12/09/2017
"זה" - ביקורת סרט
כתב: יבגני טרבנוב

פוביות הן דבר נורא ומוזר בו זמנית. יש אנשים שמפחדים מעכבישים. יש כאלה שמתקשים להירדם בגלל פחד מהחושך ויש אנשים שהצבע הצהוב גורם לאגלי זיעה להצטבר על מצחם. ויש כאלה שמפחדים מליצנים, אותם בדרנים נצחיים שאנחנו נותנים לילדים שלנו להתקרב אליהם ולהתלהב מהם. לפעמים זה נגמר רע. ג'ון וויין גייסי היה רוצח סדרתי ופדופיל שהיה גם ליצן. הוא ניצל את הגישה שלו לילדים כדי לרצוח אותם. גייסי פעל בשנות השבעים, אבל כבר ב-1940 קיבלנו את הג'וקר שהופיע בחוברת הראשונה של באטמן. ב-1986 יצא לאור ספרו של סטיבן קינג, "זה". זה מאד הקשה על מאות ליצנים שאיבדו את העבודה שלהם בגלל דעות קדומות.

ספרו של קינג סיפר אודות עיירה בשם דרי שבמדינת מיין, עליה רובצת קללה בדמות מפלצת שיוצאת משנת החורף שלה כל 27 שנים כדי לטרוף ילדים ולזרוע הרס. למפלצת היה כוח ייחודי – היא יכלה ללבוש כל צורה ולחקות את הפחדים האיומים והכמוסים שלנו. אבל לרוב זה עטה דמות של ליצן שעונה לשם פניווייז (Pennywise).

הסרט החדש המבוסס על "זה" מגיע 27 שנים בדיוק אחרי סרט הטלוויזיה משנות ה-90 בו טים קרי גילם את הליצן הרצחני שהפך לאייקון מיידי בתרבות הפופ. מודל 2017 של "זה" היה צריך להתמודד עם לא מעט אתגרים ובהם הפקה בעייתית ואינספור דחיות וביטולים, תסריטאים ובמאים שנשרו מהפרויקט כמו גחליליות שרופות וללהק ליצן חדש שישליט טרור על הדור הצעיר והציני של המאה ה-21. פניוויז 2017 הוא ביל סקארסגרד (שגילם ערפד ב"המלוק גרוב", סדרת הטראש של נטפליקס). סקארסגרד הוא פניווייז מוצלח: הוא המציא שפת גוף לא אנושית ומטרידה והצטייד בקול קריפי ושלל להטוטים כמו פזילה טבעית מרשימה במיוחד. כל רגע איתו הוא תענוג. הצל שהוא מטיל יעיל והופך גם את הרגעים הרגועים יותר בסרט למותחים, כי אין דרך לדעת מתי פניווייז יופיע ובאיזה צורה.

אבל החלק הכי טוב ב"זה" הוא בכלל לא הליצן וזאת המעלה הגדולה ביותר של הסרט. גיבורי הסרט הם חבורת ילדים אותם פניווייז רודף. בזמן שפניווייז בונה על כוח החיים שלהם שיעזור לו לשקוע בשינה עד שיחלפו 27 שנים נוספות, הילדים מנסים להתמודד עם פחדיהם הגדולים ואולי אפילו לגבור על פניווייז עצמו בתהליך. במאי ותסריטאי הסרט, אנדי מושטי, קלע לאווירה ולמהות שהספר של קינג משדר. הרוע ביצירותיו של קינג הוא תמיד מטאפורי. כל נבל בספריו הוא דימוי של קושי, חיסרון או בעיה שחווה הגיבור הראשי. ובמקרה הזה יש לנו שבעה ילדים שמתמודדים עם בעיות בבית, גיל ההתבגרות המתפרץ, בריונים שמאיימים עליהם וקשיים אחרים כמו עודף משקל, גמגום ואפילו סטיגמות הקשורות למיניות ודת. בוורלי, למשל, מתמודדת עם אביה שתוקף אותה מינית וביל נאלץ להתמודד עם הגמגום שלו וגם עם היעלמותו של אחיו הקטן ג'ורג'י. פניווייז משחק היטב על הפחדים האלה ומוצא דרכים יצירתיות להטיל את אימתו על אותם ילדים פגיעים. חלק מהצורות שפניווייז עוטה על עצמו בסרט הן חדשות לגמרי (אישה מעוותת שיוצאת מציור מטריד היא רק אחת ההמצאות החדשות שאהבתי בסרט) וחלק יהיו מוכרות לקוראי הספר.

השחקנים שמשחקים את הילדים אמנם אלמוניים אבל כל אחד מהם מקסים ומגיש תצוגת משחק שלא היתה מביישת את גדולי השחקנים ההוליוודיים שפועלים בשוק כיום. הבעיות של הילדים מעוררות אמפתיה בצורה שנדיר לראות בקולנוע. אולי זה בגלל שכל הבעיות שלהם מועצמות בידי הליצן המחריד שדולק בעקבותיהם אבל כך או כך, "זה" הוא סיפור התבגרות יפה ועדין באותה מידה שהוא סרט אימה בסגנון balls to the wall (אמירה אהובה בידי קינג, ומתארת לא רע חלקים נרחבים מהסרט). רגעי האימה בסרט מדלגים מאימה פסיכולוגית להבהלות יעילות ואפילו כמה קטעי gore שמערבים ילדים בצורה חסרת תקדים. "זה" כולל כמעט את כל הדברים שהופכים את הספרים של קינג לכאלה אהובים, ובכמויות. למרות שהטלתי ספק בהצמדה של אנדי מושטי לכיסא הבמאי (אם לשפוט לפי סרטו הקודם והסביר "מאמא") שמחתי להתבדות ולגלות שהבימוי של מושטי עמוס בדקויות מעבר להבנה יוצאת דופן של המקור הספרותי.

חובבי הספר יבחינו מיד שיש כאן רק חצי מהסיפור. במקום ללוות את החבורה לאורך כל חייהם, הסרט הזה מתמקד בילדותם. אמנם החלוקה החדה של הספר שוברת את ההתכתבות של ההווה עם העבר, אבל הסרט מרגיש כל כך שלם ומדויק שקשה לי להאמין שהדברים שמושטי שינה או השמיט יפריעו לחובבי הספר. דבר נוסף שראוי לציון הוא פס הקול של בנג'מין וולפיש (שהלחין השנה גם את סרט האימה A Cure for Wellness). וולפיש שוזר רגעים אפיים שמושפעים ממוזיקה קלאסית לצד מנגינות פסנתר נוגות ושלל אפקטים מצמררים ועוזר לעצב את הסרט לרכבת הרים של ממש.

מחמאה אחרונה מגיעה דווקא לקהל של הסרט ולאמונה שאנו, חובבי האימה, הענקנו לפרויקט הזה. הסרט פתח עם 123 מיליון דולר בארצות-הברית בלבד והפך לסיפור הצלחה חסר תקדים בתחום האימה. אין בזה שום דבר טריוויאלי אם לוקחים בחשבון את העובדה שהלהיט הזה שמצליח להיות נגיש לקהל הרחב וגם להיות מצוין ועשיר בתוכן כמעט ולא קרה. וכאן אני אומר תודה. תודה לאנשים שהאמינו בפרויקט הזה, תודה לנטפליקס ו-Stranger Things שהחזירו את האהבה ליצירות הז'אנר של שנות ה-80, תודה לכם על קריאת הביקורת הזאת ותודה לכל מי שהלך ועוד ילך לצפות בסרט הזה בקולנוע. אנחנו שמנו את ז'אנר האימה על המפה ותקענו בו את הסיכה הכי גדולה שאפשר היה למצוא. "זה" הוא גם העיבוד הכי טוב ליצירה של סטיבן קינג והוא גם סרט אימה מצוין לקהל המתחיל וכל מי שמתעניין ולו במעט ביצירות מהסוג הזה. לכו לצפות בו. הרווחנו את הסרט הזה.