תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

16/01/2018
מחזירים את הכאב - ראיון עם Daniel Gildenlow, סולן להקת Pain Of Salvation
כתב: רועי דגני

תחת מעטה של מוסיקה מבריקה, סוחפת, מאתגרת ובלתי צפויה, מתאגדות להן פיסות פואטיות של חיים, שזורות בשלל תובנות ופילוסופיות – זוהי Pain Of Salvation. על אף הגדרתה המובהקת כלהקת פרוג מטאל פר-סה, היא נתפסת בעיני כנבדל מרבות אחרות בז'אנר; בעיקר בשל השילוב העיקש על גבול המרדני של אלמנטים מקובלים פחות בנוף של הסגנון.

בשנה שעברה שחררה הלהקה את אלבומה העשירי במספר, In The Passing Light of Day, שנוצר בהשראת תקופה קשה וטעונה בחייו של מנהיג ההרכב והכוח המניע העיקרי מאחוריו, Daniel Gildenlöw. האלבום זכה לשבחים רבים, כשבין השאר השיב את הלהקה אל חיק הסאונד הכבד והמוכר בו התאפיינה בעבר.

ביום רביעי הקרוב תשוב Pain Of Salvation לתל אביב, קרוב לחמש שנים מאז הפעם הקודמת, ותציג לקהל הישראלי את In The Passing Light of Day לראשונה על במה. לקראת הגעתה של הלהקה, ניצבתי בפעם השנייה בחיי אל מול ראיון קולח עם Daniel בכבודו ובעצמו.

להקת Pain Of Salvation נושאת מקום של כבוד בהיכל התהילה המוסיקלי הפרטי שלי מהיום בו התוודעתי לראשונה ליצירותיה. זוהי הפעם השנייה בה אני זוכה לראיין את Daniel ולצלול לתוך אישיותו המרתקת, החתומה כל כמה מהיצירות המוסיקליות המובחרות של המאה ה-21. הייתה זו הזדמנות לצאת למסע נוסף בנבכי הדמות שמאחורי היצירה, והאדם שמתחת לארבעת האוקטבות.

"מה שלומך הערב, Daniel?"

אני בסדר. הילדים ישובו לבית הספר רק ביום שלישי, ובינתיים אנחנו מבלים בחופשת החגים. בדיוק צפינו בסרט.

בשנה שעברה הייתם עסוקים למדי בדרכים, במסגרת קידום האלבום In The Passing Light of Day. אילו סוג תגובות קיבלתם לגביו עד כה במסגרת ההופעות?

עד כה תגובת הקהלים שבפניהם הופענו ברחבי העולם היו אוהדות. האלבום החדש עובד היטב בהופעות, שכן הוא מתאפיין בחזרה לחומר הכבד יותר של הלהקה שאני סבור שמעריצים רבים חיכו לו. היה זה תענוג גדול לקדם אותו אל הבמות ולהגיע לאנשים באמצעותו.

הזכרת כי מעריצים רבים התגעגעו מאוד לחומר הכבד יותר; In The Passing Light of Day השיב אתכם אל חיק הפרוג מטאל הלכה למעשה. הוא מחזיק בדמיון מסוים לעבודות המוקדמות יותר שלכם, בדגש על האלבום Remedy Lane; שיר הנושא אף כולל רפרנס לשיר 'Ending Theme' הידוע מתוכו. האם ישנו קשר מסוים בין שני האלבומים? האם זה קשור במידה מסוימת לאלבום ההופעה Remedy Lane Re:lived ששוחרר כשנה קודם לכן?

ובכן, גם Remedy Lane וגם In The Passing Light of Day שזורים מאוד בחוויות אוטוביוגרפיות ושואבים קשר ישירות מחיים של מישהו – לפחות במקרה שלי. חודשים ספורים לפני שחרור האלבום, השתעשעתי ברעיון של חלק שני ל-Remedy Lane. אז כן, הם ללא ספק קשורים, וישנם לא מעט קשרים סמויים בין שני האלבומים הללו בוודאות.

באיזה אופן אתה רואה את הקשר הזה? אני מתכוון, הזכרת את הדמיון בנרטיבים, אך האם אתה רואה איזושהי הקבלה של ממש בין האלבומים הללו?

Remedy Laneנוגע בעקיפין במאורעות שונים בחיי, החל משנות ילדותי ועד ל-2001, שנה לפני שהוא שוחרר. ב-In The Passing Light of Day ניתן להבחין באיזושהי המשכיות של מספר שנים לאחר מכן. בכך מדובר בעיקרון; על כן מעבר לברור מאליו, במקרה של הרפרנס ל-'Ending Theme', היו רפרנסים אחרים למאורעות שלמעשה התרחשו ב-Remedy Lane. ניתן לטעון כי המאורעות ב-In The Passing Light of Day במידה מסוימת מתאזנים כנגד אלו של Remedy Lane; השיעורים שנלמדו בשעתו שבים כאן למאבק מחודש בעבור אותן המסקנות שהתגבשו בעקבותיהם.

אני מבין. בפעם הקודמת בה שוחחנו, מספר ימים לפני ששחררתם את האלבום האקוסטי Falling Home, דיברנו על הדמויות שאתה מגלם בסיפורי הקונספט של אלבומיך. בעוד שמידת הקשר הישיר בין אותן חוויות אישית שלך לסיפורי הקונספט של אותם אלבומים נותרה מעורפלת במידת מה, In The Passing Light of Day הוא פרק מובהק באוטוביוגרפיה שלך. האם להוות את הדמות הראשית בסיפור של עצמך מצריך איזושהי גישה שונה כשזה מגיע לכתיבה?

אתה נאלץ להצמד יותר לעובדות. *צוחק* מעבר לכך, מדובר בדיון ששב ועולה בראיונות שאני מקיים, אודות הגדרת השוני בין האוטוביוגרפי לבדיוני. כאשר מי שמגולל את סיפור חייך הוא אתה, האופן בו תציג את עצמך הוא משוחד, לטוב ולרע; תמיד תתקיים בחירה קפדנית של החלקים שתבחר להבליט והאופן בו תבחר להציג אותם. המסקנה מכך היא שכל יצירה אוטוביוגרפית היא במידת מה גם בדיונית. על אותו משקל, כל יצירה בדיונית תכלול אלמנט אוטוביוגרפי – שכן היא שואבת באופן מסוים את חוויותיך, מחשבותיך ומכלול חייך לתוכה; מובנים שברמה מסוימת משקפים את מי שאתה.

בין אם בחרתי בכך ובין אם לא, גם ב- Remedy Laneוגם ב- In The Passing Light of Dayהבדיוני מתקיים לצד האוטוביוגרפי ולהיפך. כשעבדתי עליהם, הייתי מודע לכך שעליי להיות זהיר בהחלטה היכן למתוח את הקו שמאפשר לי לכוונן דברים לשם תחושת הדרמה שבסיפור. אתה בוחן בדיעבד מכלול של חוויות ומחלץ מתוכן את הרגעים העזים יותר ומתבל מעט את המחשבות שלך בכדי לאפשר את הדגשת המסקנות העולות מהן. זוהי מלאכה מפרכת של בניית איזון, ועל כן אינני שש לקרוא לזה 'אוטוביוגרפי', היות שאני מעוניין להותיר מרווח מסוים המאפשר איזושהי פרשנות. עבורי זהו עיקר ההבדל בגישה.



אתה גם נסחף אל מחוץ לאזור הנוחות. כלומר, זה באמת אתה שם. עומד כנגד העולם כולו וקהל המאזינים בפרט, כשאתה במובן המטאפורי עירום.

נכון מאוד – אתה סוג של ערום וזה מאוד לא נוח. אני משוכנע שישנם מי שיהנו מהסיטואציה, אינני אחד מהם. *צוחק* אף על פי כן, אני זקוק לזה – ועצם המודעות הזו מאלץ אותי לפנות לשם. עמדתי בנושא גורסת שעליך להיות מסוגל לבטא את סיפור חייך בעצמך, ולשם כך עליך למקם את עצמך מחוץ לאזור הנוחות. מוסיקה וליריקה שהעזו לפסוע קרוב מדי, שהיו 'עירומות', תמיד היוו מוקד משיכה עבורי.

אמנות היא אמצעי המאפשר לך להפתח ולהתבטא. עוד בימיי בבית הספר, התקשיתי להיות פתוח בפני אנשים או איתם, תכונה שאני מאמין שהרבה אנשים מכל תחומי האמנות יזהו בעצמם. אמצעי ההישרדות שלי היה תיעול רגשי דרך ציור, כתיבת טקסטים ויצירת מוסיקה. דרכם הייתי יכול לבטא את עצמי באופן שלא התאפשר לי בכיתה או בכנסייה, ובתוך כך ליצור איזשהו מרחק מסוים מהמתרחש בחיי. אמנות היא אמצעי תקשורת המשרת את הצורך לשלוט בביטוי שלך ולהפעיל אותו בעצמך. לעתים היא מביאה אותך להפתח יותר משהיית רוצה. מהסיבה הזו, כבר בתקופה ההיא נמשכתי לשירים שמילותיהם היו רב-שכבתיות ובעלות עומק. Simon & Garfunkel היו כוכבי הצפון שלי כשזה הגיע לכתיבת ליריקה, אני חושב שהם נפלאים. גם Leonard Cohen מצטיין בלקיחת אותם רגעים אינטימיים קטנים ולהציב באמצעותם מראה אל המהות העצומה של החיים כבן אנוש, שרבים יכולים להתחבר אליה.

מההתעניינות המגוונת בשיטות שונות של ביטוי אמנותי הרווחתי כלי שימושי מאוד ליצירת אלבומי קונספט. אני משלב אותן ביצירה. הזמן הרב שאתה מבלה בהתעסקות במילים, טקסטים ושפה מאפשר לך לצייר את אשר אתה רואה בעיני רוחך. זה מה שהופך את היצירה למה שהיא בסופו של דבר, גם אם לא תמיד אותו חזון עושה את דרכו לאלבום; הפעם במקרה כן. התהליך הזה לאו דווקא מתרחש במודע.

זהו אלמנט אשר ללא ספק משמש מאוד את Pain Of Salvation. יש לי איזושהי תיאוריה שאומרת שטקס החניכה שמתקיים אצל הדמויות באלבומים הקודמים של Pain Of Salvation הוא מעין תהליך התבגרות. זאת בעוד שב-In The Passing Light of Day מדובר בהרהורים של אדם בוגר על חייו. זוהי פרספקטיבה שונה ומעניינת, שכן במידת מה ככל שאנחנו מתבגרים, אנו דווקא נוטים להפוך לציניים יותר.

זהו סיכון שתמיד קיים, בוודאי. עם זאת, אני חושב שקיימת אפשרות להתעלות על כך. אני מניח שזוהי אחת המסקנות שאני מנסה לגבש באלבום – שבסופו של דבר הכל מסתכם בצורך לשמור על הלב שלך בכל שלב לאורך ההתבגרות שלך, דרך התחברות מחודשת לעצמך. עבורי זו היכולת להביט בשמיים, העצים והים. כך אני נוהג כך כשעובר עליי יום מחורבן ואני נמצא במקום רע מבחינה רגשית – אני פשוט יוצא מהבית, בוהה בשמי הלילה, יושב על שפת האוקיינוס או שואף את ניחוח העצים ביער. אני מניח שקשה למצוא את התחושה הזו בעיר. טוב, תמיד יהיו לך השמיים.

כן, אם כי אני לא בטוח כל כך לגבי שכבת האוזון.

טוב, זה נכון. *צוחק* זה רק עניין של זמן – כך שעלינו להוקיר את שמי הלילה כל עוד הם שם, גלויים לעין. אני מוצא חשיבות בשמירה על הכבוד והמורא הילדותיים הללו כלפי הטבע. באמצעות אלו אתה מקבל תחושה של פרספקטיבה. אותה פרספקטיבה מביאה אותי למסקנה שאמנם החיים מחורבנים היום, אך אני עודני אדם קטן כנגד יקום המורכב מדברים יפים שנקשרים זה לזה בצורה מדהימה. זה שם מזה זמן כל כך רב ויוסיף להיות שם גם אחרי שאלך. יש בזה משהו מנחם. אני חושב, או לפחות מקווה, שכאשר אתה מחזיק בפרספקטיבה הזו, היא עוזרת לך לא להפוך לכל כך ציני; אף על פי שאתה מבלה שנים רבות כבן אדם ומתבגר איתן, כפי שאמרת.

ישנה תועלת בגישה המביאה את הנקודה בה אתה נמצא בחיים אל הכתיבה שלך. רבים בתקופת נעוריהם מנסים לכתוב על נושאים שגדולים מהם, דברים שהם לא – שכן בגילאים הללו אתה שואף להיות משהו אחר ממה שאתה. כשנקודת המוצא שלך היא היכן שאתה עומד כיום, אתה מתבגר בתוך היצירה. ככל שאתה שופך לשם יותר מעצמך, זה יהיה כנה יותר. כך למעשה Daniel בן ה-44 יכול להסתכל על מה שכתב Daniel בן ה-26, ויש כל כך הרבה ממנו בשני אלו. אני יכול לראות שם את התהליך של עצמי, ומאידך גם להתפעל מכך שחשבתי על לא מעט ממה שיש שם כבר אז, כשהייתי בסך הכל ילד. *צוחק*

הדיון שלנו מחזיר אותי למחשבה שחלפה לי בראש כשצפיתי ב-The Last Jedi, הסרט האחרון של Star Wars. לא מעט אנשים ביקרו את האינטרפרטציה של הסרט לגרסה הבוגרת של Luke Skywalker, ודווקא לי היא הרגישה מאוד הגיונית; כשאתה צעיר אתה עוד לא בטוח איך היקום עובד, ולכן היותך נאיבי יותר מביאה אותך לטפח יותר תקוות לגביו.

האמת היא שמעולם לא חשבתי ש-Mark Hamill הוא שחקן יוצא מן הכלל, ולכן קיוויתי במידה מסוימת שהסרט לא יכלול הרבה ממנו בתור Luke הזקן. התברר שלא אהבתי את הסרט במיוחד – אך דווקא את החלקים שלו כן אהבתי, מאחר שכפי שאמרת, אני מוצא אותו אמין – שיש לו את הזכות להיות כזה. מה שאני אוהב בסרטים הישנים הוא שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות יתרה – הם בעלי קונספט רציני, אך הם לעולם לא מאוד מלודרמטיים. עם זאת, בסרט החדש כמעט הכל הרגיש כה כביר ועצום, ואני חושב ש-Luke הזקן היה היחיד שהתקיים אצלו האיזון הנכון בסופו של דבר.

בפעם הקודמת שקיימנו את הראיון, היה זה זמן קצר לאחר ששוחררת מבית החולים לאחר אותה תקופת אשפוז שבסופו של דבר הפכה להיות המוטיב המרכזי מאחורי In The Passing Light of Day. במבט לאחור, באילו מובנים אתה מאמין שאותה חוויית אשפוז, ההיאחזות הזו בחיים כנגד סיטואציה קטלנית, שינתה אותך?

אני לא כל כך בטוח. רבים מהאנשים עמם שוחחתי על כך מאמינים שכשמשהו גדול קורה בחיים שלהם סדרי העדיפויות משתנים. אני לא חושב שזה באמת כך, לפחות לא במקרה שלי. הרי סדר העדיפויות שלך כבר קיים. אתה יודע איך אתה אמור לחיות את חייך. אם תשאל, תשמע פחות או יותר את אותם הדברים – אתה צריך להלחץ פחות, אתה צריך לבלות פחות זמן בעבודה ובדאגות, אתה צריך לבלות יותר זמן עם המשפחה ואלו שאתה אוהב ולחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון. זה ידוע לכולם. אני חושב שזהו סדר העדיפויות שקיים בלב של כל אחד מאיתנו. העניין הוא שקיים קושי רב בהצמדות לערכים הללו בחיי היומיום, בשחייה מתמדת נגד הזרם. אחת מהסיבות לכך נעוצה בשוני בין חיים כילד לחיים כמבוגר. כמבוגר אתה מתעורר מדי יום עם רשימת מטלות ארוכה בראש, כשלרובן אתה אף לא מודע. ישנם דברים ששכחת לעשות ואנשים שצריך לשמור איתם על קשר. עליך למלא הצהרות מס, להחליף את הצמיגים ברכב לצמיגי חורף ועוד.

ישנו אוצר אמיתי הגלום באשפוז תוך כדי מאבק על הישרדות למשך תקופה. באותו רגע הרשימה הזו מצטמצמת להכרח בלבד. אתה מתעורר מדי בוקר ורשימת המטלות שלך כך קצרה – פתאום היא מסתכמת פחות או יותר בניסיון לקום מהמיטה, לקחת תרופות בשעה מסוימת ולהפסיק לאכול בשעה מסוימת בכדי לצום לפני ניתוח. זה כל כך פשוט. אין צמיגי חורף או הצהרות מס ברשימה הזו. להיות מבוגר משמעותו להתעורר לבלבול מדי יום אל מול כל כך הרבה דברים שלא מאפשרים לך להיות ממוקד. לבלות מספר חודשים במיטה מסייע לך להפטר מהבלבול הזה. אתה מקבל פרספקטיבה נקייה יותר על סדרי העדיפויות שלך. זה מרגיש כאילו הם משתנים, כשלמעשה אתה מאתחל את סדר העדיפויות שלך למה שהוא היה עוד מלכתחילה. כשהייתי בבית החולים לא יכולתי לזכור את הרשימה הזו, וברגעים הללו נזכרתי עד כמה למעשה סדר העדיפויות הזה פשוט. הוא קצר מאוד, אך חשוב. היה ברור לי מאוד מה הוא.



הרשימה הזו נשחקת ככל שאתה מתרחק מתקופת האשפוז, כך אתה מתבלבל שוב, וחוזר לחוסר הוודאות ואובדן המיקוד. במקרה שלי, אותה רשימת עדיפויות מצומצמת רחוקה ממני בסך הכל בארבע שנים. זאת בעוד שאצל רוב בני גילי, אותה רשימה נמצאת הרחק בתקופת הילדות שלהם, שאליה קשה יותר להתחבר. לי הייתה ההזדמנות להתחבר אליה מחדש, ועדיין קל לי יותר להגדיר אותה כיום. אף על פי שהיא מתפוגגת בכל יום שעובר.

זה מאוד מעורר השראה. אני מקווה שביום מן הימים תעביר הרצאה ב-TED.

*צוחק* אנחנו נראה, אולי גם זה יגיע לרשימת העדיפויות.

בחזרה ל-In The Passing Light of Day – מבחינה מוסיקלית, אחד מהאלמנטים הבולטים באלבומים של Pain Of Salvation שנמצא בשיאו ב-In The Passing Light of Day הוא הדו-קיום בין החלקים האגרסיביים והמורכבים יותר למלודיות הקליטות, הפשוטות והרכות יותר. באיזו מידה היה זה חלק מהחזון המוסיקלי המכוון שלך עבור האלבום, או שמא אתה רואה את זה כהשתלשלות טבעית שהתפתחה במקרה תוך כדי תהליך הכתיבה?

זה החל לפני הרבה שנים. אני לא יכול לומר שזה מכוון. תמיד ניסיתי להביא לידי כך שכשאני כותב קטע כבד – להניח לו להיות כבד, וכשאני כותב קטע רך יותר – שיהיה רך. אני פשוט נכשל בכך בעקביות, היות שאני מגיע לשלב מסוים שבו מרגיש לי טבעי להשתנות למשהו אחר. אני מטבעי חסר מנוחה, כך שערבוב הכבד עם הרך הוא חלק מהטבע המוסיקלי שלי. אני בונה דברים מנקודת מבט קולנועית; אני רוצה להגיע לכל מקום. קיים בי הדחף להפוך דברים על פיהם ולהציבם באור שונה. אני תמיד אהיה כזה, אלא אם אני אתאמץ לברוח משם בעקבות צורך מובהק כזה או אחר. זה עובד כך שכאשר אני עובד על איזשהו מעבר בשיר, התודעה שלי מתחילה להציב את הפיסה הזו בקונטקסט שונה, בצלילים שונים, בתוך טבע מוסיקלי שונה, או איך שתרצה לקרוא לזה. זה כלי מוסיקלי שימושי בכתיבת שירים.

רבים כותבים שירים באמצעות חלקים שהם מלחימים יחדיו. אינני עובד כך בדרך כלל. הרבה מהזהות המוסיקלית נבנתה ממוסיקה מבוססת להקות ובילויים של זמן רב בחדרי חזרות כילד. אני רואה את השירים והאלבומים כמעין מסעות הרבה יותר מאשר תצריפים. זו הדרך שבה תמיד כתבתי מוסיקה – אתה מתחיל לעבוד על שיר ומשם גורר אותו למסע דרך שינויים כאלו ואחרים. זוהי תועלת נוספת שהפקתי מהישענות על כתיבה ספרותית וציור. כשציור מתחיל בחזון מסוים של התמונה כולה שממנו אתה מצייר את דרכך – בשלב הראשון באמצעות קווי מתאר חיצוניים ולאחר מכן בהוספת שאר הפרטים. לצורך הדוגמה – כשאתה מצייר ראש של אדם, לא תמתין להמשיך הלאה רק לאחר שתשלים ותשכלל לגמרי את האוזן. אתה עובד על היצירה השלמה כל הזמן, שכבה אחר שכבה בכדי להשלים את החזון הזה איכשהו. זהו התהליך הטבעי עבורי בעבודה על מוסיקה.

באשר לעבודה על האלבום האחרון, הזכרת שעייפת מלהיות אחראי על הכל, והתגעגעת להיות שוב באווירת אולפן עם שאר הלהקה, מה שהוביל אותך לעבודה עם המפיק Daniel Bergstrand (הידוע בעבודותיו עם In Flames, Meshuggah, Devin Townsend ועוד). מנקודת מבטך, כיצד הפקדת הפקת האלבום בידיו של Daniel השפיעה על התוצאה הסופית?

בשלב הזה חלק ניכר מהאלבום היה מוכן. באלבום עצמו אף קיים חומר שנותר עוד מהדמואים. עדיין, אני חושב שבמובנים מסוימים היה נחמד לעבוד עם מישהו אחר ולשוב לאווירת אולפן. זה מאזן דברים. אחת מתכונותיו העל-אנושיות של Daniel היא הגישה שלו לתופים. הוא אחוז תשוקה כלפי הסאונד שלהם בדומה לאופן שאני חש כלפי מוסיקה. שלא כמו רבים בתעשיית המוסיקה, אחרי כל השנים הללו בתחום, הוא פיתח פתרונות במסגרת המתכונים שלו. בין אם זה קשור לשימוש במיקרופונים מסוימים, מרחקים, חיבור קדם-מגברים כאלה או אחרים ועוד. הוא מאוד נכון לנסות דברים, יש בו את החתירה הילדותית הזו להישגיות. הוא עדיין מנסה את הדרך שלו ונהנה ממנה ואני מאוד אוהב את זה אצלו.

היינו הופכים לאובססיביים לגבי דברים בתורות. *צוחק* שנינו שילוב מוזר של חוסר מנוחה והתקבעות בפרטים על מנת שישמעו נכון. לפעמים הוא היה יושב שם ואומר, 'בחייך, Daniel. שחרר את זה. זה רק פרט קטן. אנחנו לא יכולים לבזבז זמן על כל שבריר של חלק', ו-20 דקות לאחר מכן אני הייתי יושב שם ואומר לו 'Daniel, בחייך. אנחנו לא יכולים להיות אובססיביים לגבי כל קטע תופים'. הגעתי למצב שהייתי מסנן לעברו 'זה בסדר, מכת התופים הזו הייתה לא במקום ונשמעת ביזארית לחלוטין – בוא נשאיר אותה', כשרגע לאחר מכן הגיע הפרט הקטן הזה שכל כך חשוב לי וקשה מאוד להסביר למה. זה נשמע גולמי באופן טוב, זה באופן רע, את זה צריך לתקן וכו' – וכזה בדיוק גם הוא.

הוא מאוד אקספרסיבי, אך תמיד חושב על מה שנכון עבור המוסיקה, ועבורי – אלו אנשים שאני סומך עליהם. אם אנשים לא מסוגלים להיות אובססיביים לגבי פרטים שהם מאמינים בהם, אני לא יודע אם אני יכול בכלל לסמוך עליהם. *צוחק*

אם כבר העלינו את הנושא – מאז The Perfect Element היית כמעט עמוד התווך הבודד בכל מה שקשור להלחנת המוסיקה של Pain Of Salvation. לעומת זאת, In The Passing Light of Day כולל תרומה מובהקת מצדו של גיטריסט הלהקה לשעבר Ragnar Zolberg בכל הקשור ללחנים. איך נוצר המצב שבו דווקא במה שנראה כמו היצירה האישית ביותר שהוצאת, אפשרת יותר מעורבות של גורמים אחרים במוסיקה?

תמיד רציתי בכך. אני חושב שיש תפיסה רווחת מאוד מוטעית, הגורסת כי כל מי שבעניין של לנגן מוסיקה בהכרח בעניין של כתיבת מוסיקה באותה המידה – וזה בהחלט לא נכון. זה כמו לצאת מנקודת הנחה שכל שחקן טוב ישאף להיות במאי או תסריטאי. ישנם מי שכותבים ויוצרים המון מוסיקה בצורה מתמדת, ולעומתם אחרים שלא. זו עובדה.

אני ו-Daniel Magdic, הגיטריסט מהאלבום הראשון, ניגנו יחד מאז שהייתי בן 15 והוא היה בן 14. כתבנו המון ביחד וזה עבד. לפעמים אתם משלימים זה את זה מבחינה מוסיקלית. אתם מפצים על החולשות אחד של השני ומאזנים את החוזקות אחד של השני. לפעמים קל יותר לכתוב יחד כי אתם דומים, ולפעמים קל יותר לכתוב יחד כי אתם שונים.



אלו שהצטרפו ללהקה לאחר מכן לא חיפשו לקחת חלק בכתיבה. לדוגמה, אני זוכר שניסיתי לדחוף לשם את Fredrik Hermansson (קלידן הלהקה לשעבר, ר.ד.), לאחר שהאזנתי לחומר שהוא עבד עליו וידעתי שיש לו את זה, אך זה לא התפתח משם יותר מדי. הוא תרם ללחן של שיר אחד ב-The Perfect Element (השיר "Her Voices", ר.ד.) שהיה בתהליכים במשך שנים. עבדנו במהירויות שונות. *צוחק* אני חושב שזה עניין של מי אתה כאדם. כשקיימנו אודישנים לגיטריסט, אחת הסיבות שבגינן בחרנו ב- Ragnarהייתה מאחר וידעתי שהוא כותב מוסיקה, וכמהתי מאוד למישהו שאוכל לכתוב עמו מוסיקה. שכן כפי שאתה יודע, הפעם האחרונה בה זה קרה הייתה מזמן.

ליצור יחדיו לחן זה דבר אחד, ודבר אחר להציע כיצד לבצע אותו. אני התגעגעתי מאוד למישהו שאני יכול להלחין איתו. מישהו שניתן לשבת איתו, ויחדיו נשלים את המחשבות והרעיונות אחד של השני. עבורי, זה היכן שהקסם מתרחש – כשאתם יושבים יחד, יש לך רעיון, והבחור השני מגיב ב'אולי אנחנו צריכים לבצע את זה'. אתה מנסה, זה עובד, ואתה מסיים עם משהו שונה לחלוטין. משהו שאף אחד מכם לא היה מגיע אליו לבד. אתם הופכים לשלם הגדול מסכום חלקיו. במקרים הללו אני מרגיש שעבודת הלחן המשותפת היא נפלאה ומתגמלת. זה קרה פעמים רבות בישיבות עם Ragnar, כך שאני בהחלט הולך להתגעגע לזה מאוד.

לאחרונה, לאור עזיבתו של Ragnar את Pain Of Salvation, שותפך משכבר הימים Johan Hallgren שב ללהקה. איך זה מרגיש לעבוד איתו שוב? האם שיערת בשעתו שביום מן הימים הוא יחזור?

אני לא חושב שמישהו מאיתנו שיער שזה יקרה. אני עדיין חבר של חברי עבר ב-Pain, והרבה מאיתנו אף מנגנים יחד במעין פרוייקטי צד. יש לי מעין פרויקט צד שבמסגרתו בכל שבוע שני בערך אני, Daniel Magdic, Johan Hallgren ו-Johan Langell והמשפחות שלנו נפגשים אצל Johan Hallgren. אנחנו סועדים יחד, הילדים משחקים ביניהם, ולבסוף הגברים פונים לנגן ולהקליט מוסיקה. לכן כשהעניינים הסתבכו עם Ragnar, פשוט שאלתי את Johan אם יהיה מעוניין לחזור והוא השיב בחיוב. לא לקחתי זאת כמובן מאליו. הוא פרש בשעתו בגלל סיטואציה שפקדה את חייו באותה תקופה. כמובן שסיטואציות בחיים משתנות עם הזמן. היה לכך קשר למשפחה, והילדים שלו גדולים יותר כעת. שמחתי לזכות בו מחדש, לזכות באפשרות לחלוק במה סביב אותה אנרגיה חיובית שאני חושב שמאוד נחוצה לנו.

אני מניח שאזכה לחזות בה שוב בעוד מספר ימים. כפי שאנחנו יודעים, אתם מופיעים בישראל החודש. כבר הייתם כאן פעמיים. מהו הרגע המשמעותי ביותר שזכור לך מביקוריך הקודמים?

מרבית הזכרונות שלי הנם מהפעם הראשונה, בה הזמינו אותנו להופיע על החוף. (במסגרת פסטיבל פרוגסטייג' ב-2012, שהתקיים בחוף דוגל על שפת הכנרת, ר.ד.) הייתה זו נסיעה שכללה רגעים בלתי נשכחים. אחד מלו שדווקא שכחתי, אך לאחרונה זכיתי לתזכורת מחודשת אודותיו מאחד מחברי הלהקה, התרחש ברגע הזוי כלשהו עת שישבתי על החוף. בחור אחד שוחח בנייד ונשמע כעוס על משהו, כך שהוא דיבר מאוד מהר. מדי פעם היה מצביע קדימה וממלמל משהו שנשמע כמו מילים בשבדית במבטא מאוד כבד. זה היה מצחיק, כי זה היה נשמע כאילו שהוא צועק ומקלל את הים בשבדית. אולי אלו רק האוזניים שלי. *צוחק*

רגע נוסף משם שאני זוכר בבהירות קרה כשעמדתי על הבמה הגדולה למדי שניצבה שם כשצוואר הגיטרה שלי ניזוק. מתישהו לקראת סוף המופע, אני לא יודע מה נכנס בי, איזושהי התפרצות אנרגיה על הבמה, כך שזרקתי את הגיטרה אל מחוץ לבמה. באותו רגע כמעט שיכולתי לשמוע את טכנאי הגיטרות שלי מחוץ לבמה. יכולתי לחוש בעוצמה של 'מה לעזאזל?!'. הגיטרה נפלה מהבמה והצוואר שלה נשבר. מותה נקבע במקום. היינו צריכים להביא את הגיטרה שבורת הצוואר איתנו ולפנות ל-Mayones (ספקית הגיטרות, ר.ד.) מאחר שהיו לנו הופעות נוספות בהמשך. 'אתם שומעים? הגיטרה ניזוקה בטעות'. 'ניזוקה?! איך?!'. *צוחק*

ובכן, גם ההופעה הקודמת שלכם הייתה מיוחדת למדי, ייתכן כי תזכור, היות ששוחחנו על כך גם בראיון הקודם...

אני חושב שזו אחת מההופעות המוזרות ביותר שאי פעם היו לנו. היא כללה עליות ומורדות.

רציתי לשאול אתה מחזיק באס כלשהו בשרוול גם עבור ההופעה הקרובה בישראל, או שהפעם יהיה זה מופע סטנדרטי במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי?

חשבנו על כמה מהלכים לא צפויים לסטליסט, אך מתברר ש-Léo Margarit ו-D2 (Daniel Karlsson) אינם פנויים מספיק, כך שבמקום שלוש חזרות כפי שחשבנו, נאלץ לקיים רק אחת. כך שכעת אני לא מעז להבטיח כלום. נראה שבמסגרת חזרה אחת יהיה חכם יותר להצמד למה שאנחנו יודעים בנקודה הזו. מקרה דומה התרחש גם בביקורנו הקודם. בהופעות במרכז אירופה קיים יתרון. ההופעות שם מתקיימות לרוב במסגרת סיבובי הופעות. הלהקה מגיעה לסבב שאורך מספר שבועות לאחר חזרות אינטנסיביות ותכנונים קפדניים. לישראל בדרך כלל נגיע להופעה אחת בלבד ובמצב כזה עלינו לחשוב אחרת כלהקה. אבל כבר נראה.

יחד עם זאת, אני חושב שכל הופעה הופכת למשהו מיוחד, וכנראה שלא מעט מזה באשמתי. זה משהו שתמיד חתרתי אליו. אתה מבין, אני גדלתי על Kiss. אני אוהב אותם, אבל שנאתי כל דבר שבמסגרת הופעה חיה, כמו האלבום "Alive!". נכחתי בשתי הופעות שלהם ודבר לא נאמר שם. הם לעולם לא חושפים את עצמם. על הבמה הם מעין אלים, ובין השירים Paul מסתפק בלצעוק לקהל 'כן, קדימה! אתם אוהבים את זה?'. זו עוגה ענקית ומרשימה של כלום. כואב לי לומר את זה כמי שגדל עליהם, אך הם לא באמת מביאים משהו רגשי לבמה. זה לא הקטע של Kiss. זהו פשוט מופע ענקי.



היה זה התפקיד של Zappa.

בדיוק עמדתי להגיע לשם. Zappa היה ההפך הגמור. לעולם לא ידעת למה לצפות. הוא היה שם, והוא לא היה צריך לשחק. התחושה שלו באותו הערב השפיעה על המופע בוודאות. לא ביליתי זמן רב בהאזנה ל-Zappa. זה היה המקרה ההפוך – אהבתי את Zappa יותר בהופעה, כי זה היה הוא שניצב שם על הבמה.

כמובן שזה לא שאתה יכול פשוט לדוג חומר מהקטלוג שלך. כלומר, כשאתה מגיע לנקודה שלנו, יש לך קטלוג דיי עשיר וחברי להקה מתחלפים לא מעט. אתה לא יכול פשוט לזרוק משהו כגחמה, במיוחד כשמדובר בסוג כזה של מוסיקה. אתה עומד שם ומישהו מהקהל רוצה לשמוע שיר מסוים, ואתה חושב לעצמך 'איזו באסה'. חצי מהלהקה מעולם לא ניגנה את אותו שיר, הם לא יודעים באיזה סולם לנגן אותו. סביר להניח שאני לא יודע באיזה סולם לנגן אותו. אני ככל הנראה זוכר כיצד לתופף את כל השירים שלנו, אך השאר חמק מזיכרוני – בעיקר סולמות ומילים.

הנקודה שלי היא שבהופעה אני במידה מסוימת לא צפוי. תלוי באותו ערב, כמובן. לפעמים אני מרגיש ששאר חברי הלהקה מעט מתוחים יותר ממה שעשוי לקרות, אך במובן החיובי.

לחיי אנשים לא צפויים.

*צוחק* אכן. הכל כל כך מבוקר בימינו. צריך שיצוץ לו מישהו לא צפוי אחד או שניים מפעם לפעם. יותר הפתעות.

אתה מאמין שיצא לך לבלות מעט באזורנו?

בספק. לרוב אנחנו טסים בחזרה יום למחרת ההופעה. הייתי רוצה יותר זמן, אך ישנם שאר חברי הלהקה, הצוות והעלויות. כך זה יוצא לרוב. בתקופה המוקדמת של הלהקה היינו בכלל נוחתים באותו יום של ההופעה, סובלים מג'ט-לג, ואם לאחר הנחיתה אבדה מזוודה – נדפקת.

אם כבר הזכרת את התקופה המוקדמת של הלהקה – חלפו כבר 22 שנה מאז שהתחלתם באופן רשמי לשחרר מוסיקה. מהם האתגרים שאתה נתקל בהם כמוסיקאי משופשף המוביל להקה מצליחה יחסית לאורך תקופה כה ארוכה?

ראשית כל, ישנן כמובן הציפיות. נחמד להיות האנדרדוג בתקופת שחרור אלבום הבכורה שלך, כשהכל פתוח, הכל עדיין בעתיד ואיש אינו יודע למה לצפות. אינך מושווה לעצמך. אני משתדל שלא להניח לכך להטריד את שלוותי, אך אני סבור כי כל אחד אשר כותב על נושא שקרוב אליו הופך שברירי בכל הקשור לספיגת ביקורת. אני כותב על דברים שאני אוהב. מתיחת ביקורת משמעותה ביקורת אודות מה שאני מאוד אוהב, וזה פוגע. במיוחד אם אתה מעניק המון מעצמך ליצירה. אז אתה יודע, אין זה באמת משנה עד כמה תנסה לדבוק בתפיסה הראויה ולהתנכר לסקירות רעות ולפעמים אף טובות שאינן תופסות את המשמעות, מה שעשוי לעתים לפגוע באותה המידה. יכולות להיות 99 ביקורות טובות וביקורת אחת רעה, ודווקא היא תחרט בזכרונך. אני מניח שהרוב הם כך. ברור לך שזה מטופש, אך זה לא משנה. הלב שלך מרגיש מה שהוא מרגיש.

האתגר השני, הבולט יותר על הבסיס היומיומי, הוא השגרה. כאשר אתה בן עשרים קל יותר לתחזק להקה. בפניך האפשרות לבלות את רוב זמנך בחדר החזרות עם החלומות על הפיכה לרוקסטאר. משהעפלת לגיל 44 ושאר חברי הלהקה שלך גם כן בשנות הארבעים לחייהם, כל אחד ניצב בפני סיטואציות מורכבות הרבה יותר בחיים. ועדיין, אף על פי שאינני נאיבי באותה מידה יותר, אני עדיין מסוגל לדחוף את עצמי להיות לשם. אני לא יודע איך זה עובד. *צוחק* לפעמים אני מרגיש טיפש באותה מידה כמו בגיל העשרה כשזה מגיע לזה. הרי עליך לזכור שלהיות חלק מתעשיית המוסיקה הוא הפתרון הכי פחות מעשי שתוכל להעלות בדעתך. אין שום דבר שפוי בלבחור בחיים של מוסיקה. כל אדם צלול בדעתו יחשוב לעצמו על סיכויי ההצלחה בתחום, השואפים לכאחד למיליון – ויעדיף לפנות לאפשרויות הבטוחות יותר.

עם זאת, אני חושב שזו הסיבה שמוסיקה טובה מוסיפה להתקיים. כי זה לא שאני לא מסוגל להבחין בין מה מעשי ומה לא – אלא שזו הבחירה שלי כי בזה אני מאמין, זוהי התשוקה שלי, ועל כן מוכרח ללכת בדרך הזו. אני חושב שזה הדבר הטוב במוסיקה, אך במקביל גם הדבר הרע – כיוון זוהי הסיבה שמביאה מוסיקאים רבים לשחיקה. מבט לאחור על ההיסטוריה של Pain Of Salvation יצביע על כך שמדובר בתופעה אשר קורעת את הלהקה לחתיכות בכל פעם מחדש. כל אחד מנסה כמיטב יכולתו לתת הכל ללא תמורה לצד מחויבויות כגון תשלום חשבונות, ילדים ועוד. לפתע זה הופך לבלתי אפשרי; אתה מגיע לנקודה שבה לצד הרצון לעשות זאת, קיים החשש לשקוע, לקרוס נפשית וכלכלית. עליך להיות מסוגל להבחין בגמול לו אתה זוכה. לראות ערך בחוויות הרבות שתצבור, כגון ביקור באינספור מקומות ברחבי העולם.

לעתים תמצא את עצמך עומד בפני מצבים מוזרים, מביכים ובלתי צפויים. אנו מסוגלים לראות את ההומור בכך באותו הרגע, ולא רק לאחר מכן. חווינו כל כך הרבה רגעים שלא יסולאו בפז. ישבנו בהודו כשלטאה מטפסת על לנו על הקיר. הגענו למקומות שבהם אין חדרים, בהם נאלצנו לבחור בין שני סוגים שונים של לחם לארוחת ערב. אם אתה מסוגל להסתדר במצב שכזה ולצחוק על כך – יש לך סיכוי.

היית מעורב לאחרונה בפרויקט חדש העונה לשם The Sea Within, שבמסגרתו עבדת שוב עם Roine Stolt מלהקת The Flower Kings בנוסף למוסיקאים בולטים נוספים. אלבום הבכורה של ההרכב עתיד לראות אור בהמשך השנה. האם תוכל לשפוך מעט אור על התהוות הפרויקט והכיוון המוסיקלי שלו?

זה דיי מצחיק. התנאי היחיד שהצבתי כדי להכנס לשם היה שזה לא יהיה פרוג רוק טיפוסי. לא שיש לי בעיה עם הסגנון, אלא שזה פשוט לא הקטע שלי. זה לא נותן לי כלום. כמובן שבסופו של דבר זה הפך לפרוג רוק טיפוסי למדי. עשוי טוב והכל, אך לא טלטל אותי.

אז למעשה אתה מתפקד שם בעיקר כפרפורמר?

כן. הגעתי לנקודה שבה הוחלט שפשוט אשיר. לכולנו השקפות שונות לגבי הפרויקט. אני ו- Marco Minnemann התחברנו מאוד. אנו חולקים חיבה למוסיקה דומה ולאותם רעיונות. הסירוב לפרוג רוק היה גם תנאי מקדים גם מבחינתו. שוחחנו על שיתוף פעולה עתידי. יש לנו כמה שירים שהוצעו עבור האלבום המדובר, אך היו מוזרים מדי. מעט מדי פרוג רוק. *צוחק*

זה דווקא נשמע מעניין. אני חושב ש- Marcoהוא אחד מהמתופפים הטובים ביותר שקיימים. ראיתי אותו מופיע פעמיים עם The Aristocrats והם פשוט הדהימו אותי.

כן, יש לי שיר אחד שרובו פחות או יותר נשען על מקצבים של 11/16 ו-13/16. השאר לא התחברו, בטענה שחסר שם גרוב. אמרתי להם 'פשוט חכו ש-Marco יתופף את זה, אני יודע שיהיה לזה גרוב'. ניסיתי להראות להם באמצעות תיפוף על הברכיים כיצד רציתי שהשיר ישמע כדי שיראו שזה עובד. זה עבד היטב כשהוא תופף, ובכל זאת נותר מחוץ לאלבום כי זה לא הרגיש נכון לאף אחד. הגענו למצב שבו אני ו-Marco מנגנים בכל הכלים, מה שלא היה מרגיש כמו להקה.

אף על פי כן, היה לנו כיף יחד. האלבום הפך למשהו שלא דמיינתי שיהיה בתחילה, וביליתי בחברתם של אנשים שאני אוהב ומכבד מאוד, מה שהסתכם לשבוע מעניין למדי בלונדון.

מעולה. אני סקרן לשמוע את זה, ואני אמשיך לעקוב ולהמתין לשיתוף הפעולה הבא שלך עם Marco.

אני מקווה שנמצא זמן לזה.

גם אני. מחזיק לכם אצבעות. מהן התוכניות שלך לקראת 2018?

להכנס לקצב עבודה על אלבום נוסף של Pain Of Salvation כמובן. לקראת ההגעה של הלהקה לישראל יהיה זה זמן טוב לתכנן את המשך השנה. עבורי כל זה נע סביב היכולת לבלות יחד, להיות מסוגלים להמשיך, לזנק מעל דברים. שוחחתי עם Daniel Bergstrand על הנושא והוא מעוניין מאוד לשתף פעולה שוב, ואף הועלתה אפשרות של כתיבה משותפת. כמובן גם שישנו גם פרויקט הצד עם Daniel Magdic, Johan Langell ו-Johan Hallgren. אנחנו למעשי שני Daniel ושני Johan. זה מאוד מוזר. הקלטנו חומר מגניב ביותר שטמון בו הרבה מהסאונד של In The Passing Light of Day, כי זה הכיוון שלי כרגע – אם כי מדובר בחומר כבד הרבה יותר. היה כיף להקליט יחד. אני מקווה שנמצא את הזמן לשתף פעולה בכדי לגבש את החומר לאלבום בהמשך השנה.

אתה מוצא איכשהו זמן להאזין למוסיקה גם כן?

האמת היא שבמרבית הזמן ההאזנות שלי למוסיקה מתקיימות כשהיא מתנגנת אצלי ברכב או באוטובוס בסיבובי ההופעות. אני נהנה מאוד למצוא דברים חדשים. Marco הכיר לי את Ween כשהיינו בלונדון יחד. האזנתי להם המון, בעיקר לאלבום Quebec שאני חושב שהוא אלבום נפלא.

בנוסף, קניתי גם את האלבום החדש של Eminem, נבדוק איך הוא. שמעתי קצת חומר מתוכו, וחשבתי לעצמי שזה נשמע מגניב. כאילו שהוא בנקודה מסוימת שבה הוא מטיל ספק בעצמו, מניח להיות עירום יותר, לא בטוח – אני חושב שזו דרך מעניינת ללכת בה. יש פה למעשה ביקורת עצמית, במקום ביקורת כלפי שאר העולם – שגם זה בסדר. אני אוהב את זה.

תודה רבה על הראיון, Daniel. אני ממתין בדריכות להופעה הקרבה. לקראת סיום – האם יש לך מילים אחרונות לקוראינו וקהל מעריציך בישראל?

תודה לך. אנו מקווים שכולכם תבואו לראות אותנו, ויהיה ערב נחמד שבו תזכו לראות את Pain Of Salvation החדשה-ישנה. אני מצפה לכך בקוצר רוח.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Cradle Of Filth - Cryptoriana - The Seductiveness Of Decay

Morbid Angel – Kingdoms disdained

Machine Head – Catharsis

Annihilator - For The Demented

Orphaned Land - Unsung Prophets and Dead Messiahs

Enslaved - E
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקליט את המטאל - על הפקת אלבומי מטאל

כתבה:
שתי המערות - כתבה על אלבומה החדש של להקת אורפנד לנד

סקירת הופעה:
שוטפים את המוח - סקירת הופעתן של Magen, Hammer Drill ו-Hot Box בגגרין

כתבה:
סוגרים שנה בישראל - סיכום שנת 2017 במטאל הישראלי

סקירת הופעה:
הנורווגים מביאים את החורף - Satyricon בישראל

סקירת הופעה:
על הנר החסר - סקירת הופעת החנוכה של להקת אורפנד לנד
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[12/05/2018]
Tribulation בישראל
[15/02] Night After Valentine
[24/02] PuriMetal
[03/03] A Light In The Dark
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
[17/03] Unwasted Years
[24/03] Artland
[27/03] TestamenT בישראל
[29/03] Thrashmania
[10/04] Therion בישראל
[13/04] Necrophobic בישראל
[25/04] Orphaned Land בהופעת השקה חגיגית
[19/08] Dragonforce
[13/10] Vitalism בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::