10/08/2017
הבל החן - הלוק והשואו בקהילת המטאל
כתב: מתן קדר
אי שם בסביבות שנת 2013 כשהייתי בשנה ב' בתואר בעבודה סוציאלית, הייתה לי פגישה עם מטופל שהדליקה אצלי אור גדול מאוד שלא היה שם קודם. באותה פגישה איתו התהפכו היוצרות, ולפתע הוא, המטופל, "תקף" אותי בכך שהעביר ביקורת על המראה שלי. הוא אמר שהוא חושב שהקעקועים שלי מצביעים על חוסר ביטחון. אני מודה שיצאתי מאותה פגישה קצת המום על מה שקרה שם, גם ברמה המקצועית וגם ברמה האישית, אבל בדיעבד אני שמח שזה קרה. אני שמח, כי אותו מטופל גרם לי פתאום להטיל ספק בעצמי. להתחיל לשאול את עצמי שאלות לעומק על המראה החיצוני שלי, ובעיקר על מה הוא מגן ואת מה הוא משרת.

"מגן" "ומשרת" אלה מילים שמרגישות לי קצת גדולות, כשאנחנו מגיעים להתעסק בדבר שנראה לנו לכאורה טריוויאלי כמו המראה החיצוני שלנו, אבל כשחושבים על זה מספיק צריך ממש להתאמץ כדי להתכחש לכך שבאופן מודע או לא מודע אנחנו מסגלים לעצמנו מראה שאמור לשדר משהו לסביבה. ובעצם, בעולם המטאל זה די ברור שתמיד יש מה לשדר. תמיד צריך לשדר. בין אם זה המראה שהיה לבלאק סבאת' שבתחילת הקריירה נראה לאנשים קצת "פרוע", או בגדי העור של ג'ודאס פריסט, אופנת הגלאם של שנות השמונים שמאוד עסקה בלאתגר את הקווים המפרידים בין גבר ואישה, ופתאום זה סבבה שגבר נראה נשי ועדיין משיג כנראה לא מעט בחורות, דרך הלוק של להקות בלאק מטאל של פעם ועד הלוק המאוד ספציפי של להקות כמו Batushka. אפשר להגיד שהמטאל ממשיך עד היום לאתגר את התפיסה החברתית של איך אנשים אמורים להיראות, ומה המראה מנסה להגיד.

אם נעשה איזו שהיא חלוקה זריזה וגסה בין ז'אנרים, נוכל לראות למשל שבסביבות הבלאק מטאל יש הרבה ניטים וקורפס פיינט, ואני אשאיר לכם להתחיל לחשוב מה המראה הזה אמור לשדר, ולעומת זאת בת'ראש נמצא יותר בגדים קרועים או בגדי הסוואה שמתקשרים לעיסוק במיליטנטיות, בניו מטאל לא מפחדים לקחת קצת מאופנת ההיפ-הופ שנכנס לתוך הז'אנר בחלקו... בקיצור, ברוב הזמן לנו המטאליסטים יש איזשהו לוק שמפריד אותנו מהשאר.

אז מה בעצם הלוק הזה משדר? מה הוא מנסה להגיד? מה הוא מנסה להסתיר? ובכן, במקום להכליל או חס וחלילה להישמע כאילו אני שופט, אני אדבר על עצמי, ומכאן שכל אחד יחליט אם דבריי אולי רלוונטיים אליו או לא. בואו נדבר לרגע על קעקועים. מהם קעקועים? עבור אנשים מסוימים זה רק ציור או קישוט, כמו תבלין, זה רק משהו לשים שם על הגוף בשביל היופי. עבור אנשים אחרים זאת האמת שלך. זה מי שאתה. זה לקחת משהו שחשוב לך, בין אם ערך, אדם, מקרה או אפילו חיה אהובה, ולרצות להנציח את זה עליך. אצל רוב האנשים קעקועים הם התמכרות. הכרתי בחיי מעט מאוד אנשים שיש להם קעקוע אחד בודד. לרוב אנשים רק רוצים עוד ועוד. זה בהחלט ממכר. לדעתי? זה ממכר מהסיבה שהמטופל ההוא אמר לי. כי יש איזשהו חוסר ביטחון. זאת חומה. זאת חומה שלא משנה כמה היא גדולה, אנחנו תמיד בעד שהיא תגדל יותר. שהיא תסתיר אותנו כמה שאנחנו רוצים, כדי שאנחנו נוכל להיות אלה שיחליטו מי יראה מבעד לחומות שלנו. היא עוזרת לנו. היא גורמת לאחרים להתעניין בנו ויש לנו את היכולת לקבל את העניין או לדחות אותו, היא גורמת לאנשים להתגרות מאיתנו, לרצות לשמוע אותנו, ולפעמים ההיפך. לפעמים היא גורמת לאנשים לפחד מאיתנו. במקרה שלי, בהחלט היה רצון לא מודע שיפחדו ממני. כן. אני כבר יכול להגיד את זה בקול רם. יש משהו מאוד נוח בלדעת שאחרים מפחדים ממך.

אפשר לראות בקלות כמה מקועקעים בד"כ חברים בלהקות מטאל. בארץ עוד פחות בגלל התרבות כאן, אבל בחו"ל זה בולט מאוד. זה חלק מהשואו. חלק מהמסכה. חלק מהתלבושת שאתה שם על עצמך. זה העולם האמיתי הפנימי שלך, ומה זה להיות מוזיקאי אם לא להחצין את העולם הפנימי שלך?

האספקט השני במראה החיצוני במטאל הוא השיער. דווקא אצל המין היפה והמטופח מרגיש לי שיש קצת פחות התעסקות שהיא קיצונית ביחס למיינסטרים, לעומת ההתעסקות הגברית. למה הכוונה? במטאל פשוט רואים הרבה יותר גברים עם שיער ארוך. אז כאמור, בעבר היה עיסוק בלטשטש גבולות חברתיים שבין איך גבר אמור להיראות לאיך אישה, לאחר מכן כבר גילינו ששיער ארוך משפר מאוד את חוויית ההד-באנג ונכון להיום שיער ארוך הוא פשוט נורמה. זה פשוט נראה לנו יפה. בדבר אחד אודה – עוד לא חקרתי את הלא מודע של אנשים בסוגיית השיער הארוך. כן אוכל להגיד שכשהיה לי שיער ארוך הוא פשוט הוסיף בטירוף לשואו. זה אביזר ויזואלי לכל דבר. זה משהו בעל תנועה, ובעולם של היום, שבו הצופה עצמו הוא תזזיתי, התנועה היא קריטית. לא מאמינים לי? תנסו לראות סרטון של גורדון רמזי מבשל או הופעת סטנדאפ של כריס רוק, ותחשבו כמה משעמם זה היה אם הם פשוט היו עומדים במקום בלי לזוז.

ועכשיו אחזור לאספקט של הלבוש ברשותכם. יש מילה אחת שאני אשתמש בה בכוונה בבוטות והיא "פוזה". כן. פוזה. למה אני אומר את זה? הממממ ראיתם פעם חבר ממוצע בלהקת בלאק נורווגית רק בלי כל הניטים והקורפס-פיינט? הוא נראה פשוט כמו בחור לבנבן וצנום. לא איזה דמות מרשימה. אבל על הבמה הוא משהו אחר לגמרי. על הבמה יש לו איזה שם במה של שד שקר כלשהו ממיתולגיה שקר כלשהי, והוא נראה מפחיד קצת, השיער שלו מתנופף באוויר, הוא מוקף חומות קעקועים שאי אפשר לעבור, והוא דמות נערצת. הוא פתאום משהו אחר. וזה הכל פוזה. הרי ברגע שראינו אותו בלי כל הלוק שלו על הבמה ראינו מי הוא באמת. אז בתשובה לשאלה של "מה הוא מנסה להראות" זה קשיחות מלאכותית במידת מה, ובתשובה לשאלה "מה הוא מנסה להסתיר", זה כבר די ברור שהוא מנסה להסתיר את העובדה שהוא בחור צעיר, לבנבן וצנום, כנראה עם ביטחון עצמי לא בשמיים.

מנגד, אצל המין היפה ישנן שתי גישות: הגישה הראשונה היא אימוץ של תרבות הפופ. ניתן להיתקל בלא מעט זמרות שבדיוק כמו כוכבות פופ, מתלבשות ומביעות עצמן בצורה פרובוקטיבית מאוד. השאלה הגדולה כאן היא מה הן מנסות להסתיר, וכאן יש המון ויכוח. האם הן מנסות להסתיר חוסר ביטחון במראה שלהן? האם הן מרגישות שהן לא נראות טוב אז הן עושות הכל כדי לקבל חיזוקים מהסביבה? האם התסביך אף עמוק יותר, שהן רוצות להציג עצמן כמוצר והערך שלהן שווה לפי כמות הצרכנים לאותו מוצר? או האם הן חסרות ביטחון ביכולות המוזיקליות שלהן אז מנסות לפצות על כך בהסחת דעת הקהל מחוש השמיעה לחוש הראייה? מה שלא יהיה אותו ניסיון, התחושה שלי היא שזה עובד. ז'אנר ה-female-fronted פורח בארץ, ועמו מושך קהל מגוון – מקהל נשי שמעריץ את הסולניות, ככל הנראה ללא הבנה מודעת של המקום המנטלי ממנו מגיעות אותן סולניות, או דווקא עם הבנה והזדהות, ועד קהל של גברים שנראה שלאו דווקא מתחברים למוזיקה אלא יותר לאלמנטים הויזואלים של אותן זמרות.

חשוב לציין שאני ממש לא בא להכליל, אלא רק לצייר איזשהו קו בתוך מבנה גדול יותר. מבנה חברתי. אני מדבר על בסיס רעוע במידת מה. בסיס שיש בו חוסר ביטחון לא קטן בכלל, ובלובי של אותו מבנה יש כמה שיותר אומנות והשקעה, שטיחים מפוארים, מזרקה בכניסה, ובאופן כללי מאמץ כביר כדי לגרום למבנה הזה להיראות כמה שיותר מדהים, ולכסות את הבסיס החסר ביטחון. יש מרחק עצום בין ביטחון אמיתי לבין ביטחון מלאכותי, והנה הסוד לזהות אותו: למי שיש ביטחון אמיתי אין שום צורך להראות שיש לו ביטחון בכלל, שהרי הביטחון האמיתי מגיע כמובן מאליו. לעלות עם תלבושות מטורפות, חומת קעקועים ושיער ארוך, או בגדים ממש חושפניים לא מצביע על ביטחון לדעתי. בדיוק ההיפך. זה מצביע על הסחת דעת הקהל מהחולשה שלך ליכולת שלך, או ליתרונות החיצוניים שיש לך. הביטחון האמיתי מגיע דווקא ממקום של חוסר מאמץ. שלא עקרוני לך מדי מה אנשים רואים כשהם מסתכלים עליך, כי אתה מוזיקאי. מה שצריך לדבר זה המוזיקה שלך ותו לא.

אותו מטופל נתן לי שיעור לחיים. אני לא יכול להגיד שיישמתי אותו באמת. את השיער הארוך הורדתי בלי קשר בהכרח. את הקעקועים מן הסתם אני לא אוריד. אבל אני מודע. אני מכיר בזה. אני יודע מה הפונקציה הפסיכולוגית שלהם עכשיו. אני יודע שכשאני עולה לבמה וחושף אותם אני שם מסכה. אני עושה פוזה. ואני יודע שהפוזה הזאת עוזרת למכור. כי במידה מסוימת הקהל לאו דווקא בא לראות ולשמוע את מי שאתה באמת. במידה מסוימת הקהל מחפש מישהו להעריץ. אולי אפילו סוג של גיבור. הרי בתור ילדים אנחנו תמיד מחפשים גיבורים ויכול להיות שחיפוש הזה לא נגמר לעולם. אנחנו רוצים לדעת שהאנשים שמולנו הם חזקים ומוכשרים ויפים ובעלי יכולת. ואת זה אולי אנחנו מוכרים, לא פחות מאשר את המילים והלחן שיש לנו.