26/08/2021
כשבגרוש היה חור (שחור) - על חוויית צריכת המטאל בתחילת שנות ה 90.
כתב: אלון מיאסניקוב

היום זה ישמע הזייה, אבל פעם נהננו לבזבז כסף על מוזיקה.
היום זה יתבטא במקרה הטוב אצל הדור הצעיר ב 19.9 לספוטיפי, או חינם ואמצעים אחרים, אבל פעם – ודווקא כשלא היה לנו יותר מידי כסף, או בכלל לא – ללכת ולחסוך שקל לשקל לטובת דיסק או תקליט היה כנראה הדבר הכי מרגש שיכלנו לעשות, ואם היה נוחת עלינו סכום?
כנראה שהיינו מפוצצים אותו בקניית תקליטים/דיסקים כזאת שהייתה מספקת לנו אורגזמה קטנה.

את הקניות הראשונות שלי של מטאל התחלתי By Proxy.
גדלתי בבת ים, אבא קצין קבע בצה"ל, אמא שלי בבית עם הילדים – לא ממש שחינו בכסף, ועד גיל 15 בערך גם לא עבדתי באיזו עבודת נוער שאז שילמה משהו כמו 4.8 ₪ לשעה (זה עשיתי אחרי זה בבורגר ראנץ', אשכרה הייתי טייקון שמרוויח 35 ₪ על יום עבודה.), הפתרון שהיה? תתעלק על החבר עם הכסף.

החבר עם הכסף היה רונן (שם משפחתו שמור במערכת) שעבד במסעדה של אבא שלו, היו טיפים, היה מזומן, והוא זה שהיה אשכרה משלם על התקליטים והדיסקים, אני הייתי מקליט אותם באדיקות לקלטת וחורש לה את האמא.

הטקס היה פשוט, יום שישי, או חג, אני והוא עולים על קו 18 מבת-ים לת"א, ועושים את "הסיבוב", מה שאמר בשנת 1990 שהולכים קודם כל לחור בשחור, מתחילים להוציא תקליטים ושומעים אם זה משהו טוב לפי העטיפה.

אתם מבינים? לא היה אז יו טיוב, לא ספוטיפי, ואפילו מגזינים באנגלית עם המלצות היה קשה מאד להשיג, אז חוץ מהלהקות שהכרנו (מטאליקה, מיידן וכו') המידע היה חייב לטפטף למטה ממטאליסטים מבוגרים מאיתנו (מיכאל וזאב מסיילם היו בדרך כלל בראש פרמידת המידע למשל) או שפשוט היינו בוחרים עטיפה מטאלית מספיק ונותנים לזה האזנה.

היו את הקושיות הקבועות, למה הם תמיד התעקשו לשים Foreigner בתוך מדף המטאל למשל, "הם להקת רוק כבד!" היה נוזף בי אלי הבעלים וחוזר לפרנק זאפה שלו במבט מזלזל.

מצאנו ככה לא מעט הפתעות טובות, ככה מצאנו סינגל של השיר Fight to be Free של Nuclear Assault, ועוד לא מעט להקות מוכרות יותר ופחות – רונן היה נותן האזנה, קורא לי להקשיב ולחוות דעה – ואז קונה מה שבחרנו, ואני מתעלק עליו עם קלטות ריקות שיקליט לי את התקליט.

משם היינו ממשיכים, היה את האוזן השלישית, את פז בכיכר מסריק, את פיקדלי בדיזנגוף, היינו משלימים סיבוב, ורק אחרי – באוטבוס בחזרה, מוציאים את התקליטים ובוחנים אותם בחמדנות כמוצאי אוצר רב. כל תקליט שנקנה ככה היה נחרש למוות, במיוחד אלה הטובים, כי הייתה חשיבות לטקס הרכישה, לעטיפה, למילים, והתוצאה הייתה שהכרנו אותם די בע"פ בשלב הזה.

דברים השתנו עם הגעת סופר-זאוס, שנה אחרי – כשהגעתי איך שהוא ללמוד בתיכון עירוני א' בתל-אביב.
חבר שלי תמוז גר אז ברחוב לכיש, רחוב שיוצא מפרישמן קצת אחרי גן העיר – ופתאום גילינו שפתחו לנו חנות תקליטים ודיסקים שעוסקת בעיקר במטאל – ממש מתחת לאף. רמת ההתרגשות הייתה מטורפת, נכנסו לשם וזה היה כמו להכנס בתור ילד בן 6 בפעם הראשונה לשוויצריה הקטנה.

מה הם כל האלבומים האלה עם עטיפות הזוועה המפנקות האלה? מי אלה Dismember? מי אלה Deicide? כמה מהם עובדי שטן? האם אמצא סוף סוף את להקת המטאל הכבדה ביותר בעולם?

היינו מסתובבים שם, ילדים בכיתה ט' – עם נסיונות נואשים להאריך שיער ולהעלים חצ'קונים (האוקסי הזה היה פאקינג בדיחה), מכל הצדדים מטאליסטים גדולים יותר, מפחידים, ובדרך כלל לא ממש חביבים – ואנחנו רק רצינו לנצל את ה 60 שקל שלנו לטובת הדבר הכי טוב שיכלנו לקנות בו, עברנו על עשרות דיסקים, שמענו אותם שעות, ובסוף סגרנו על אחד, או אם היה מזל והיה חג עם קצת דמי כיס – אפילו 2.

הקלטות עוד ליוו אותנו ואז פיתחנו תחביב חדש – האוסף המיתולוגי, אותה קלטת – עדיף 90 דקות וכרום, שעליו קיבצנו את השירים הכי טובים מכל אלבום. חלק מהותי מההאזנה לתקליט או הדיסק הייתה כדי לבחור את השיר שיכנס לאוסף. הקליפים שהוקרנו אז ב Headbangers Ball – תוכנית המטאל של MTV – היו השפעה מהותית.

למשל כשיצא נגיד Rust in Peace – היה ברור לנו ש Holy Wars צריך להכנס לאוסף, היה לו קליפ, כנ"ל למשל Money Talks או Thunderstruck של AC/DC שבדיוק יצאו, הקליפ הוא הסינגל.
אחד הדברים שעזרו לנו אז היה ערבי הקליפים של האוזן השלישית. כן, היו כאלה, באמת.

היינו נוסעים לבאר של האוזן השלישית בדרך פ"ת, לערב של קליפים על מסך גדול. משם הכרתי לא מעט דברים – את Trial By Fire של Testament, את Who Died and Made you God של Gothic Slam, זה היה מגניב לשבת בפאב ו...לראות קליפים על מסך. (עכשיו כשאני חוזר על זה זה באמת נשמע הזוי.).

בשום שלב זה לא היה נראה לנו לא הגיוני לשלם מ 30 ₪ לתקליט יד-שניה ועד 80 ₪ לדיסק או תקליט חדש, היום לכו תסבירו לצעיר שמשתמש בספוטיפי פרוץ שהוא צריך לשלם 20 ₪ בחודש על מוזיקה חופשית בכמויות – תגידו לו שהוצאנו 500 ₪ ויותר בחודש על איזה 10 דיסקים ותקליטים, והוא יבהה בכם באותו חוסר הבנה שאני מקבל כשאני רואה סרטוני טיקטוק של בחורות עושות תנועות חצי אפילפטיות לצלילי איזה חירטוט.
אני מתגעגע.

לא להוצאות כמובן, עכשיו יש הוצאות מגורים, לפרנס משפחה, דלק, חשבונות, קנסות ושאר רעות חולות, וקצת כבד עכשיו להוציא 500 ₪ בחודש על דיסקים, אבל אני כן מתגעגע לחוויה. לקסם שבזה, לקושי וההתרגשות. המיידיות והקלות היום של מוזיקה חדשה עושה את זה להרבה פחות קסום. אני זוכר לפני כמה שנים אותי מגיע בפעם הראשונה למטאל מרקט בוואקן – והקסם עוד היה שם, עדיין הסתובבתי וקניתי דיסקים יד-שניה נדירים שאין לי, למרות שזה עלה לי כמה מאות שקלים, ולמרות שאני שומע את המוזיקה שלי גם ביו טיוב וגם בספוטיפי.

אני חייב להגיד שאם יפתחו חנות דיסקים/תקליטים במחירים סבירים, ועם מלא מטאל חדש – סיכוי טוב מאד שאני אהיה גם שם, אולי אני פראייר, ואולי פשוט אין תחליף לנוסטלגיה.