תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Catharsis
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: Articles ::

13/09/2017
מוניטין רע
כתב: יותם Defiler

דמיינו לעצמכם את זה. לא צריך הרבה דמיון בשביל זה, אז תזרמו איתי רגע. תוכנית ריאליטי בזויה. פריים-טיים בערוץ 2. זמר מזרחית, זמרת פופ, מפיק טלוויזיה זחוח ואדם מבוגר שאתם לא בטוחים מה הקריירה שלו הייתה, כנראה משהו מאחורי הקלעים, אבל הביאו אותו בתור תפקיד "השופט הרשע". אתם לא מוצאים את השלט של הטלוויזיה אז אתם נשארים עם העיניים מול המסך. כמו להסתכל על תאונת דרכים. אחרי מישהו שרוצה להיות אייל גולן ומישהי שרוצה להיות שירי מיימון, מגיע איזה בחור או בחורה. חולצת מטאל. לק שחור. תספורת שהיא לא מה שהם רגילים. לא חייב פירסינג אבל לפעמים זה נמצא שם גם כן. לעתים גם צבע שיער חריג מהמקובל. הנה, המדיה מצאה לעצמה פריק חדש. ואז הוא או היא נותנים שם גראולים. עושים ביצוע לשיר מטאל מפורסם, או שיר מטאל אנונימי.

כול צוות השופטים מתכווץ לא בפחד, אלא בחוסר נוחות. הנה, עוד פעם בא הבחור או הבחורה האלה, כל עונה מחדש, שחושבים להביא את המטאל לחזית – אבל הם עושים מעצמם בדיחה. זה בסדר בפני עצמו – זה מצחיק וזה 15 שניות של תהילה שלפעמים מאכזבות במקרה הטוב, ולפעמים מחורבנות במקרה הרע. לפעמים הם גם לא עושים גראולים – אלא רק שרים, לפעמים הם גם שרים יפה. ואז הם נעלמים מבין נבכי שאר המתמודדים האנונימים של התוכניות האלו. ולפעמים הם אומרים "יש לי להקה, אני זמר/ת בלהקה כזו או אחרת ואנחנו עושים מטאל" ואז אומרים להם "סבבה, אל תוותרו על לעבוד בשירות לקוחות בחברה סלולארית, כי קריירה לא תצא לכם מזה." כולם צוחקים בבית. אתם רותחים בבית שמבזים את המטאל ככה. מכל הכיוונים, גם ההפקה המעצבנת, גם המתמודד או המתמודדת שרוצים לשחק כאילו את המשחק, וחוץ מכמה שניות סופר מביכות שהאינטרנט לא ישכח להם, הם נשארים קרחים מכאן ומכאן.

אני לא בדיוק אביר טוהר המוסיקה שמדובר על לאהוב מוסיקת מטאל כי זה מה שהיא ולהעדיף אותה על כל השאר. יש מטאל מעולה שאותו אני אוהב, יש מטאל מחורבן שאותו אני שונא, ובגדול אני מאמין שמוסיקה לא צריכה להיות גרועה או איכותית רק בגלל שהיא נופלת לז'אנר מסוים. אבל כשיש לי סוג של גאוות יחידה שכזו כלפי ז'אנר המטאל על כלל גווניו, אני מתכווץ בחוסר נוחות משווע (כי עדיין לא תרגמו את המונח קרינג') כשדבר כזה קורה לי מול הפרצוף.

כשהייתי קטן באיזה 15 שנים באו אליי זקני הסצינה דאז ואמרו לי "אין דבר כזה מוניטין רע". כל פרסום הוא פרסום בסופו של דבר, אין הרבה על מה להתווכח בנושא הזה. לאורך כל הדרך שלי כאמן, אבל גם מחוץ לתחום העיסוק שלי במוסיקה ויותר בתחום העיסוק שלי בערך בכל דבר אחר, בחרתי לקחת את המשפט הזה בערבון מוגבל. הציעו לי להשתתף בתור להקה בפרסומת לרשת חנויות "בשביל הפרסום"? החלטתי שזה קצת מיותר וסירבתי. הציעו לי להכניס חלק מהופעה שלי שתצולם במיוחד במועדון מול צוות צילום לערוץ מסחרי כדי שיהיה אפשר אחר כך להשתמש בזה בתור ארכיון ללהקת מטאל שאפשר לצחוק עליה בתוכנית סטנד-אפ? החלטתי לוותר, נראה לי קצת מבזה. זו לא התוצאה שעניינה אותי, אלא התהליך. אני לא חושב שאני כזה פוץ מתנשא (סייג, אני כן, אני פשוט לא חושב את עצמי כאחד כזה) שלא מסוגל לראות איפה הלהקה שלי יכולה להרוויח מקצת פרומושן. למעשה, בימינו שלנו, פרומושן הוא שם המשחק כמעט. לעתים אתה יכול לנגן בלהקה מחורבנת אבל לשווק את עצמך כמו שצריך, ולהגיע למרחקים אדירים. להקה יכולה למכור את עצמה לחברת משקאות קלים, לעלות לנגן ולשיר דת' מטאל או בלאק מטאל שבין כל שיר ושיר הם אומרים תודה לחברת המשקאות הזו, ולהגיע למרחקים שאף להקה בז'אנר ומהפריפרייה שהם יצאו ממנה לא הגיעו אליהם. כולנו כל כך שיפוטיים שזה מגיע ללהקות שעושות תהליך כזה, אבל האם אנחנו באמת מסוגלים לשים את עצמנו במקומם ולהגיד "אני לא הייתי עושה דבר שכזה?"



אם היו מציעים לנו, אנא עארף, משהו כמו 15,000 דולר לעשות משהו שממש עומד בניגוד מוחלט למה שאנחנו רוצים להביע מבחינה אומנותית, כמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגיד לא? הרי 15,000 דולר זה טור, זה אלבום חדש, זה כסף שלהקה יכולה באמת לקפוץ איתו קדימה, גם אם היא צריכה להתבזות בלהתחפש לנקניקיות ולנגן בפרסומת או לצעוק על כמה אבקת כביסה זה אחלה של מוצר כי זה גורם גם לשחור של הבגדים שלנו להפוך ללבן צח ונקי.

אבל בואו נהיה מציאותיים. לא סביר שלהקת מטאל קיצונית, או מטאל בכלל, או מוסיקאי כלשהו בישראל שלא הפך כבר למותג שכולם מזמזמים שירים שלו, יקבל הצעה של 15,000 דולר. כנראה גם לא 5,000 וכנראה גם לא 500 דולר. או שקל. כיום אנשים עובדים הרבה בשביל הקבלה המפוקפקת שהיא "חשיפה". הו, הנה נגעתי בעצב רגיש. איך אני מת על אלה שאומרים לאחרים "מה בן אדם, תחשוב על זה, אני אתן לך במה ותנגן, ככה תקבל המון חשיפה!" או "בן אדם, אני פותח פלטפורמת השמעה מוסיקלית חדשה ואני רוצה לשים רק מטאל משובח ואני רוצה שתשלם לי כדי שאשים אתכם שם כי אתה תקבל אצלי המון חשיפה!"

אז בואו נעשה פה סדר. חשיפה זה לא תשלום. חשיפה זה ערך מוסף. כמו שלא ניתן לצפות מצלם חתונות לצלם חתונה כי הוא ירחיב את הרפרטואר שלו, או מצייר לצייר לך איזה עטיפה מגניבה או עיצוב מגניב לחולצה כדי להרחיב את הרפרטואר שלו, ככה לא ניתן לצפות מאומנים להשקיע שעות ואלפי שקלים בחזרות ובציוד רק כדי להרחיב את הרפרטואר שלהם. עכשיו, ושזה יהיה ברור, אין הבדל גדול מאד בין צילום, ציור, עיצוב, פיסול לבין חוויה מוסיקלית – רק כי לדעתנו נגינה היא משהו שאוהבים לעשות. היא התחביב שאתה אוהב ואתה רוצה להיות מתוגמל עליו לא כי אתה זוכה לבצע אותו, אלא כי אתה עושה אותו טוב – די דומה לכל השאר. ההבדל המדומיין אצלנו הוא שנגינה מלווה במעמד כלשהו. מחוץ למשבצת המוסיקלית קשה לי לומר כמה מעצבי אופנה, צלמים, פסלים וציירים קיבלו מעמד שווה לאקסל רוז או אוזי אוזבורן, מעמד של רוקסטאר אמיתי – אבל בתכלס, כבר כמה מוסיקאים קיבלו אותו לעומת כמה מוסיקאיים באמת יש? אני מניח שהפער הזה תקף לכל סוג של אומנות. כשאתה מופיע בהופעות קטנות בתחילת הדרך, אתה – כן, כן אתה (או את, בתכלס, השפה העברית מכוונת אותי למין אחד, אני מקווה שתסלחי לי שאני אומר אתה, אני מתכוון גם אליך) אתה עושה את זה כי אתה אוהב להופיע. אנחנו אוהבים להופיע יותר בהופעות גדולות כמובן. אנחנו רואים את החלום הענק הזה של להיות להקה כמו Metallica או Iron Maiden או Avenged Sevenfold ואומרים לעצמנו "וואלה אנחנו רוצים גם. אנחנו גם רוצים שאלפי אנשים יצעקו את השירים שלנו, ואלפי אנשים יבואו להופעות שלנו". מי לא רוצה? אין אומן ישראלי שלא שואף להגיע לנקודה הזו – ואם הוא אומר שבכל הכנות זה לא מעניין אותו – הוא או טיפש או שקרן. אבל אני כן אאמין לאומן שיאמר שהוא לא מעוניין לשנות את דרכו כדי להגיע למעמד הזה.

המטאל חי מחלומות של האייטיז והנייטיז. בואו נדבר דוגרי, לא תהיה עוד Metallica, לא תהיה עוד Iron Maiden. לא יהיה עוד קונצנזוס על להקה בסדר גודל כל כך מפחיד שאצלם ההופעות שאנחנו יכולים רק לחלום עליהן, הן עוד יום במשרד. אנחנו חולמים על לנגן את השירים שלנו מול אלפי אנשים כי מישהו עשה את זה לפנינו לפני 20-30 שנה. כיום, כל הופעה כזו מגיעה עם אלף סייגים. גם אמנים ענקיים בתחום באירופה ואמריקה צריכים להתפרנס, והם לא מתפרנסים מזה, אז ההופעות הגדולות באמת האלה מלוות תמיד במשהו מאד מתוק-מר של מציאות, של הגשמה שמלווה בשברי חלומות של פעם. ועדיין – פה בישראל, כל כך רחוק מהפסגה הקרייריסטית של מוסיקת מטאל, מרחק של אלפי קילומטרים ומאות חודשים רחוקים מהמקור, אנחנו עדיין עושים מטאל. למה? כי אנחנו רוצים להגיע למישהו ולגעת לו בנשמה עם המוסיקה שלנו. ואנחנו בוחרים לנגן מוסיקה רועשת כי רועש לנו בנשמה. כי בעולם של נשיא אמריקאי שמתהולל בהטרדות המיניות שלו, או בעולם שבו שר פנים בממשלה הוא עבריין מורשה לשעבר שריצה את עונשו ופשוט פילס את דרכו בחזרה באמצעות פופולאריות עיוורת – אנחנו צריכים איפשהו להיות אלה שמסוגלים לעמוד בשולי המסיבה הזו ולהגיד "פאק איט."



אנחנו לא אמורים לרצות להתפרנס מזה. אנחנו לא אמורים לרצות להתקיים ממוסיקת מטאל. מוסיקאים לא מתקיימים כמעט ממוסיקה מזרחית ופופ ים-תיכוני, וכל מי שמנגן יודע שיש יותר טובים ממנו ואם לא עכשיו, אז יהיו בעתיד. זו לא הסיבה שלשמה התכנסנו. אלא התכנסנו בשביל להגיד משהו. אנחנו רוצים לדבר על מה שמפריע לנו, ופייר, במרבית הסצינה הישראלית של המטאל, אנחנו לרוב מעדיפים לצעוק את זה, לצרוח את זה לשמיים. אפילו אצל Desert, נציגת ה-Power האוטנטי היחידה שלנו, יש צעקות שבר מדי פעם. אז אנחנו לא עובדים על אף אחד שתצמח לנו מפה קריירה משגשגת. אנחנו כן רוצים להגיע להרבה אנשים, לא להתפרנס מזה.

אז אם היעד הוא לא פרנסה, אלא קירבה, מגע עם המאזין באמצעות המוסיקה שלנו, למה אנחנו מוכנים לכל הרוחות להתפשר? למה שנרצה ונביא את המוסיקה שלנו לשולחנו, משרדו ונגן התקליטים של מישהו שלא ייהנה ממנה? אנחנו עובדים כל כך קשה כדי למצוא את עצמנו בעמדת חימום של להקה שחופפת לנו בקושי רב מבחינה סגנונית, או שאנחנו משלמים למגזינים מאירופה ואמריקה כדי לתת לנו במה אקסקלוסיבית למשהו שאנחנו רוצים שלאנשים יהיה בחינם, פשוט גישה אל המוסיקה שלנו. אנחנו עושים חישובים בלתי פוסקים אם לקנות מקום באוטובוס של סיבובי הופעות, בנייטליינר, כלהקת חימום של להקה טיפ'לה יותר גדולה מאיתנו, כי ככה התעשייה עובדת ואנחנו לא מספיק חזקים כדי להגיד לה לא, כי בתכלס כל בן אדם שמגיע אלינו אחרי ההופעה ההיא בליאון בצרפת או בבאזל בשוויץ או בפראג בצ'כיה ואומר לנו באנגלית קלוקלת שהוא הגיע במיוחד בשבילנו 60 קילומטר מקיבינימט כי הוא שמע שאנחנו מגיעים והוא ראה קליפ שלנו באינטרנט וזה הגניב לו את התחת והלוואי ונשארו לנו עותקים מהחולצה שהוא אהב או מהאלבום שהוא לא מצא בחנויות אצלו בעיירה בה הוא גר – גם אם יש רק אחד כזה בהופעה, זה שווה את כל ההופעה הזו.

אבל מה המחיר שאנחנו מוכנים לשלם? מה המרחק שאנחנו מוכנים ללכת כדי להגיע לנקודה בה אנחנו אומרים לעצמנו "חשפנו את עצמנו לעוד קהל, עשינו בשכל" ? אצלי זה הכול – הכול – מסתכם במוניטין רע. אני מסתכל על זקני הסצינה של פעם, שאמרו "מה, מקסימום תופיע בערוץ הילדים ותראה את מיכל ינאי נותנת בראש למוסיקה שלך, כמו ש-Incarnation עשו בשידורי "הכדור פורח" ב-1992, אחי, כי רוקנרול!" ואומר לעצמי "חוץ מלהיות בדיחה עוד 25 שנה, מה יישאר לי מזה?" אני מבין משהו. איש לא יוכל לפתור את הויכוח הזה, הדבר היחיד שיישאר לנו מהמוסיקה זה לא הדיונים בפייסבוק, לא השידורים במיינסטרים, וגם לא תמיד ההופעות המשוגעות האלה בחו"ל או בארץ. הזיכרונות שלנו יהפכו עם הזמן לנוסטלגיה, אנחנו נייפה אותם ואנחנו נשכנע את עצמנו שמה שעשינו היה מתאים לתקופה ומתאים למודה ומתאים למה שנדרש מאיתנו לעשות. אז כל מה שאני דורש מעצמי זה להיישיר מבט למי שאני הייתי לפני 15 שנה, אי שם עם Abed בתחילת הדרך במועדון הבארבי, ומי שאני אהיה בעוד 15 שנה – עם קצת מזל והרבה עבודה קשה במקום טיפה יותר כיפי ועם הספינה שאני משיט כבר עשור ומשהו, Prey For Nothing, ולומר לשניהם שאת המסע הזה אנחנו נעשה בראש מורם. שיש דבר כזה מוניטין רע, כי אם אני מרגיש שמשהו מביך או מבייש את השם של הלהקה שלי, אז כל אחד ירגיש את זה.



אני לא יכול לומר שכל מה שעשיתי ובטח לא יכול להתחייב שכל מה שאעשה בעתיד יהיה נכון. אני בן אדם בדיוק כמו כל אחד, אני עשוי מטעויות העבר שלי ומסקנות לעתיד שלי. אני כן יכול לומר שמביך אותי לראות חברים שלי בלהקות אחיות שנמצאות איתי הרבה או מעט זמן בסצינה הקטנה שלנו מתדרדרים לויכוחים מביכים רק כדי להקריב את הלהקה שלהם על מזבח התודעה. לא מבין את החבר'ה האלה. תנו למוסיקה שלכם לדבר. אנשים יגיעו אליה אם תהיו טובים מספיק. יש מספיק לכולם, אני מבטיח. לנסות ללהטט בין כל הקונספציות של מה יעשה את הלהקה שלכם יותר מפורסמת היא טעות מובנית. להקה נהיית מפורסמת כי היא טובה, היא לא נהיית טובה כי היא מפורסמת – ובמידה והגעתם להיות מפורסמים וויתרתם על הדרך שאמורה לבשל אתכם להיות טובים, אז כן, יש דבר כזה מוניטין רע. גם אם לא בדיוק פודים אותו בטוקנים של בושות בהמשך, תחושת vבטן ההיא שאתם קפצתם מעל הפופיק כדי להגיע למעמד שלכם מורגשת מאד גם כלפי חוץ. לא רחוק היום שיעשו ללהקות שיימינג על התנהגות מטופשת ברשת (כי על התנהגות מנוולת להקות כבר אוכלות חרא), ואתם לא רוצים להיות בצד ההוא שאומר ששיימינג זו לא הדרך – כי כמו בכל סיפור, האמת הצורבת ונטולת ההקשר הוא הדבר היחיד שמעניין את העולם הזה, הפוסט-מודרני פייק-ניוז הזה. ככל שתמשיכו לצעוד אל עבר הליבה שבה עמוק בפנים איפשהו המטרה מקדשת את האמצעים, המטרה שלכם תהפוך לרקובה יותר ויותר.

אני יודע היטב שיש פה כמה סוסים זקנים שיהיה להם קשה לתפוס את השינוי המתודי העצום שעובר עולם המדיה בשנה שנתיים פלוס האחרונות. אני יודע שהם לא סופרים את דעותיהם של אנשים, כי לאנשים יש זיכרון קצר, והם חושבים עם הכיס לפני שהם חושבים עם הלב. אבל כשאתם תנסו לדבר ללב שלהם פעם הבאה, אל תבואו לבכות לנו אחר כך שהסצינה מתה כי היא הפנתה לכם את הגב. מוניטין רע הוא משהו שנדבק אליך ולמרות שלא לכולם יש זיכרון צילומי, לכולם יש גוגל. וגוגל יזכור לך תמיד שהופעת בערוץ הילדים כשהיית צעיר, או שהיית צריך להסביר לכתבת של פורטל חדשות למה לכולם יש שיער ארוך פה, או האם אתה סוגד לשטן. אל תיתנו יד לקרקס התקשורתי שמגחך עליכם וככה צאו עם ראש מורם. אל תתנו יד לאנשים שמשלמים לכם בחשיפה ומתישהו הם יצטרכו לשלם לכם בכסף. אל תתנו יד למוניטין רע, בסוף (וכנראה גם באמצע) יגיע אליכם גם מוניטין טוב.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Havok – Conformicide

Hamamzer – Abaddon

Battle Beast – Bringer of Pain

Fallujah – Dreamless

Jack The Envious - In Your Own Way

Cellar Darling - This Is the Sound.
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
מוניטין רע

ביקורת סרט:
'זה'

סקירת הופעה:
מצילים את העולם - סקירת הופעתה סונטה ארקטיקה בישראל

ראיון:
סימפוניה מטאלית - ראיון עם Igor 'Jeff' Polyakov מלהקת Catharsis

כתבה:
היכול אנוכי לשחק עם שיגעון? - על הקשר בין עולם המטאל ומחלות נפש

ראיון:
ירח מלא בישראל - Tony Kakko, סולן להקת סונטה ארקטיקה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[18/10/2017]
Dorothy Polonium בישראל
[23/09] Rosh Ha'Shanah - NIGHT at Gagarin
[26/09] Devin Towsend בישראל
[28/09] Last Chance To Sin
[03/10] פסטיכאסח
[05/10] Poison The Seven Walls 2
[07/10] Scorching Haifa V
[10/10] Dukatalon/Edellom/Oceanic
[12/10] Dream Theater בישראל
[14/10] Adam's Way, Same Old Tale & Tombstone Radio
[21/10] Mad:alarM בהופעה לרגל האלבום
[01/11] Thy Art Is Murder בישראל
[09/11] Kreator בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::