06/12/2021
ראש בראש - מצעדת האלבומים של Immortal

כתב: ראובן שליט וניצן כהן

ניצן: במשך 15 השנים בהם אני מאזינה אדוקה למטאל על שלל סוגיו, מעולם לא חשבתי שאגיע עד למחוזות האפלים של הבלאק מטאל. אני מעדיפה מוזיקה מלודית יותר, סימפונית יותר, עדינה יותר. כל זה השתנה כמובן כאשר כתבתי עבודה לאוניברסיטה וכללתי בה את Dark Fortress, שפתחו אותי לעולם חדש ומופלא של בלאק מטאל. לאחר מספר חודשים בודדים של האזנות ספורדיות, בעיקר למוזיקה חדשה, ראובן שליט אתגר אותי להביע את דעתי על אחת מקלאסיקות הז'אנר. החלטנו לדרג יחדיו, ראש בראש, את אלבומי אחת מהלהקות הנצחיות בבלאק מטאל - Immortal. הדירוגים שלו מגיעים ממקום של הבנה ואהבה עמוקה וארוכת שנים לז'אנר, בעוד ששלי מגיעים ממקום טרי, חדש ונקי. זוהי הפעם הראשונה שאני שומעת את האלבומים האלו, וזו דעתי עליהם. כל אלבום קיבל מכל אחד מאיתנו ציון מ2-10 (כי ללהקה הזאת אין אלבום שהוא 1), שיחד יוצרים את דירוג האלבומים שלנו.

Diabolical Fullmoon Mysticism
ראובן:

ציון - 8
יש סיבה למה בחרתי דווקא באימורטל ללהקה שתפתח את פרויקט ה"ראש בראש" של מגזין מטאליסט, והסיבה היא אלבומים כמו זה. אימורטל למעט אלבום וחצי אף פעם לא הייתה נוכחת מידי ברשימות ההאזנה שלי, ולא כי הם לא ראויים, אלא כי בעולם בו הבלאק חווה פריחה חסרת תקדים של חומר חדש ומרתק, לחזור אחורה ולצלול לעומק החומר הקלאסי זה לא קל. DFM הזכיר לי כמה נחוץ מידי פעם להתנתק מההווה ולבקר בעבר ולא רק למען הלימדה, אלא גם בגלל ההנאה. כן הוא בוסרי, לא סגור על עצמו ועם אופי של דמו, אבל יש בו את החן הנדיר והייחודי הזה המתבטא בשילוב של גל שני עם גל ראשון ועם כל מה שאימורטל יהפכו להיות בשנים שיבואו.


ניצן:

ציון - 2
זהו האלבום הראשון של הלהקה, ומרגיש כזה. מדובר באלבום קצר אבל כבד. הוא מעט בוסרי והחלוקה שלו לא ברורה, מוזיקלית ומבחינת מילים. השירה נמצאת מאוד מאחורה לעומת המוזיקה שנמצאת מקדימה ולא תמיד מסיבה טובה. המוזיקה לא ברורה או עמוקה מאוד. ההפקה עוד ברמה נמוכה יחסית, כראוי להפקה של תחילת שנות ה-90.

Pure Holocaust
ראובן:

ציון - 7
לעומת אלבום הבכורה שסימל לא רק את לידת האגדה הנורבגית של אבאת', דמונז וחברים מזדמנים, אלא גם את חלקה של אימורטל ביצירת הבלאק הנורדי החדש שיכונה לימים "הגל השני", ולכן היה לא כאן ולא שם – PH כמו תינוק בן מספר חודשים שהתחיל לקבל תווי פנים ברורים, הוא נציג מובהק הרבה יותר של הגל החדש הזה. PH הוא אלבום מהיר, קר וקשוח. מצד שני, מפרספקטיבה של שנים, למי שיש היכרות טובה עם אימורטל העתידית, מצליח לשמוע גם באלבום הזה את מה שיגיע לקראת סוף העשור.

ניצן:

ציון - 3
האלבום הזה כבר עדכני מעט יותר. ההפקה עדיין שייכת לשנות ה-90, והתוצאה הכוללת מרגישה עדיין בוסרית. עם זאת, השירים והאלבום כולו כבר זכו למבנה מסודר יותר והחוויה הכללית מזכירה יותר משהו מעניין. אין ספק שבשלב זה, הגישה של Immortal עוד לא סיפקה חשיבות יתרה למלודיות ולתזמור, אבל אין ספק שהפוטנציאל כבר בלט.

Battles in The North
ראובן:

ציון - 3
אם ללהקות אחרות יש את סינדרום האלבום השני, לאימורטל זה קרה דווקא בשלישי. הירידה החדה הזאת אחרי שני אלבומים מצוינים, מסמלת ומקדימה במספר שנים ירידה של הגל השני כולו. אני יודע שהאלבום הזה כן נחשב כהוצאה טובה לטעמם של לא מעט מחובבי אימורטל, אבל בעיני הוא ניסיון ליצור אלבום שנשמע יותר מידי כמו בלאק גנרי של אותה תקופה על חשבון הזהות הייחודית של החבורה הנורבגית. יותר מידי מהיר, יותר מידי מונוטוני, יותר מידי צפוי והייתי אפילו מעז להגיד שהוא כמעט קלישאה סוגתית.

ניצן:

ציון - 5
באלבומם השלישי מרגישים Immortal סוף סוף כמו להקה, עם סגנון. המהירות הופכת לדרך חיים מוחלטת ואליה מצטרפת מעט מלודיה, בדיוק מספיק למה שצריך. האווירה עדיין בוסרית, השירה בעל גוון צורם שלמאזין הפשוט עוד לא קל להסתגל אליו. על אף כל אלו, אחרי האזנה קשובה לאלבום הזה כבר ברור למה צריך לצפות כשמאזינים ללהקה. המילים, שמשמעותן פחותה לצד המוזיקה, מספקות נופך קריר ומצמרר שראוי בדיוק למה שהלהקה מבקשת להעביר.

Blizzard Beasts

ראובן:

ציון - 5
אם BITN היה האלבום שבו אימורטל איבדו מעט מעצמם לטובת המקובל בז'אנר, BB הוא האלבום שהם מנסים לכפר על כך, אך לצערי זה מרגיש מעט כפוי מידי – כאילו הצמד הנורבגי החליט שאין להם זמן להתפתחות טבעית. הם צריכים לדחוף לשם כאן ועכשיו. זהו אלבום מוזר שאולי מכיל בתוכו את הזהות האימורטלית – בטח שביחס לקודם, אך הביצוע ניסיוני במובן הפחות טוב של במילה. יש ב-BB קטעים מצוינים שמכינים אותנו לעתיד מופלא כמו Mountains of Might. לצד בלאגן וחוסר אחידות מעיק. יש בו סאונד שמתקרב לדת' עם בס דומיננטי ולא מעט כתיבה ת'ראשית, אך כיצירה אחת BB לא מצליח לזרום ולפתח אופי הרמוני.

ניצן:

ציון - 7
זה ה-אלבום המכונן של Immortal. באלבום הזה הקו הסגנוני כבר ברור ומקבל צורה, הכל מסודר ומהודק ונכנס בכל הכוח לדקויות המתבקשות. המהירות והדיוק באלבום עוד נדמות כמו משחק ילדים, בליגה של הגדולים. מוזיקלית, באלבום הזה Immortal מבהירים לעולם שהם שייכים לבמות הגדולות. אפילו כשברור, לכותבים ולמאזינים, שמדובר בהקצנה של כל מה שהבלאק מטאל מבקש להיות.

At the Heart of Winter

ראובן:

ציון - 10
יש לא מעט הרכבים במטאל שפנו מי בבת אחת ומי בתהליך למחוזות קליטים יותר וקיצוניים פחות, אך אם אני זוכר נכון אימורטל היא הלהקה היחידה שלא רק פנתה לעשות את האלבום הכי מלודי שלה עד אז ועשתה זאת בהצלחה גאונית, אלא ש-ATHOW הפך גם לאלבום הכי טוב שלהם אפילו לטעמם של המעריצים הכי קשוחים ומחתרתיים של ההרכב. קשה להפריז באיכות של ההוצאה הזו. מנוקדת מבט אישית ATHOF הוא אחד מאלבומי המטאל הטובים בכל הזמנים. זהו בלאק עם אופי מעט ת'ראשי אך גם מלודי ובעיקר אפי. זוהי יצירה של ריפים שקופצים אחד על השני, של מלודיות פנטזיה קרירות ושל עוד ריפים שמובילים את המאזין במפגן מקצועי מהפנט. זהו אלבום הקרוב לשלמות.

ניצן:

ציון - 10
אוקי, זה כבר מה שהבטיחו לי. עד עכשיו, Immortal נדמו לי כגימיק ותו לא. באלבום הזה, כבר אין ספק שמדברים על משהו אחר. מדובר באלבום ארוך בהרבה מקודמיו, השירים הארוכים סיפקו זמן מצוין להתפתחות מוזיקלית שלא הייתה באלבומים הקודמים. הסאונד הפך מהוקצע הרבה יותר, מה שהפך את האלבום להרבה יותר קל לשמיעה. המהירות שקודם לכן נדמתה רק לשם המהירות, הפכה לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה שיוצר תמונה מלאה ואיכותית למה שהלהקה ביקשה להעביר. אפילו הקול של אבאת', שהיה קודם קשה לעיכול, הפך לחלק משלים ובלתי נפרד מאותה תמונה מוזיקלית מצוינת.

Damned in Black

ראובן:

ציון - 5
לצאת כשנה לאחר אלבום כמו ATHOW זה אתגר לא מבוטל בשביל DIB. מה הסיכוי שלו לקבל ביקורת אובייקטיבית כאילו יצירת המופת שהקדימה אותו לא יצאה מעולם אל האור הקפוא של סקנדינביה?! DIB לוקח מהקודם את האופי הת'ראשי, מגביר אותו, מוריד את האפיות ומהדק הכל מבחינה טכנית והפקתית. שלא תטעו, זה אלבום מצוין. רמת הביצוע כאן מצביעה על מוזיקאים מהשורה הראשונה וגם הריפים כאן לא פחות מרוצחים, אך חסר בו את האלמנט הזה שעשה את ATHOW ליצירה שהיא, ולאלמנט הזה קוראים נשמה.

ניצן:

ציון - 6
גם הפעם מדובר באלבום מדויק ומהוקצע, שמעט חורג ממגבלות הז'אנר על המקצועיות. רמת הדיוק בסאונד ובנגינה עולה על הנדרש, עד כדי תחושת מתקתקות חריגה לז'אנר. אפילו קולו של אבאת', שלוקח כמה אלבומים להתרגל אליו, נבלע בתוך הבליל המוזיקלי המדויק. יתכן שהוא אף מנסה להצניע את הסימנים הייחודיים של קולו שהיו קשים לעיכול. אין ספק שכמו כל להקה, גם Immortal היא תמונה של תהליך שכולל עליות ומורדות. וכמו ללהקות רבות לפניהם ואחריהם, ישנם רגעים שבהם הלכו צעד אחד רחוק מדי. זוהי דוגמה לשלב כזה, צעד אחד רחוק מדי שבחזרה ממנו יגיעו שוב לנקודה שבה בילו כתפארת הז'אנר.

Sons of Northern Darkness

ראובן:
ציון - 7
הנשמה חזרה. הבנים של אפלת הצפון חזרו לאחר כשנתיים, הוציאו אלבום, קראו לו על שם מי שהם והחזירו את האפיות האפלה שהייתה כל כך חסרה בקודם. לא, הת'ראש לא הלך לשום מקום. אפילו הטכניות המהודקת סירבה לעזוב, ובכל זאת SOND נשמע כמו ההמשך הראוי ל-ATHOW. אני לא מתיימר לקבוע, אבל יש סיכוי שההוצאה הזו תמצא הכי הרבה חן באוזני מאזינים עם פחות קילומטראז' שחור משאר הדיסקוגרפיה האימורטלית. ההפקה שלו טובה יותר אפילו מ-ATHOW, אבאת' נשמע מעט פחות כמו אבאת', יש כאן קטעים איטיים יותר והמלודיות טובות.

ניצן:

ציון - 8
אין ספק שImmortal כבר ביססו את מעמדם בחברת הבלאק מטאל, ולכן הרגישו בנוח להוריד קצת את הרגש מהגז. באלבום הזה, במקום המהירות, בולטת דווקא החשיבה המלודית. ריפים פשוטים, עמוסי מלודיה, מצטרפים לגוון המתקתק שכבר השתלט על המוזיקה קודם לכן. למרות הריחוק מהסגנון המקורי, מדובר באלבום מצוין שכיף לשמוע.

All Shall Fall

ראובן:

ציון - 6
הרבה שנים עברו מאז צאת SOND, הלהקה הייתה בהשעיה, אבאת' הוציא אלבום בלאק נ' רול מצוין עם הסופר גרופ "I", דמונז ייסד את הרכב הויקינג בלאק הקרוי על שמו והורג הצטרף ל-Hypocrisy. עברו כשבע שנים עד שאימורטל התכנסו שוב באולפן כדי להשריץ עוד אלבום מלא שהתברר למפרע כאחרון עם המנהיג בעל קול הקרפד. לטעמי אין הרבה מה להגיד על ASF. הוא לא אלבום רע בכלל, אך גם לא זכיר במיוחד. אין בו מהחידוש, אך הוא בהחלט יכול לשמש כהאזנה טובה ואף טובה מאוד.

ניצן:

ציון: 9
אחרי קריירה ארוכה ומפרכת כמו שלהם, נדמה סביר מאוד שImmortal התקבעו על סגנון. אני בכלל לא בטוחה שמדובר בבלאק מטאל כמו שהבטיחו לי, אבל אני אוהבת את זה. המוזיקה מהוקצעת, מדויקת ומהירה. האלמנטים המלודיים לא פוגעים בכובד הנגינה, והשירה, שהתמתנה מעט לאורך הדרך משלימה את התמונה המלאה. נכון שבשלב זה מדובר במוזיקה שקרובה יותר לדת' מלודי, אבל נותרו מספיק אלמנטים שישאירו את המוזיקה בז'אנר שהפכה בו לאייקונית כל כך. מדובר בבלאק מלודי קלאסי, נעים לאוזן, מקצועי ומדויק. הסאונד המודרני הופך את הכל למהנה יותר ומשאיר אותי, כמאזינה הדיוטה, מרוצה למדי.

Northern Chaos Gods

ראובן:

ציון - 6
האלבום הראשון בעידן החדש של ההרכב ללא אבאת' שפרש לטובת הרכב הנושא את שמו וכדי לתחזק פאדיחות בהופעות לייב. כמו בכל להקה שקיימת כל כך הרבה שנים ושינתה את כיוונה פעם או פעמיים במהלך הדרך, גם אימורטל הייתה חייבת להגיע לשלב הקרוי "חזרה למקורות". NCG הוא אלבום נוסטלגי מצוין למי שמחפש בלאק של פעם באריזה חדשה. המלודיות האפיות והאופי הת'ראשי הונחו בצד לטובת מהירות ופריטות טרמולו אל-לה אמצע שנות התשעים, ובכל זאת שומעים שהאלבום הזה הוא תוצר עכשווי ברזומה של להקה שעברה דרך ארוכה ומגוונות.

ניצן:

ציון: 4
אחרי קריירה ארוכה ומפרכת, והפסקה של כמעט עשור, Immortal חזרו לעוד אלבום אחד אחרון ומשנה. באלבום הזה אבאת' כבר לא נוכח, וגם לא האווירה המוזיקלית שהכרנו עד עכשיו. האלבום הזה עושה רושם של חזרה להתחלה, אבל לא לזאת של Blizzard Beasts או At The Heart of Winter שהיה מבחינתי הפסגה המוזיקלית של הלהקה. מדובר באלבום שחוזר לשורשים העמוקים ביותר ונשמע, ובכן, כמו דמו. המוזיקה כבדה ומהירה בהרבה מהכיוון שהתרגלנו אליו באלבומים האחרונים לפניו, אבל זה לא בהכרח מיטיב איתה. ניכר שמדובר בנגנים טובים, הרבה יותר משהיו בהתחלה, אבל הכתיבה חסרת מעוף ולא מעניינת כל כך וחסרונו של אבאת' בולט בה. זהו קול ענות חלושה לסגור עימו את הרצף, אני מעדיפה להתייחס לאלבום הזה כאילו לא יצא ולהשאיר את תחושת העלייה כמו שהייתה.

דירוג האלבומים (מהגרוע לטוב):
ראובן:
Battles in The North
Damned in Black
Blizzard Beasts
All Shall Fall
Northern Chaos Gods
Sons of Northern Darkness
Pure Holocaust
Diabolical Moonlight Mysticism
At the Heart of Winter

ניצן:
Diabolical Moonlight Mysticism
Pure Holocaust
Northern Chaos Gods
Battles in The North
Damned in Black
Blizzard Beasts
Sons of Northern Darkness
All Shall Fall
At the Heart of Winter