28/12/2021
להכיר את המוות - על 10 אלבומי הדת' "הקלאסי" שחובה להכיר
כתב: אלון מיאסניקוב

אחד הז'אנרים האהובים ביותר עלי בתחילת שנות התשעים היה הדת' מטאל. אם להיות ישר עם עצמי – אהבתי כל מה ש "מטאל", לא היו לנו המוני אופציות, היינו תלויים במה שהיה מגיע לארץ במוצר פיזי כמו דיסק או תקליט, ופחות התחברנו להארד רוק שנות השבעים שצרך הדור שלפנינו.

אנחנו התחלנו מאירון מיידן, מטאליקה וכו' – וחיפשנו כל הזמן את המטאל הכי כבד, זה היה סוג של מבחן – מי ימצא את הלהקה "הכי כבדה"? אז בהתחלה Slayer נשמעו לנו הכי כבדים, ואז גילינו להקות Thrash אחרות, ופתאום הבנו שיש Death Metal, ובאופן קסום – זה קרה בדיוק כשהדת' מטאל השבדי והאמריקאי פרצו בגדול – והבריטים אחריהם.

זו הייתה תקופה מדהימה ל Roadrunner Records ו Combat Records ואלבומים של Deicide, Morbid Angel, Death ו Obituary בין השאר פשוט כבשו את הז'אנר ואת הלב שלנו, והסיטו הצידה את רוב מה ששמענו לפני.

הז'אנר מעולם לא מת, הוא התקדם ל Technical Death, ל Melodic Death, מאוחר יותר ל Deathcore, ועוד פיצולים שונים, אבל בשבילי הז'אנר תמיד יהיה מזוהה ביותר עם הלהקות האלו שהתחילו באמצע/סוף שנות השמונים ופרצו בתחילת התשעים.

כדי לחגוג את הז'אנר שעליו גדלתי – הנה 10 אלבומים שהם חובה בז'אנר – אני כבר אומר, יהיו מי שיגידו "מה פתאום את האלבום הזה בחרת", או "איך פספסת את הלהקה הזאת", אבל ה 10 שלי, ואני עומד מאחוריהם. 30 שנה בערך מאחוריהם בממוצע.


Death – Spiritual Healing

האלבום השלישי של ההרכב של צ'אק שולדינר היה חתיכת קפיצת דרך. ת'כלס, כל אלבום של הלהקה היה קפיצת דרך, וניתן רק לדמיין מה היה קורה אם צ'אק לא היה נפטר ממחלת הסרטן. הבן אדם היה עלוי, גאון מהסוג שאינשטיין היה למדע – זה מה שצ'אק היה למטאל.

הוא פרץ גבולות ובעצם יצר ז'אנר שלם עם אלבום הבכורה של Death, הוא קידם את המוזיקה כמה דרגות קדימה מבחינת הלחנה, נגינה והפקה באלבום השני – Leprocy, ובאלבום השלישי הוא קפץ מדרגה ויצר את אחד מאלבומי המטאל הקיצוני החשובים והטובים בכל הזמנים.

הטקסטים כבר עסקו בנושאים חברתיים יותר ופחות במחלות ורקבון, הסאונד שהוציא המפיק סקוט ברנס היה מהטובים שיצאו לאלבום דת' מטאל – ברור וחד, אבל לא מלוטש מידי, הנגינה של הגיטריסט שנוסף להרכב ג'ימס מרפי הייתה מהטובות ביותר שהיו בז'אנר בתקופה ההיא, והשירים פשוט נכתבו באופן מושלם, ריף מבריק אחר ריף מבריק, גראולים מפלצתיים אך ברורים, טקסטים מושחזים. בעיני מדובר בארכיטיפ של אלבום דת' מטאל, ואולי הגדול מכולם.


Obituary – Cause Of Death

ממש באותה שנה שיצא האלבום של דת', וממש עם אותו מפיק, וממש עם אותו גיטריסט (ג'ימס מרפי) מגיעה עוד יצירת מופת.

העטיפה המדהימה של האלבום, של האמן Michael Whelan, הייתה אמורה להיות העטיפה של Beneath The Remains של Sepultura, אבל חברת התקליטים Roadrunner נתנה ל Obituary את הבכורה, כשחלק שני של הציור שומש ע"י להקת Demolition Hammer ב 1992. התקרית הובילה לעצבים מצד החברים הברזילאים, כשמתופף ספלטורה איגור קבלרה אף קעקע את הציור שיועד להם על ידו.

מוזיקלית מדובר באותו סאונד מלוטש אבל לא מצוחצח של ברנס, אותם לידים מלודים שמרפי נודע בהם, אבל מוזיקלית שומעים את ההשפעה הקשה של ההרכב מהאלבומים של Celtic Frost ו Hellhammer (כולל קאבר ל Circle Of The Tyrants), על גבי זה ישב הסולן Donald Tardy, אחד הגאולרים הטובים ביותר בז'אנר, שלמרות שבלתי אפשרי חצי מהזמן להבין מה הוא אומר – והלהקה צרפה מילים רק לשיר אחד.

זה לא מבריק טכנית כמו האלבום של דת', אבל זה דת' מטאל אמריקאי בצורתו הטהורה ביותר.


Deicide -Deicide

שנת 1990 מכה שלישית, וגם סקוט ברנס מכה שלישית. אבל לפחות פה נגמרות ההשוואות. זה היה אלבום הבכורה של ההרכב שהתחיל דרכנו כ Amon, והם שילבו אימג' שטני וקיצוניות שצמחה במקביל בקרב להקות בלאק מטאל בצד השני של העולם.

טכנית האלבום היה שילוב של תיפוף סופר אכזרי, עם גראולים נמוכים ומגוונים של הסולן גלן בנטון, לצד ריפים קצת יותר מבולגנים משל דת' או Obituary, אבל השילוב של טקסטים שטניים, גראול קצבי ומהיר, וברוטליות מטאלית – תקתק מושלם ביחד.

האלבום פחות מלודי או טכני משל דת', מהיר וברוטלי משל Obituary, ולגמרי עומד עדיין בזכות עצמו כאחד האלבומים המושלמים של המטאל הקיצוני. בקצת יותר מ 33 דקות ההרכב הזה יצר אלבום שגם הפך לאחד מאלבומי הדת' מטאל הנמכרים ביותר בכל הזמנים – אז כנראה שקיצוניות עובדת.


Entombed – Left Hand Path

בצד השני של האוקיאנוס מארה"ב ופלורידה השבדים עבדו קשה עם סצנת דת' מטאל משלהם, והמרכז היה תחת הלייבל הבריטי Earache והמפיק Tomas Skogsberg.

Entombed התחילו דרכם כ Nihilist, עם המתופף Nicke Andresson שמקביל עבד וכתב רבות אגדת הדת' מטאל השבדית האחרת - Dismember והבסיסט Johnny Hedlund שהקים את Unleashed. הסולן LG Petrov היה המתופף של ההרכב Morbid בו שאר הסולן Dead, לימים סולנה של Mayhem עד התאבדותו.

האלבום, שנפתח עם שיר הנושא ההימנוני, השאיל קטע קלידים אווירתי מהפסקול של סרט האימה הקלאסי Phantasm, והחדיר למוחנו ואוזנינו את הסאונד המוכר כ Buzz Saw, שבו הגיטרות יוצרות חריקה שמלווה את הנגינה – סאונד שהפך להיות מזוהה עם הדת' מטאל השבדי ושפיתח דווקא לא המפיק אלא הגיטריסט Leif "Leffe" Cuzner שניגן עם הלהקה ב Nihilist.

כבד, כתוב היטב, קודר במיוחד – אין ספק שזה האלבום ששם את הדת' השבדי על המפה.


Dismember – Like an Ever Flowing River

לאחר שהחל דרכנו בהרכב Carnage, לצד מיודענו מייקל אמוט (מ Carcass ואז Arch Enemy) פרש הסולן Matti Karki עם המתופף Fred Estby ויחד הם הקימו את Dismember, המתחרה הגדולה ב Entombed על תואר הרכב הדת' מטאל השבדי הגדול ביותר.

ב 1991 הם חברו למפיק Tomas Skogsberg, שכמעט שום אלבום דת' שבדי מוקדם לא נעשה בלעדיו, והקליטו את יצירת המופת – אלבום הבכורה שלהם. האלבום היה אלים, מטונף, עם סאונד הגיטרות האופייני, והוא כלל גם שיר אחד בשם Skin Her Alive שהכניס אותם לצרות חוקיות מדינות, כולל באנגליה (שם כנראה עוד לא שמעו על Cannibal Corpse...).

באופן מוזר, מי שניגן וכתב הרבה היה דווקא Nicke Andresson, שהיה מוכר יותר כמתופף של Entombed.


Morbid Angel – Altars Of Madness

אלבום שבהחלט מתחרה על תואר "אלבום הדת' מטאל הגדול בכל הזמנים", והוא דווקא לא הוקלט על ידי חברנו סקוט ברנס, אלא על ידי המתחרה שלו Jim Morris מאולפני Morrisound – השם המזוהה ביותר השני עם המטאל שיצא מפלורידה של תחילת שנות ה 90', אבל אין ספק שהאלבום הוא שיא בכלל במטאל הקיצוני.

הלהקה הייתה וותיקה מרוב הלהקות בז'אנר, ובעצם הייתה אחד היחידות שפעלו לצד Mantas – הגלגול המקורי של Death. אלבום הבכורה שלה Abominations of Desolation, עם החבר המקורי מייק בראונינג (שאחרי זה הקים את Nocturnus) – נגנז, ורק אחרי צירוף הסולן/בסיסט David Vincent הם התקדמו להקלטת אלבום הבכורה הרשמי והאגדי.

הלהקה עשתה דת' מטאל רצחני, אבל חכם, עם חילופי מקצבים וריפים מורכבים שהשופעו בין השאר ממוזיקה פסיכדלית, זה, לצד הטקסטים והגראולים החזקים של וינסנט, והתיפוף הבלתי נתפס של Pete Sandoval עושים את האלבום הזה לחובה בכל בית של חובב דת' מטאל ומטאל קיצוני בכלל.


Cancer – Death Shall Rise

ג'ימס מרפי מכה בשלישית.
הפעם עם הרכב הדת' מטאל הבריטי Cancer, שהוציא לפני כן אלבום בכורה טוב, שהתקבל יפה, אבל זכה למעט מאד חשיפה והפצה לא חזקה במיוחד של הלייבל. שני האלבומים הופקו מוזיקלית ע"י חברנו הוותיק סקוט ברנס – אבל אין ספק שהאלבום השני הוא זה שקיבל את הסאונד של ברנס, גראול משופר של הסולן ג'ון ווקר, ולצד זה נגינת ליד גיטר של מרפי המעולה, ואפילו גראול רקע של גלן בנטון מ Decide.

כמו האלבום של Deicide, גם פה היו רק 36 דקות של דת' מטאל, לא מורכב, אבל מורכב מריפים חזקים, קטעי מלודיה ברוטלית, ואיכות שהצליחו לשים את האלבום, והלהקה, בפסגה של ז'אנר הדת' מטאל המוקדם, אחת ממעט מאד להקות בריטיות שהגיעו לשם.


Bolt Thrower – Warmaster

אם עסקנו בבריטים, הרי ש Bolt Thrower הם אגדה נוספת, כזו שגם החלה דרכה בלייבל Vinyle Solution ואז התקדמה ל Earache Records, ושם כבשה את עולם הדת' מטאל האירופאי בסערה.

החל מאלבומה השני הלהקה חתמה על חוזה עם יצרן המשחקים הבריטי Games Workshop שיצר משחקי פנטזיה במניאטורות, והם טיפלו בעטיפות של הלהקה באלבומיהם הקלאסים, וגם הטקסטים בשירי הלהקה הגיעו מהמשחק, אותו אהבו חלק מחברי ההרכב.

אלבומם השלישי – Warmaster, הופק ע"י המפיק Colin Richardson, מי שהמשיך וליטש את הסאונד גם של Carcass וגם Machine Head בשנים שאחרי, והוא היה מפלצת דת' מטאל שהתרחקה משורשי הגריינד קור של הלהקה. האלבום כלל את השיר Cenotaph שהכיל ריף שהתחיל באלבום שלפני וליווה את הלהקה לאורך אלבומיה הבאים.

כל זה עשה רושם, אבל הדבר העיקרי שהמעריצים שמו לב הוא אישה ניגנה אצלם על הבס. חשוב.


Carcass – Necroticism - Descanting the Insalubrious

שנת 1991, ועוד אלבום קלאסי.
Carcass התחילו בגריינד עם אלבום שנשמע כאילו הוקלט בתוך המעי של גופה רקובה, התקדמו לאלבום שני עם ריפים טובים וסאונד משופר, וסוג של יצרו את הדת' המלודי עם האלבום הזה – שלאחר מכן התקדם באלבום Heartwork להיות סוג של אלבום הדת' המלודי המלא הראשון שהוקלט.

באלבום הזה, השלישי שלהם, הצטרף אליהם הגיטריסט השבדי Michael Amott – יוצא להקת Carnage ומי שימשיך אחרי זה ל Arch Enemy, והוא והגיטריסט המקורי Bill Steer הפליאו באלבום טכני, מלודי, מדוייק ואגרסיבי שהוא מופת של הז'אנר.


Cannibal Corpse – Eaten Back to Life

1990 שוב, והפעם עם אלבום הבכורה של הרכב אמריקאי שהפך לאגדה של ברוטאליות לצד יכולת טכנית גבוהה. האלבום הופק שוב ע"י Scott Burns, ופחות או יותר הציג לעולם את ה Brutal Death Metal, עם טקסטים שגרמו ללהקות דת' אחרות להשמע כמו מוזיקה לתינוקות, אימג'ים מחרידים, וגראולים ניחרים שהפכו לפופולריים יותר בשנים מאוחרות יותר.

כמו שהיה נהוג אז, היו גם אורחים מגרגרים, גלן בנטון מ Deicide ו Francis H. Howard מ Incubus (לא אלה שפועלים היום – הרכב הדת' מטאל שהיה בזמנו), וכמובן שההרכב הקדיש את האלבום ל Alfred Packer, הרוצח הקניבלי הראשון של ארה"ב.

מעבר לזה – זה אלבום דת' אולד-סקול לעומת אלבומים שהלכו לכיוון ברוטלי יותר בהמשך, והוא בהחלט אחד הטובים של הז'אנר.