24/03/2018
הגיטריסט המוביל - ראיון עם אלכס סקולניק גיטריסט להקת Testament
כתב: יאיר אבלסון

יש מספר די מצומצם של גיטריסטים שבולטים מעל ערימות נגני הגיטרה של ז'אנר ה Thrash, ב Anthrax יש את סקוט איאן, כי הוא דמות, הכותב והמנהיג – אבל הוא בהחלט לא גיטריסט גדול, ב Slayer יש את קרי קינג – שוב, דמות, מנהיג, כותב – לא גיטריסט משהו. במטאליקה זה האמט, גיטריסט טוב, בהחלט לא אחד הגדולים. לעומת זאת יש גיטריסטים עולים ברשימת הנגנים הבאמת טובים שיש לז'אנר הזה להציע – במגהדת' היו שניים: מוסטיין, שעדיין שם, ופרידמן – שכבר לא, וכמובן – אלקס סקולניק, הגיטריסט של Testament שהוא נגן בקאליבר שלא נופל מכמה מגדולי הוירטאוזים של הגיטרה בז'אנר.

הגיטריסט הענק הזה ניגן באלבומיה הגדולים של הלהקה, כמו The New Order, Souls Of Black ו The Ritual, לפני שפרש לקריירת סולו בז'אנר הפיוז'ן והג'אז, ואז חזר ללהקה ומאז הוא חלק בלתי נפרד ממנה בדיוק כמו הסולן האגדי צ'אק בילי או הגיטריסט והכותב העיקרי אריק פיטרסון. לכבוד הגעתה של הלהקה ביום שלישי הקרוב להופעה היסטורית וראשונה בתל אביב – ישבנו לדבר עם אלכס, שחשף כמה הפתעות לגבי הקשר שלו לישראל, ליהדות ולשפה העברית:

היי אלכס, מה שלומך? אנחנו נתראה עוד שבוע בערך, האם אתה מתרגש להגיע לישראל?
היי, כן, אני בסדר גמור ואנחנו באמת מתרגשים להגיע סוף סוף. זה לקח הרבה זמן וכולנו מתרגשים שזה סוף סוף קורה. כמו שכולנו יודעים אחרי שעזבת את טסטמנט ב92-93 התרכזת בשלישיית הג׳אז שלך. האם זו היתה הסיבה לעזיבתך את הלהקה? האם הרגשת שיש עבורך מעין ״מדיניות דלת פתוחה״ בטסטמנט, שתאפשר לך לחזור אם תרצה? ומה עשתה לך העזיבה של המטאל (עד כמה שעזבת את המטאל) והמעבר לג׳אז מבחינה מוסיקלית?

יש פה הרבה מאוד דברים אבל אני אנסה לקצר, עד כמה שאפשר. היו כמה סיבות לעזיבה שלי אבל אני חושב שהעיקרית היתה שהרגשתי שאני מתפתח כמוזיקאי והייתי צריך למצוא את עצמי מעבר להיותי חבר בלהקה. הייתי בן 16 כשהצטרפתי לטסטמנט וכשהגעתי לשנות ה-20 הבחנתי שאני מוכר יותר כגיטריסט של להקה ולא כמוזיקאי בפני עצמי ורציתי לראות איך זה להיות מחוץ למסגרת של להקה. גיליתי את נגני הג׳אז ואת הבלוז הנהדרים ורציתי להיות יותר בסביבת מוזיקאים מסוג שונה ולהיות מסוגל לנגן בכל אופן שבו בחרתי ולא רק דברים ששמעתי ממוזיקאים שהושפעו רק מלהקות כמו ג׳ודאס פריסט או בלאק סאבאת׳. רציתי ללמוד מנגני ג׳אז אחרים ולקחת מהם דוגמא, לא רק ממי שהכרתי עד כה. למשל אחד הנגנים שגיליתי ואהבתי, ואני אוהב אותו עד היום למעשה, הוא ג׳ף בק שאני חושב שהוא גיטריסט ג׳אז ענק. ידעתי שעם טסטמנט אוכל רק להמשיך לנגן את המוסיקה של טסטמנט והרגשתי שיש בי יותר מאשר רק הסוג המסויים הזה של מוסיקה. מפה לשם הגעתי לבית ספר למוסיקה בניו יורק וגיליתי הרבה יותר על מי אני כמוסיקאי מחוץ לז׳אנר. ניגנתי סוגים רבים של מוסיקה, לא רק ג׳אז, ולמרות הזדמנויות שהגיעו הבנתי שמאוד קשה לחיות מלהיות נגן ג׳אז, בין אם בגלל הגודל של הסצנה ובין אם מסיבות אחרות. יש ממש מעטים שמצליחים להשאר רק בגבולות הג׳אז אבל פחות או יותר כולם, כולל הגדולים מכולם, ניגנו גם בהרכבים שאינם ג׳אז. המשכתי כגיטריסט ג׳אז וניגנתי גם עם אמנים אחרים אבל אז, ב2005, הגיע הטור באירופה וטסטמנט התאחדה לצורך זה. בשלב הזה הרגשתי שאני בשל מספיק לחזור לפן הזה שבי, וזה הסתדר מעולה - הוצאנו אלבומים ונראה שאנחנו יותר גדולים מאשר אי פעם היינו ב״סיבוב החוזר״ הזה. אין ספק שזו היתה חוויה שונה לחלוטין. כשעזבתי בשנות ה-90 היו גם סיבות אחרות, זו היתה החלטה לא פשוטה בכלל אבל טסטמנט היתה להקה שפשוט היה קשה להיות בה. תוך שנה ממתי שעזבתי עזבו עוד שני חברי להקה. זה כל מה שצריך לדעת…

במהלך השנים, למרות שכבר לא היית בטסטמנט, היתה הרגשה כאילו חלק ממך עדיין שם. כשהלהקה הקליטה מחדש חלק מהשירים משני האלבומים הראשונים (The Legacy & The New Order) הם ביקשו ממך לחזור ולנגן את קטעי הגיטרה. האם שמרת על קשר עם חברי הלהקה והאם אחרי מה שקרה איתם (דהיינו הסרטן שבו חלו מרפי וצ׳אק בילי) החלטת לחזור, או שהם פנו אליך? למעשה, מה היו היחסים שלך עם חברי הלהקה במרוצת השנים?

ובכן, היו כמה שנים שבהן עדיין הייתי באיזור מפרץ סאן-פרנסיסקו, לפני שעזבתי לניו יורק בה אני גר כיום (אני גר בברוקלין), שבהן הייתי רואה אותם פה ושם, אבל היו גם שנים שבהן שלא ראיתי אותם והיו בינינו מחלוקות עסקיות שהיו צריכות טיפול (היו להם בעיות עסקיות עם כולם), בסוף גישרנו על הבעיות הללו ופתרנו אותן ואז היחסים השתנו, הם (צ׳אק ואריק) היו באים לניו יורק לראות אותי מופיע ואני הייתי מגיע להופעות שלהם כשהייתי בסאן-פרנסיסקו כאורח. רק ב-2005, כשהתארגנו לקראת הטור באירופה עם חברי הלהקה המקוריים, דברים התחברו ואני חושב שאז הם (חברי הלהקה) התחילו להראות כלפיי יותר הערכה מאשר בעבר וגם אני נתתי להם הערכה, והכימיה בינינו היתה הרבה יותר טובה ואני מניח שפתחנו דף חדש. היחסים בינינו לא היו מתוקשרים ולא היתה איבה כמו בין סלאש לאקסל רוז, או כמו כעסים שהיו בין חברי להקות אחרות שהתאחדו, אז פשוט פתחנו דף חדש ומאז הדברים זרמו הרבה יותר טוב.

ב-2005, כשחזרת, חזרת לטור באירופה עם חומר ישן יותר של הלהקה עם החבר׳ה הותיקים (והקלטתם את Live in London). מאז היו ללהקה עליות ומורדות אבל בכל זאת נשארתם יחד. מה השתנה מאז, שגרם לך להשאר, שלא היה בשנות ה-90?

אני חושב שחלק מזה הוא ההזדקנות, יש לך פחות מטען של כעסים כלפי הסביבה ואתה לומד עם השנים איך להתמודד עם דעות אחרות. כמובן שחלק לא קטן מזה הוא הנסיון שצוברים. לטסטמנט היה נסיון עם מוסיקאים אחרים והם הבינו שלא קל להתמודד עם כל המוסיקאים. חלק מהבעיות שהיו להם איתי, היו להם עם נגנים אחרים, ונאמר עליהם שהיתה להם ״דלת מסתובבת״ של נגנים. מצידי - עבדתי עם המון מוסיקאים אחרים כולל מוסיקאים מחוץ לז׳אנר והבנתי שיכולות להיות מחלוקות בכל ז׳אנר ושאפשר להתגבר עליהן. הייתי מנגן עם הרכב כלשהו והפסנתרן היה מנגן חזק מדי או כל דבר אחר… אבל אתה יודע, אתה מתמודד. הבנו שבסופו של דבר חלק מהמחלוקות בינינו היו פשוט כי אנחנו אנושיים, ולמדנו להתמודד איתן.

בזמן שלא היית טסטמנט הקליטו 3 אלבומים. נראה שאתה רוחש לאלבומים הללו המון כבוד, לומד את כל הסולואים שלך להופעות בדקדוק ואתה נותן את כולך בנגינה שלהם. מה התחושות שלך כלפי השירים האלה ואיך אתה מרגיש כשאתה צריך לנגן אותם בהופעה?

אני חושב שמשהו מעניין קורה לך כנגן כשאתה נעדר מהרכב כלשהו לאורך זמן. שירים מקבלים משמעות מיוחדת. אתה מנגן לקהל שחלקו מכיר את השירים החדשים וחלקו מכיר גם את הישנים ואתה מבין שיש לשירים הללו משמעות שונה. כשאני מנגן או מאזין לשירים שלנו אני מרגיש שהם עומדים במבחן הזמן, הם לא מרגישים כאילו הם שייכים לעבר. ראיתי להקות אחרות מז׳אנרים אחרים שזה קורה להן, אולי זה רק אני, שהשירים שלהן פשוט נשמעים מיושנים. הופענו בפסטיבלים עם כמה להקות גלאם מטאל משנות ה-80 והשירים שלהם נשמעו לי כל כך מיושנים ולא קשורים למציאות, לעומת שירים שלנו ושל סלייר שנשמע שהם עדיין מתאימים לימים אלו. אולי בזמנו הקדמנו את זמננו ועכשיו הגיע הזמן של השירים האלה. הנה, קח לדוגמא את Steel Panther. הם עושים את המוסיקה שלהם כיפית והם מוסיקאים ממש טובים ועדיין - אתה מרגיש שהשירים שלהם נלקחו היישר משנות ה-80 והם מיושנים.

לאחרונה די-ג׳ורג׳יו והוגלן הצטרפו ללהקה. יצא לך לעבוד בעבר (ב2012) עם הוגלן ודי-ג׳ורג׳יו הצטרף לפני 3 שנים בערך. שניהם עבדו על חלק מהאלבומים שהוקלטו כשלא היית עם הלהקה (Demonic & The Gathering) ואז אתה חזרת ללהקה שהיתה כבר די מגובשת, כמו ״בן חורג״. האם זה הרגיש לך קצת כמו ״הבן החורג״ או שזה היה לך טבעי, כמו לחזור הביתה? בנוסף, איך זה לעבוד עם נגנים שבאו מסגנונות שונים?

לא הייתי אומר שזה הרגיש עבורי משונה, כלומר כשג׳ין למשל הגיע זה היה אחרי שהלהקה עברה כמה וכמה מתופפים אחרי האיחוד ב-2005, ואז סטיב הגיע כמה שנים אחרי ג׳ין וזה הרגיש כאילו הם אלו שנכנסים לסיטואציה חדשה. אני רוצה להוסיף שהגעתם של החבר׳ה האלה ממש גורמת הרגשה של להקה חדשה, בדרכים מסויימות. נכון, השם קיים כבר הרבה זמן וכך גם חלק מהחומר שאנחנו עדיין מנגנים. אבל טסטמנט עם ״מחלקת הקצב״ של הלהקה, כמו שהיא עכשיו - כולל העובדה שאני לא הייתי בלהקה תקופה לא קצרה - היא כמו מכונית שהחליפו לה את המנוע באחד עוצמתי הרבה יותר. זה נראה אותו דבר, אבל עובד הרבה יותר טוב. ג׳ין וסטיב, כמוני, הקליטו אלבומים והיו בטורים מחוץ ללהקה. אני מאמין שנסיון מהסוג הזה לוקח אותו לרמה אחרת לחלוטין, ועד כמה שאני אוהב ומכבד את החבר׳ה המקוריים של טסטמנט הם לא אותו סוג של נגנים. לואי (המתופף) הפסיק לנגן לחלוטין אחרי שעזב את הלהקה, גרג לא הפסיק לנגן אבל לא עשה שום דבר מעבר לרמה המקומית. אי אפשר להשוות בין הלהקות.

טסטמנט לעולם תהיה הלהקה שהיתה אמורה להיות ב"big 4" (מטאליקה, סלייר, מגהדת׳ ואנת׳רקס) אבל ברגע האחרון לא הצליחה, בין אם זה בגלל שמכרתם פחות או העובדה שהתחלתם קצת מאוחר יותר. כשאתם רואים את הלהקות הללו עושות יחד טורים והופעות וכו׳, האם יש תחושה של החמצה, שאולי זה היה אמור להיות "big 5" ולא הכלילו אתכם בטעות?

אני מכיר מעריצים שיש בהם כעס על כל העניין הזה, אבל זה לא מטריד אותי. אני רואה בזה עניין של ותק ותו לא. אני זוכר שהייתי בתיכון והיו לי אלבומים של כל הלהקות האלו וכשהאלבום הראשון של טסטמנט יצא לכל אחת מארבע הלהקות הללו כבר היו לפחות שני אלבומים ועשו טורים בינלאומיים. כך שאני בהחלט חושב שזה הוגן לקרוא להן ״4 הגדולות״. אנחנו פשוט היינו חלק מהגל הבא.

מעולם לא עזבת את עולם המטאל באמת. אפילו כשניגנת ג׳אז, הקלטת עם להקות מטאל שונות ותרמת לאלבומים שלהן (דוגמת Lamb Of God) ואתה נחשב בעיניי רבים מהצעירים לאחד מאלוהי הגיטריסטים במטאל. האם אתה חש אכזבה מסויימת מכך שלא תופסים אותך באותו אופן בעולם הג׳אז, או שפשוט כזו הסצנה בג׳אז וכוכבי הרוקנרול זוכים להרבה יותר תהילה מכוכבי ג׳אז?

לא באמת אכפת לי איך תופסים אותי, בין אם זה בעולם המטאל, הג׳אז או עולם הגיטריסטים באופן כללי. אני מכיר נגני גיטרה בג׳אז שהם נגנים פנומנליים ובחרו בדרך המסורתית יותר כאמני ג׳אז ועדיין הם מקבלים מעט מדי כבוד, אז ממש לא יכולתי לצפות לקבל יותר הכרה מהם. אני ייחודי במידה מסויימת, בהתחשב בעובדה שאני מנגן במספר רב של ז׳אנרים, זה נחשב יוצא דופן ואנשים לא בדיוק יודעים איך ״לאכול אותך״. הפנמתי שחלק גדול מהאמנים האהובים עלי ביותר הם אלו שקשה מאוד להגדיר אותם, והם נושאים בכך כאות של כבוד.

מאז חזרתך לטסטמנט גרג עזב את הלהקה עם טעם מר, כשהוא מעלה טענות בנוגע לשכר שלו ולתגמולים ועל כך שלא קיבל מספיק הכרה. בתור מי שלא היה שם כשהלהקה התגבשה וחזר אליה בערך באותו זמן בו גרג הצטרף, האם אתה חושב שהיה מקום להתייחס אל גרג אחרת?

לא דיברתי הרבה על מה שקרה עם גרג כי בין היתר זה לא היה קשור אלי, אבל גם כי לא רציתי להוסיף לדרמה. אני מגיב על זה עכשיו רק כי זה יהיה כתוב בעברית ולא באנגלית (אני מקווה). כמו שאמרתי קודם, לא תמיד הסכמתי עם ההתנהלות העסקית בתוך הלהקה, אבל לעיתים יש דרכים נכונות ודרכים לא נכונות להגיב לאירועים - וזו רק השערה שלי - אני חושב שהדברים היו יכולים להפתר באופן דיפלומטי יותר מצידו של גרג. האם היה צדק בטענותיו? סביר להניח. אבל יש דרכים נכונות ודרכים לא נכונות לנהל מו״מ, להגיע להסכמים וכו׳ וממה שאני ראיתי מהצד- גרג היה מוטרד ביותר, כפי שניתן לראות בהתייחסויות שלו ללהקה.

אתה יהודי והבחור שעשה את הגרפיקה לאלבומים שלכם בעשור האחרון הוא ישראלי מיבנה. מה תוכל לספר לנו על מערכת היחסים שלך עם קנטור והעבודה איתו?

אריק הוא זה שהביא את אלירן. הוא גר רחוק, כך שאנחנו לא רואים אותו הרבה אבל זה נהדר שהוא חלק מהצוות. אני מניח שזה נחמד לא להיות הבחור היהודי היחיד בצד היצירתי כאן. היו לנו מנהלים ועורכי דין יהודיים, אבל זה משהו אחר. מבחינת הצד של המטאל, יש משום מה המון תחושה של ״סימליות נוצרית״, החל מהלהקות הראשונות (בלאק סאבאת׳ וג׳ודאס פריסט, שהשמות שלהם כשלעצמם מהווים סמליות נוצרית פרובוקטיבית ומעוררת אנטגוניזם) ועד האלבומים של סלייר שמלאים בהם. אמנם אני לא גיטריסט המטאל היהודי היחיד (סקוט איאן מאנת׳רקס ומרטי פרידמן קופצים לי מיד בראש) אבל יש תחושה מסויימת של מיעוט יהודי במטאל.

עם הזמן יש תחושה שהאלבומים שלכם הולכים ונהיים כבדים יותר. האם אתה מרגיש מגמה דומה?

אני לא בטוח שזו החלטה מודעת אבל אני חושב שיש המון להקות מדורות צעירים יותר שעושות מטאל ״קל״ יותר. אני לא אומר שזה בהכרח דבר רע. למשל Disturbed, שגם הזמן שלה ישראלי ד״א, עושה את המוסיקה שלה בצורה מעולה, כמו גם Godsmack, Trivium והרבה אחרות. למרות שזה לא הטעם המוסיקלי שלי הרבה אנשים אוהבים אותן ורוב החבר׳ה שם הם חברים שלי. למטאליקה יש מוסיקה שמאוד קלילה ומתאימה לרדיו ואפילו למגהדת׳ יש שירים כמו "Tout Le Monde" . אז כשהתחלנו היו את ה big 4 שהיו בתקופה הכי כבדה שלהן, והיו את וונום ומוטורהד והמון להקות אנדרגראונד, כך שהיה צורך ביותר מלודיה במוסיקה שלנו. לעומת זאת היום נדמה שיש חלל של ממש במוסיקה שהיא אגרסיבית, אינטנסיבית וחשוכה שהיא גם טובה מבחינה טכנית ובעלת סולואים עוצמתיים. זה נותן לנו השראה לעשות מוסיקה יותר עצמתית וכעוסה, משהו שאנחנו כבר לא שומעים שנעשה כמעט.

אתם אחת הלהקות הותיקות בז׳אנר. איך זה מרגיש, להקרא ״אולד סקול״? האם אתה מסכים עם ההגדרה ששמה את טסטמנט תחת התגית הזו? ואיך אתה תופס את הלהקות החדשות שאנחנו רואים קמות היום בבחינת ההחלפה של להקות ״אולד סקול״ כמו טסטמנט?

כמו שהזכרתי קודם, אני חושב שהמוסיקה שלנו היא מעל הזמן. אם אנשים רוצים לקרוא לנו ״אולד סקול״ - אחלה, אנחנו נישא את זה כתג של כבוד.

מה אתה חושב על תעשיית ההורדות, היוטיוב ובאופן כללי כל נושא ״העולם הדיגיטלי החדש״ שכיום משאיר את עולם האלבומים הפיזיים מאחוריו?

יש לי תחושות מעורבות בנוגע לאינטרנט וטכנולוגיה באופן ספציפי בכל הנוגע למוסיקה. מצד אחד זה שינה לחלוטין את הכלכלה של תעשיית המוסיקה, מצד שני אני לא זוכר את התעשייה הזו כל כך טובה ללהקות כמונו או אמנים עצמאיים כמוני שלא מתאימים לתוך איזו קטגוריה ושלא הוכרו כחלק מהמיינסטרים הגלובלי. בזמן שהרבה יותר קשה למכור מוסיקה, הרבה יותר קל ליצור מוסיקה כי אותה טכנולוגיה שמאפשרת לשתף את הקבצים מאפשרת לנו להקליט הרבה יותר בקלות בבית או בזמן טור. גיליתי למשל ששירותי סטרימינג, דוגמת ״אפל מיוזיק״, מקלים מאוד על מי שרוצה לגלות מוסיקה חדשה וליהנות מהרבה יותר מוסיקה מאי פעם בעבר. זה דבר טוב. כן, מערכת התשלומים והתמלוגים מצריכה תיקונים, אבל זה פותח עולם שלם של מוסיקה לאנשים. אני נהנה להחזיק עותק פיזי של אלבום, דבר שעדיין אפשר להשיג, ובמקביל אני מבין את הנקודות החיוביות בסטרימינג.

האם ביקרת בישראל מאז שעברתם לארה״ב? איך היא נראתה בעיניך, ומה אתה מצפה לראות שונה הפעם? מה צ׳אק בילי סיפר לך על הקהל הישראלי אחרי הביקור שלו כאן עם "Titans of Metal"?

כן, ביקרתי בישראל מספר פעמים מאז שעזבנו. לפני שחזרתי ללהקה הייתי ״גיטריסט להשכרה״, גרתי בניו יורק ועבדתי עם המון אמנים מיוחדים. אחת מהם היתה זמרת פופ ישראלית בשם אישתאר. הופענו בקיבוץ אילות (ליד אילת). זמרת אחרת היתה דבי פרידמן, זמרת שירי עם אמריקאים יהודיה, שהופעתי איתה בתל אביב. לפני כן הייתי נשוי לתקופה קצרה לבחורה ישראלית, התחתנו בירושלים וביקרנו המון. לצערי הנישואים לא החזיקו מעמד, אבל היה מעולה להכיר את ישראל יותר טוב.

אילו להקות מטאל ישראליות אתה מכיר ואוהב? מה אתה חושב על סצנת המטאל הישראלית?

ראיתי כמה פעמים את אורפנד לנד ואני חושב שהם מאוד טובים ויש להם גישה מאוד ייחודית למטאל. לצערי אני לא מכיר להקות נוספות. עם זאת אני מכיר הרבה מאוד אמנים ישראלים מז׳אנרים אחרים שעובדים בארה״ב; עופר אסף הוא סקסופוניסט שעבדתי איתו ויש לו כמה סינגלים שלקחתי בהם חלק. עוז נוי הוא גיטריסט מאוד ייחודי שמשלב רוק וג׳אז. הגר בן ארי היא בסיסטית מעולה, היא מופיעה עכשיו בטלוויזיה ב James Corden show. מבחינת להקות מטאל ישראליות - אני מקווה ללמוד ולהכיר עוד מהן כשאהיה בישראל שוב.