יהיו הסיבות אשר יהיו, העובדה היא שהרכבים מוזיקליים זקוקים לקהל כשם שערפד זקוק לעירוי דם. לכן, אף שהאירוע התקיים בסופו של יום, לא ניתן היה להתעלם לחלוטין מהתחושה המוכרת של מסיבה שבה המארח מוצא עצמו לבדו מול קערת פונץ' מיותמת...

יום כיפור בפתח, וגם אם אתם לא צמים, יש לא מעט חברי להקות שצריכים לפחות ליום אחד לאמץ לחיקם את היהדות, להרביץ ארוחה מפסקת בריאה, ולהגיד סליחה יפה על פדיחות מהעבר. נכון, הם אמנים, הם לא שואלים אותנו, מי שם אתכם וכו' וכו' ובלה בלה בלה. אבל במקרה הזה שמנו את עצמנו כשופטים...

אינגווי נראה בדיוק כמו בתמונות ובקליפים שלו. מפגין בטחון עצמי רב, כל אימת שהוא מנופף בגיטרה ומתאמץ לפרוט כמו פסיכופט של גיטרה הוא עושה את פרצוף ה"ברווז" המפורסם ומשרבב שפתיים בשילוב של ריכוז וכוח. לא סתם מתארים את אופי נגינתו כל מקטרגיו כ"אוננות".