוא בעצם חצייה במערבולת שלא רק גובלת בכישוף אפל - היא באופן מילולי חוצה את השאול על מנת לשבור את הזמן והמרחב. משם נובע הסכסוך החולני בן ה-40,000 שנים שיעסיק את האלבום כולו (ויוזנח בהמשך הקריירה), בין אנשים שנשבעו לכאוס לאחר שנחשפו לקסמיו האפלים בעין האימים, לבין אלה שקיסר האנושות ממשיך להוביל. נו, האינטרנט געש כבר לפני שני עשורים בפרוטו-מימים אודות כמה אנחנו קטנים ועלובים לעומת הקיסר או אם אתם עומדים מהצד השני של המתרס, כמה דם אפשר עוד לשפוך בשם אל הדם? החלק הבאמת מפתיע הוא שהשיר הוא למעשה התשתית עליו Bolt Thrower תמשיך ותבנה את הקריירה. הוא המקום בו הגרוב הכמעט בלוזי בטעם של ברזל ותחמושת פוגש דאבל-בס שהפך להיות הסממן של ה-Death Metal על אמת. תזכרו שבשלב זה ה-Brutal Death Metal האמיתי, כל מה ש-Suffocation או Cannibal Corpse יביאו לשולחן - עדיין לא יצא לעולם, ו-Bolt Thrower כבר צעדו על קיבתם מלאים באלבום הראשון והלא פחות מוצלח שלהם.

Dark Millennium מנסה להראות מצד אחד את הצדדים היותר מהירים של הלהקה, כשהוא קצת חוזר למלאכת הקודש של לנגן מהר כמו Slayer ולטמא את הדרך כמו Venom - אבל הוא לא מכריז על בואה של בשורה אמיתית מלבד לתת בראש עם ריפים מתפתלים פער יצירתם של Gavin Ward ו-Buzz Thompson, אבל איפה ששירי המופת באמת מתחילים זה עם All That Remains. מזחילה כמעט דומית שלא הייתה מביישת את Black Sabbath השיר נוהר קדימה כמו מכונות המלחמה של כוחות התוהו. הקיק-דראם מכתיב את הקצב כמו זחלני הטנקים, והריפים המחברים בין בית לבית באמת ומרגישים כמו נסיעה בנגמ"שים בין שוחות של עולמות חרבים במלחמה בת אלפי שנים שבה אנשים נולדים, גדלים ומתים בשדה הקרב.



Lost Soul Domain לוקח אותנו לצד השני של הצד הלוחם. כבר לא רואים את העולם מבעד לעיניהם של החיילים בפלוגות האין-סופיות של כוחות האימפריה האנושית השולטת על כל כך עולמות של מלחמה, אלא הפעם מעיני האויב - אלה שהמתים צועדים לצידם כחלק מהכוח הלוחם. זה מתחיל ברעם המרגמות וממשיך בשאגות מפיו של Karl Willetts שנשמע לא פחות מנסיך כאוס בשר ודם, כאשר השיר מתדרדר בתהום של פחד שמרגישה כמו סיוט שמתגשם. גם כיום, כמעט 30 שנה אחרי האלבום המפלצתי הזה, הוא בין הדברים הראשונים שגורמים לחשוב איך נשמע הגהנום עצמו - בלי שום סיכוי לטעות.

מסכת העינויים ממשיכה לכסות את התופת המבעבע הזה גם עם שירים שלקוחים היישר מהקודקס המהביל של עולמות הפנטזיה מעת Games Workshop, והפעם בצורת שדים שכל מטרתם לשרת את שר המגפה נרגל (כן, קצת לפני נרגל מ-Behemoth, קצת אחרי נרגל האשורי או הבבלי, או מאיפה שהוא לא הגיע). השיר Plague Bearer ממש מנסה לתאר כמה שהוא יכול בשיר שמבשל ריפים של Thrash Metal ביחד עם הקצב הקודח של ה-Death Metal המהיר שמנסח את קצב הלהקה, ועם ליריקה אודות שליחי המוות האל-מתים הללו - אבל כל זה הוא רק סיפתח אל הממתק הרעיל שמגיע הלאה.

World Eater הוא אולי השיר הכי קרוב לרמה של "המנון" ש-Bolt Thrower אי פעם יצרו מתחת לאמתחתם הלוחמנית. בלי ספק אחת הפתיחות הכי טובות במטאל אי-פעם, לא משנה לאיזה שיר מדובר, עומדת כתף אל כתף עם הפתיחות של שירים כמו Hell Awaits ו-Hellion / Electric Eye - מה שמתנגן כמעט בצורה מלודית הוא רק הבשורה המגיע עם הנהמה של Willetts כאשר הוא קורא בשם השיר, שהוא בעצם ספינת המלחמה הגדולה ביותר של כוחות השאול באפוס המד"ב שעליהם הם מתבססים. כשמה כן היא, ספינה שמשמידה פלנטות שלמות בבליעה, השיר נהיה מתח קודח של Grindcore מטורף, אבל עם ליווי סולו צורמניים וצווחניים שחס ושלום יקבעו אותנו בחלקים המלודיים של השיר הזה. דווקא המלודיה הקטנה, מרומזת מבין למתחי הריפים הרועמים, הנהמות הקטלניות והתופים משולחי הרסן - היא מה ש-Bolt Thrower באמת מצליחים לעשות בו חייל. כאן היא הופכת אותם מסתם עוד להקת Death Metal שכיף להזכר בה, לקלאסיקה אמיתית - וכאשר השיר מאט שוב לפתיח שלו אי אפשר שלא להתאהב בריף הכובש הזה, גם אם אתה חושב שאין ללהקת Death Metal מה להציע לך מאלבום בין 28 שנים.

למרות שאחרי הפצצה הגרעינית המוסיקלית של World Eater, שיאו של האלבום ואחד משיאי הקריירה של הלהקה הזו, קשה לעמוד זקוף - דווקא Drowned In Torment מצליח. אמנם זה מרגיש כאילו הוא פשוט איזה בי-סייד שנכנס לאלבום בקצהו כי אין לו מה לומר - הוא דווקא תוקע מסמר נוסף בארון הקבורה שנשמע מהתופת הזה. בין סחרור Grind לבין ריפים גרוביים, הלהקה מראה שהיא יודעת כבר היטב את המלאכה. היא מסוגלת לעשות עצירות מתודיות באמצע הבלאגן - שבשלב זה לא בדיוק המומחיות שלהם ולימים הם יבינו שמעולם לא באמת היה - ולהכניס ריפים במיד-טמפו שכל מטרתם לגרום לכל הנוכחים לתת בראש למשמע אוזנם. ההרכב כבר מצליח להשתלט עד סוף השיר בנוסחה המנצחת שלו - ריף מעולה על רקע תופים עם הרבה דאבל-בס ומעט מלאכת ידיים - ושאגות שאין שניות להם שמכריזות על העולם חרב. Drowned בהחלט.



שיר הנושא הוא היצירה הסוגרת, מתנהלת בתחילה באיטיות יחסית, מאפשרת לאוזן להירגע מהמלחמה המוסיקלית שהיא חוותה על בשרה. זהו הטון שיישאר איתנו גם ב-War Master, האלבום העוקב שלוקח אותנו ממחוזות החלל הקרים והנוראיים של ארמגדון שנמשך במשך אלפי שנים - אל תוך מלחמה יותר פנטסטית ופחות סיפורית מצידו השני. גם פה הצד המלודי של הלהקה מצליח להבליח לרגע קל, לא ממש כדי לתעתע בנו שהם באמת כתבו סולו שילווה את הריפים הכבדים, והם גם פה מסרבים לוותר על המהירות הבהמית שלהם - לפני שאנחנו נוסקים מטה אל תוך יצירה אינסטרומנטאלית קצרה ואמביינטית, האפילוג החותם את האלבום.

מה שמייחד את Realm Of Chaos הוא שכמו Spiritual Healing של Death או Vulgar Display Of Power של Pantera זהו אלבום ביניים - מערבב בין שני עולמות מוסיקליים של להקה. במקרה של Bolt Thrower המרחק אולי יותר קטן - בין ה-Grindcore המלוכלך והמפויח של In Battle There Is No Law שהיה אלבום הבכורה שלהם לבין War Master שמייצב את הסאונד שלהם כלהקה מעט יותר איטית, ואולי החזקה ביותר לצד Carcass בהתפתחות ה-Death Metal הבריטי לדעתו של כתב זה. כן, Benediction היו שם לצידם, ו-Napalm Death כבודם במקומם מונח, אבל אלו היו Bolt Thrower שסימנו שלא כל זמר Death Metal בריטי חייב להישמע כאילו הוא הרגע יצא מהשוק - אלא באמת כמו השטן - ועדיין שמרו על מוטיבים של מטאל מיושן ולא זרקו הכל לטובת Grindcore מטורלל. בקצרה - השורשים שלהם אולי כוללים פאנק בדיוק כמו שאר הבריטיות ב-Death Metal באיזור, אבל הם את ההשראה העיקרית שלהם לוקחים מהמטאל, ועוד מהצד האמריקאי שלו, כך שהם תמיד נדמו לי כסוג של שעטנז בין מה שהיה לפלורידה להציע לבין מה שהתפתח באנגליה באותה תקופה.

הלהקה הזו תמיד החזיקה בסאונד הייחודי שלה, שאף אחד לא ניסה, לא העז ולא הצליח לחכות. אין עוד להקה שבאמת ובתמים נשמעת כמו טנק שדוהר לכיוונך, בטח לא כל כך מוקדם בקריירה של ה-Death Metal. הכיוון הנמוך, השאגות הברוטאליות, המלודיות המתפלחות מדי פעם - כל זה גורם ל-Bolt Thrower להישמע לא מחוכמים מדי, לא כבדים יתר על המידה אבל מספיק כדי לעשות סיוטים למי שלא יודע למה הוא נכנס, ולא מעזים לצאת מהמסגרת המעולה שהם תפרו לעצמם. להקת האמצע המושלמת, ו-Realm Of Chaos כאלבום האמצע המושלם שלהם, שבישר על תחילתו של הסגנון בו הם יקבעו את כל נכסיהם - וקצת אחרי שהם נפרדו מהשורשים היותר מבולגנים שלהם.

בעידן של היום, שמלחמות מנוהלות בהסברה, עם האקרים, במכוניות תופת או במזל"טים - ראוי לשבת ולהזכר שפעם היה משפט על החוברת של Warhammer 40,000 שאמר "אין דבר כזה יותר מדי טנקים!" והסימן קריאה באמת היה שם. Bolt Thrower הם הטנק המוסיקלי האולטימטיבי.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Jack The Envious - In Your Own Way

Cellar Darling - This Is the Sound.

Persefone – Aathma

Limbonic Art - Spectre Abysm

Hate - Tremendum

Zohamah – Manic Depression
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
My Friend Dahmer \ Derf Backderf - סקירת גראפיק נובל

סקירת הופעה:
התנינים הגדולים אוכלים את תל-אביב - Nile בישראל

סקירת הופעה: Magen - ו Hotbox בתמונע

כתבה:
הבל החן - על הלוק והשואו בקהילת המטאל

סקירת הופעה:
הסימפוניה מכה שנית – סקירת הופעת ההשקה של להקת Scarsdust

ראיון:
Karl Sanders, סולן וגיטריסט להקת Nile
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[12/10/2017]
Dream Theater בישראל
[12/08] Monsters Of Rock - ערב מחווה לענקי האייטיז
[17/08] Subterranean Masquerade Vs Tomorrow's Rain
[17/08] Unleash The Pain באזור
[19/08] Shiran Band & Whitenoise בוונדרבר
[22/08] Mad:alarM בהופעת השקה
[24/08] Mad:Alarm בהופעת השקה צפונית
[26/08] Walkways בתמונע
[31/08] מחווה לSystem Of A Down
[06/09] Sonata Arctica בישראל
[14/09] Catharsis בישראל
[15/09] Roadkill Fest vol. 2
[18/09] Fast Forward Night
[23/09] Rosh Ha'Shanah - NIGHT at Gagarin
[26/09] Devin Towsend בישראל
[09/11] Kreator בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::