תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

26/03/2018
שיחות לילה עם אגדת הבס - ראיון עם Steve Digiorgio, בסיסט להקת Testament
כתב: יותם Defiler

להקת ה Thrash האמריקאית האגדית Testament היא היום יותר מסתם להקת Thrash משובחת, והאחראית לכמה מהאלבומים הגדולים ביותר במטאל האמריקאי. היא היום סוג של סופר-גרופ שכולל מלבד הסולן צ'אק בילי והגיטריסט והכותב אריק פיטרסון גם את הגיטריסט המוביל הוותיק והמשובח אלכס סקולניק, ואת חטיבת הקצב החזקה ביותר כנראה שיש היום בז'אנר: המתופף ג'ן הוגלן, והבסיסט סטיב דיג'ורג'יו. אותם שניים שעשו מ Individual Thought Patterns של Death את אלבום המופת שהוא היה.

דיג'ורג'יו הוא בסיסט מהטובים שידע ז'אנר המטאל, נגן אצבעות המתמחה בפרטלס שניגן בכמה אלבומי דת' מטאל הגובלים בג'אז, לצד אלבומי פרוג לכל דבר, והנגינה שלו בלייב עם Testament מוסיפה עוד עומק ללהקה שגם ככה היא מהטובות שיש כיום בלייב. לקראת ההופעה הראשונה של הלהקה בישראל ביום שלישי הקרוב, ישב יותם דפיילר, מעריץ וותיק של סטיב – לשיחה שנמשכה אל תוך הלילה:

שלום לך סטיב,

שלום וברכה, בבקשה תגיד לי שיש לנו קליטה הפעם

אני מאד מקווה מאד...

אתה מכיר אנשים שאומרים "תפסת אותי בזמן לא טוב?" וובכן, תפסת אותי בערך ב-10 רצופים כאלה.

וואו. איך אתה מרגיש?

אני חייב להתנצל על מקודם, כתבתי למפיקים לעשות את השיחה בין 3-4 ויצא לי בטעות בין 3-2. לא יודע מי שם את ה-3 לפני ה-2, אבל זו טעות שלי, אני מתנצל – אתה היית בסדר גמור.

אין צורך להתנצל. זה קורה כל הזמן.

מעולה, עכשיו אני לא בסאונדצ'ק איפה שרועש, ולא בטונדרות של פינלנד איפה שאין קליטה, אלא בשקט של הטור-באס שלנו, עם מספיק זמן ושקט – אז יאללה, בוא נעשה לנו שיחה קטנה.

מעולה, אז איך אתה מרגיש?

הא, עכשיו אני בסדר. האמת שעד עכשיו הכול הולך ממש ממש בסדר, סיבוב ההופעות הזה הולך ממש מצוין.

ממש טוב לשמוע. שמע, אני רוצה להיות כנה איתך לפני שנתחיל – אני מעריץ ממש גדול גם של Death וגם של Testament ואילו שתי הלהקות האהובות עלי אדמות – ועם זה לא מספיק אני גם חולה על כל הדיסקים של Sadus, אז אני רוצה להתנצל מראש אם אני קצת אתבלבל במילים או אכשל בלשוני – אני פשוט באמת ממש מתרגש לעשות את הראיון הזה. אתה בטח שומע את זה המון, אני בטוח בזה. אבל מה ששלושת הלהקות האלו היו לי בתור נער מתבגר – ואפילו כיום כמבוגר – הן אולי לבדן יכולות להסביר למה אני בכלל מתעניין בכל הצדדים האלה של עולם המוסיקה ושל המטאל בפרט. אז אני צריך להוריד את זה מהחזה לפני שאנחנו מתחילים.

שמע, אני ממש מעריך את זה שאתה אומר זאת, זה חלק גדול מהמורשת שלי, והעובדה שלך כל כך אכפת ממנה ממש עושה לי טוב בלב.



אז הבא נתחיל. בעיקרון שיננתי את כל השאלות מראש ובע"פ וכתבתי אותם למקרה שיהיה לי בלאק-אווט מהתרגשות, אז ברשותך נתחיל. נתחיל מהשאלה על ההצטרפות שלך מחדש ל-Testament, כבר 4 שנים. איך הייתה לך התחושה לחזור ללהקה שעבורך היו גם חברים – אבל גם היית חלק מהליין אפ שלהם כבר בין 1998 ל-2004.

כן, טוב, זה קצת מוזר – כמו שאמרת, הצטרפתי בקיץ של 1998 ורוב הזמן הזה השקענו בהכנות לאלבום ולאחר מכן סיבובי הופעות, וכשעזבתי ב-2004, ומאז שחזרתי לפני – עכשיו נדמה לי כבר עוד מעט 4 וחצי שנים – ביחד הזמן הזה הוא בעצם יותר מעשור. זה בעצם קצת מדהים אותי לחשוב על זה. מבחינתי אני תמיד "הבחור החדש", או "המחליף". הלהקה כבר חוגגת 30 שנה לאלבום הראשון, ולחשוב שהייתי שם 10 שנים מתוך הקריירה הזו, זו תקופה לא מבוטלת ללהקה אגדית כזו – אז בעיקרון אני רואה בעצמי בר מזל. בנוגע לחזרה ללהקה – תהיה הסיבה אשר תהיה אשר בגינה Greg לא חלק מהלהקה כבר – אני כבר הכרתי את החבר'ה. במיוחד את Gene על התופים, מן הסתם. אז החזרה הזו הייתה די טבעית – זה לא היה כמו להתחיל להקה חדשה, אלא אנשים ומוסיקאים שאני כבר מכיר את הראש שלהם, ואני מכיר את השירים ואת כל הזיכרונות מהתקופה שלנו ביחד לפני אי-אילו שנים – ולא פחות חשוב, הם ידעו טוב מאד מה מקבלים ממני כשהם פונים אליי, אני לא משהו שיפתיע אותם.

כן אבל האם הרגשת שהם קוראים לך רק כי הם צריכים מחליף? כי בסופו של דבר כאשר הלהקה חזרה ב-2005, עם כל הקטע של "בואו נחזור להרכב המקורי" ובכך הם קצת ויתרו על שירותיך – האם קצת הרגשת, אם אפשר לומר ולמרות הסטטוס שלך בתעשיית המוסיקה, קצת מאוכזב מההחלטה?

אהה. לא, אני לא יכול לומר שהייתי מאוכזב. במהלך סיבוב ההופעות של The Gathering החבר'ה חזרו לקשר עם כמה מחברי הלהקה לשעבר שהם לא היו איתם בקשר מזה שנים. למשל המתופף לשעבר Louie התחיל לבוא להופעות של הלהקה, והם יצרו קשר עם Alex לאחר שנים של נתק – אז הם החליטו – אתה יודע – בעקבות המצב הבריאותי של Chuck באותה התקופה...
כן אני זוכר (Chuck Bailey אובחן בסרטן בגרון באותם השנים)

אז במשך זמן רב לא היה ברור מי מחזיק את המשואה, מי שומר על האש בגחלת, אז הם החליטו פשוט לחזור לתקופות העבר שלהם. הם הקליטו מחדש שירים משני האלבומים הראשונים ויצרו הקלטה מחדש שנקראת First Strike Still Deadly שהייתה אפשרות למעריצים לחוות חלק מהקלאסיקות של פעם בהפקה מודרנית, ו-Alex לקח בזה חלק מלא – וזה די התחיל את כדור השלג של לחזור למקורות ולחיות אותם מחדש – מה שגרם להם לחזור להרכב המקורי המלא. הם בסופו של דבר גם פנו אל Greg וניגנו כל החמישה ביחד.

אני חושב, ואני לא בטוח אבל אני מניח שהם ידעו יותר טוב ממני אבל מאיך שאני מכיר את הנושא, בטח הציעו להם איזו הופעה אחת בודדת וייחודית, או סיבוב הופעות קצרצר – וזה הלך ממש טוב ואנשים ממש התרגשו לראות את ההרכב המקורי חוזר לבמות, ולחבר'ה היה כיף להיות ביחד, אז הם פשוט נשארו ביחד. אז אני מניח שאנחנו, כל "המחליפים" שהיינו שם, פשוט שוחררנו מהמשרה. אני למזלי נחתתי נחיתה רכה ישר אל עבודה עם Sebastian Bach בקריירת סולו שלו אחרי Skid Row, אז לפחות לי היה עבודה מיידית ישר לאחר מכן. אז אני הייתי בר מזל בסופו של דבר, לא הייתה לי תקופה של חוסר תעסוקה. בסופו של דבר זה לא נתפס אצלי כדבר רע. זה פשוט היה איחוד של Testament. זה לא היה בקטע של לפגוע באף אחד. עובדה שזה היה הדבר הנכון עבורם כלהקה. לצורך העניין – העובדה ש-Alex נשאר כל כך הרבה זמן מאז היא הוכחה שזו הייתה ההחלטה הנכונה. העובדה שעמדת הבס לא נשארה יציבה כל כך הרבה זמן היא למה הם התקשרו אליי והזמינו אותי לחזור.

סבבה. טוב, השאלה הבאה עלולה להשמע כמו מחמאה, אבל בוא רגע עצור, היא לא בקטע של מחמאה, אלא באמת תהייה. תזרום אותי רגע. כיום – האלבום The Gathering נחשב לאחד מאלבומי המופת של הלהקה, לפעמים אפילו מעפיל בעיני חלק מהמעריצים יותר מהאלבומים המוקדמים שלהם (ואני בין האנשים הללו). למעשה, בדיעבד הוא נחשב לאחד מאלבומי המטאל הכי טובים של שנות ה-90, שזה עשור מחורבן, בוא נודה בזה רגע. עכשיו העניין הזה קצת מצחיק כי העובדה שהם הוציאו אותו 20 שנה אל תוך הקריירה כמעט, לאחר שהקהל שלהם למד לאהוב סוג מסוים של מוסיקה מצדם ואז היה צריך להתרגל לצד אחר שלהם – אבל בגדול, האם בכלל הרגשתם בזמן שהקלטתם אותו שאתם עושים משהו שייזכר כייחודי – או שכמו הרבה אומנים אחרים לקח להם בערך 20 שנה פלוס מינוס להבין את גודל האלבום הזה כמו שאר תעשיית המוסיקה בתחום המטאל.

לומר בפשטות הייתי אומר שזה שילוב של כמעט כל מה שאמרת. זה אף פעם לא משהו אחד, זה תמיד שילוב של כמה גורמים כי בסופו של דבר אף אחד לא יכול לראות את העתיד, אף אחד לא יכול לתכנן כמה גדול האלבום הזה יהיה, ואתה פשוט עושה דברים שמרגישים לך נכון. האלבום הזה הגיע בסופו של רצף של אלבומים שעבור Testament היו בעיקר ניסוי כלים, וזה כמובן נבע מהמון דברים כמו שציינת – העובדה ששנות ה-90 היו פשוט עשור מחורבן עשור מוסיקת מטאל, והרבה להקות המטאל שהיו חזקות בשנות ה-80 כשהגיעו לחלוף העשור החליטו לחפש את עצמן – חלק ניסו להגיע ל-MTV ולרדיו או למשהו יותר – "מסחרי" זו הייתה המילה שהרבה אנשים השתמשו בה באותה התקופה, וכל שאר הלהקות האחרות פשוט נהיו יותר ויותר אנדרגראונד, ת'יודע? להקות כמו Cannibal Corpse נשארו כי הן נשארו ברוטאליות ונשארה להם עדת מעריצים קבועה שאמנם לא גדלה, כי שאר מאזיני המטאל התפזרו להם לכל מיני כיוונים, לא יודע – היום קוראים להם אלטרנטיבים אני מניח? אני לא בטוח. אני לא באמת הרגשתי חלק מזה. הענף המוסיקלי הזה, של המטאל, פשוט נשבר אני מניח. ובעוד Testament היו באמת להקה שבתחילת שנות ה-90 אנשים תפסו בתור Thrash Metal שנועדה להיות יחסית מסחרית, אבל חלק מחברי הלהקה עזבו וכמה חברים חדשים הצטרפו – אז הלהקה החליטה להתנסות טיפה עם הסאונד שלה. זה התחיל עם Low שהתחיל את ההפרדות הזו לכיוונים שהיו טיפה יותר כבדים, ונהייה הרבה יותר כבד וברוטאלי ב-Demonic, ולמרות שהוא אלבום מגניב בפני עצמו – זה קצת קשה ללהקה להשאר בסאונד שלא אפיין אותה במשך כל כך הרבה זמן. החסרון של Demonic היה שהוא היה ברוטאלי ככה לאורך כל אורכו, וכשיש לך זמר אדיר כמו Chuck שממש יודע לשיר, ולא סתם להישאר במשבצת של הבחור ששואג כמו כל זמר Death Metal אחר, זה פשוט הרגיש שיר ברוטאלי אחר שיר ברוטאלי ללא שום שינוי.



אני חושב ש-The Gathering הוא התוצאה של חלק מהברוטאליות שהם ניסו ב-Demonic וחלק מהכבדות והגרוביות של Low וגם רעיונות חדשים ומגניבים בפני עצמם – ומן הסתם העובדה שיש לך את המתופף של Slayer בלהקה – Dave Lombardo בכבודו ובעצמו – מן הסתם נותן לך את התפיסה של "אוקיי, יאללה בואו נזוז, צריך לנגן מהר!" (צוחק) ולהשאר ב-Thrash Metal. בעיקרון – Eric הוא פשוט איש של חזון, הוא פשוט מפעל ליצור ריפים והוא עבד צמוד עם Dave ולמזלי הייתי שם בסביבה, בתחילת התהליך, וראיתי את השירים האלה מתגבשים והופכים להיות משהו מיוחד והאלבום הזה גדל בתכלס כמו כל אלבום רגיל. אף אחד לא ישב שם ואמר לנו "אוקיי חבר'ה, אתם מוכנים לכתוב יצירת מופת?" כי זה לא היה כל כך – אלא יותר כמו אקט השרדותי שבו אתה מנסה לכתוב וליצור את הדבר הכי טוב שאתה יכול ממה שיש לך. וברגע שכתבנו את כל האלבום והתחלנו לערב אנשים מחוץ ללהקה כמו אנשי סאונד והפקה ששמעו את החומר – הרושם שלהם היה "ואוו, זה נשמע כאילו זה הולך להיות אלבום ממש טוב." ראינו את כל התהליך הזה בהילוך איטי בעצם – איך האלבום מגיע ללייבל, נכנס לדפוס, ובסופו של דבר כשהוא יצא הבנו שיש פה משהו מעט מיוחד.

הרי סיבוב ההופעות של The Gathering נמשך 3-4 שנים רצופות. ההופעות פשוט המשיכו לבוא. וזה נראה לגמרי כאילו הלהקה לגמרי חזרה לעניינים. וזה כמובן היה בתקופה טובה שבה הרבה להקות חזרו. אתה יודע, המון להקות Thrash Metal ו-Death Metal החלו להתעורר מחדש לאחר שחלף לו העשור הארור הזה של שנות ה-90. לזה אני מתכוון – זה שילוב של כמה וכמה דברים שהתגבשו ביחד וזה מה שהרים את האלבום ואת הלהקה למעלה.

היו בעיות רפואיות שהתלוו ללהקה ביחד עם העלייה הזו. בעיות שדי שברו את הלהקה, או לפחות את הרצף הזה של העשייה. ישנו פער גדול של שנים ושל חוסר עשייה עד שהלהקה החליטה לקחת את זה לכיוון של איחוד של ההרכב המקורי עד אשר Formation Of Damnation יצא ב-2008. זה מרגיש שרק עכשיו, אחרי איזה כמעט 15 שנה – הלהקה חזרה לדפוס נורמטיבי של אלבומים וסיבובי הופעות.

אני מצטער שאני קוטע את הרצף, אבל ברשותך – אני רוצה לשאול אותך קצת על Sadus. עברו להן 12 שנה בערך מאז ששמענו מ-Sadus בפעם האחרונה. אני יודע שהיה לכם כמה טורים ב-2006-7 אולי קצת אחר כך, אבל מאז כלום. גורנישט. אני בטוח שיש אנשים שבאים אליך ואומרים "אחי מה עם Sadus" – ואולי הם פשוט רוצים עוד Swallowed In Black ככה, לא בטוח שהם היו מקבלים באהבה עוד Elements Of Anger או Out For Blood שלדעתי היו נהדרים – אבל השאלה שלי היא, האם בכלל יש מקום ל-Sadus בשנת 2018? בוא נהיה כנים רגע.

אני לא יודע בן אדם.

עשינו סיבובי הופעות ב-2006 ועוד כל מיני כמה הופעות קטנות בדרום אמריקה ומרכז אמריקה ב-2007 וכמה ביקורים באירופה ב-2008. אני חושב שהפעם האחרונה שניגנו הייתה ב-2009 באיזה פסטיבל באירופה. זה מרגיש לי פשוט, איך אני אומר לך את זה – בין כל אלבום יש הפסקה מאד-מאד ארוכה. ובעצם כל פעם שאני חוזרים לנגן ביחד זה מרגיש כאילו אנחנו צריכים להתחיל מא-ב. חוץ מהתקופה שלנו בהתחלה עם שלושת האלבומים הראשונים – אין לנו בעצם שום סוג של רצף של יצירה, תמיד צריך להתחיל מאפס. זה ממש קשה, אבל גם כשזה היה ממש קשה בעבר, לפחות אז היו לנו אנרגיות זהות מכל האנשים המעורבים בלהקה. אתה יודע, עם האנרגיה הזו באה מבחינתי עם סוג מסוים של תשוקה, של רצון לכיף. ולאורך כל השנים האלה... שמע, אני יודע שיש לנו את אולי המעריצים המדהימים ביותר. הנאמנים ביותר. המשוגעים ביותר. הלוואי ויכולנו לשים את כולם במקום אחד – היינו יכולים להיות ענקיים. אבל הם מפוזרים בכל העולם. וכשלהקה כמו Sadus עולה על הבמה, בתכלס, אין הרבה קהל שבא לראות אותה. זו חלק מהסיבות – ברגע שמערבים בה את הצד הכלכלי, קשה מאד לתדלק להקה שכזו, ולעשות טורים או אלבומים בלי הכסף המעורב בזה. אני חושב ששאר חברי הלהקה – פשוט די נמאס להם מהמאמץ המאסיבי שנדרש מאתנו לשים על מנת רק לקיים את הדבר הזה, את הלהקה הזו שנקראת Sadus – של להיכנס לחדרי חזרות, ולכתוב שירים חדשים, ולהקליט אלבום, ולצאת לטורים – שכל מה שמקבלים זה תמורה די קטנה. גם עשור ומשהו אחורה ראינו להקות כמותנו שעושות מאות של הופעות בשנה, ואנחנו במקרה הטוב עשינו איזה 20. זה פשוט הרגיש מתישהו שזה לא באמת להקה אמיתית – אלא רק תחביב שיש לכולנו ביחד – ובסוף 2009 די הבנו שזה נגמר, אף אחד מאיתנו לא רצה לעשות את זה עוד.

למזלנו – כולנו נשארנו חברים. אתה יודע, הרבה להקות מתפרקות בגלל איזו מריבה או בולשיט אחר – למזלנו זה מעולם לא קרה לנו. הדבר הטוב הוא שהלכנו ביחד אל עבר השקיעה (צוחק) ונשארנו חברים עד הסוף. אתה יודע, כי הקמנו את הלהקה כשהיינו בתיכון. ועכשיו אנחנו כולנו זקנים אחושילינג. ומה שאנחנו באמת יכולים לומר שאנחנו עדיין חברים ממש קרובים. הילדים שלנו גדלו תחת המחשבה שהם בני דודים – כי היינו כל כך הרבה זמן ביחד, וזה נתן לנו תחושה ענקית של משפחה.

זה די מדהים בפני עצמו.

כן, לצערנו המוסיקה בינינו תמיד הייתה משהו יחסית משני מבחינתנו – כמו תחביב. אז אם לא הרבה אנשים באים להופעות או קונים את האלבומים קצת קשה להמשיך ולגרום לזה להתקיים, וזה קצת לא פייר כי אני מדבר פה על אנשים שלא מגיעים להופעות במקום על אלה שרוצים ממש לבוא. אנחנו עדיין מקבלים מכתבים ומיילים – מאנשים שחולים עלינו עוד מתקופת הדמו שלנו. וזו תמיד הייתה הסיבה מספר אחת שלנו לחזור לעשות עוד מוסיקה ולנסות אלבום חדש – כשהם אומרים לנו שהם מתגעגעים ואוהבים אותנו והם פשוט רוצים עוד מוסיקה מאתנו ונחשפים אלינו ככה. עבורם תמיד רצינו להמשיך וליצור – אבל היום אנחנו יותר זקנים. זה הרבה יותר קשה. שמעתי מ-Jon ו-Darren עובדים על כמה רעיונות לראות אם אפשר לעשות מזה כמה שירים – אבל זה משהו שהם עושים כבר כל כך הרבה זמן, אז אני מניח שאנחנו נצטרך לחכות ולראות אם משהו יצמח מזה. מבחינתי, אני הייתי ממש-ממש עסוק במיוחד מאז שחזרתי ל-Testament לפני 4 שנים, זו פשוט עבודה בלי סוף.



זה תמיד קשה. עבורי זה תמיד היה עניין של הזמן שיש לי להשקיע בזה. זה פשוט אחד מהדברים האלה שהוא יותר קשה ממה שזה נשמע. אני יודע שהרבה אנשים מתים לשמוע מאיתנו, והלוואי שנחזור וכו' – זה נשמע אדיר, אבל המציאות היא שזה כל כך יותר מורכב מזה. אז אני נאלץ להשאיר אותך בגדול עם ההסבר הכי ארוך שנתתי אי פעם אחרי המילים "אני לא יודע."

כי אם אני אומר "כן" ושום דבר לא קורה אז יתפסו אותי במילה שאני מבטיח הבטחות שווא ויוצא שאני טועה - ואם אני אומר "לא" אז זה אומר שאני רשמית אומר שזה מת ואז יכולים לעוף ניצוצות של ריבים ובלאגן ואז אני עוד פעם יוצא זה שטועה. אז אני פשוט התרגלתי לומר "אני לא יודע, נראה."

אני מקבל את זה. אני מניח שזו שבכל מקרה שאלה שעולה הרבה בכל מקרה. יש לי שאלה נוספת אליך, אני מניח ששוב היא יכולה להתפרש כמחמאה, שוב, לא בכוונה –
(צוחק)
אמרתי לא בכוונה – חכה תשמע. אתה נחשב כיום כאחד מאגדות הבס של המטאל לאורך ההיסטוריה. זה מצחיק כי אני משתמש פה בכוונה במונח היסטוריה שזה מגוחך בפני עצמו, כי זה ז'אנר שכמה שהוא צעיר, הוא כבר היה ותיק שהתחלת לנגן בלהקה, היה איזה דור וחצי לפניך בתחום – אבל הז'אנר בתכלס די התגבש בשנות ה-80 והתפרסם בענק בתחילת שנות ה-90, וכעת בראי ההיסטוריה אתה עומד, מבחינת השפעה, ליד ענקים כמו Geedy Lee או Steve Harris. עכשיו השפעה בצד, האם אתה מרגיש שהיא בתכלס משהו שאתה יכול ללכת איתו למכולת, שאתה יכול לתמחר או לפחות להרגיש את העניין שגידלת דור של בסיסטים אחריך? חכה, לא רק בקטע של המוסיקה שלך שתמשיך לאחר שלא נהיה פה, אלא גם כיום – בחייך שלך, אם להשפעה הזו יש מגע ישיר עליך כאיש משפחה ואדם שמנסה להתפרנס בכבוד מהמוסיקה שלו.

אווו. אממ... אני חושב שמוניטין כזה הינו טוב רק לדבר אחד בלבד. להזכיר לי שאני עובד ממש קשה בעיקרון. אם אני מתמקד בזה זה מאפשר לי להביט אחורה ולראות את ההישגים שלי, כמו שאמרת, את ההיסטוריה – ומה שעושה את ההיסטוריה זה שהיא כבר קרתה לנו. ומי שמתמקד בלהסתכל לאחור עלול למצוא את עצמו שוכח להסתכל קדימה. מבחינתי אני עדיין לא נתתי את המילה האחרונה. זה בערך הדבר היחיד שאני טוב בו בחיים. אני לא מתכוון להאט, אני מתכוון להשתפר. לא מתכוון רק ברמה הטכנית – אלא להתאים את עצמי לכל סגנון וכל קונספט שאדרש להתאים את עצמי אליו. המטרה היא כל הזמן להתקדם, להתקדם, להתקדם. זה נחמד וטוב לדעת שיש סוג של תהילה שכזו שהולכת אחריך, משום שאני יודע לא מופיע אך ורק בשביל עצמי ולבדי. אני בסופו של דבר איש שבא לעשות כיף לאחרים. אני מופיע מול קהל. ולקבל את אהדת הקהל – זה כל הסוד. כשאני מקבל תשואות כאלה, מן הסתם זה עולם ומלואו עבורי. זה מראה לי שאני בדרך הנכונה. אבל אם אני אעצור שם ואומר לעצמי "טוב, הגעתי לפסגת ההר" זה לא משהו שיעזור לי מחר או בשנה הבאה.

זה עיקר מראה לי שאני עדיין בדרך הנכונה. אבל אני רואה את עצמי בר מזל שיצא בחלקי לנגן עם כל כך הרבה נגנים נהדרים וכל כך הרבה להקות מעולות, שמה שאני חווה מזה – זה כאילו אני סוג מסוים של ספוג, שאני מנסה לספוג כל חוויה וללמוד משהו מכל מוסיקאי שאני עובד איתו – לא משנה מה הרמה הטכנית שלו, תמיד יש מה ללמוד ממי שעושה אומנות. בין אם הם מאומנים או שהם לימדו את עצמם – זה לא משנה, כי מוסיקה היא משהו שהכיוון הוא מלמטה למעלה. זה מגיע מהשורשים, מהצד הטבעי של הדברים. יש אנשים שיודעים לקחת את זה לרמות חדשות לגמרי – בין אם יש להם ביצועים מדהימים מבחינה טכנית, ואולי הם יודעים למנף את הכיוון שלהם מעלה עוד ועוד. אבל בעיקרון הכיוון של המוסיקה הזו מגיע מהקרקע. וכל מי שמרגיש את הוייבים האלה יכול ליהנות מזה. אני מנסה לשמור על אוזניים ועיניים פקוחות כל הזמן, ולספוג את כל החוויות האלה. וכשלוחצים על הספוג הזה, שהוא אני, מה שיוצא מזה זה סך החוויות והלמידה שלי – וזה מה שאתה שומע ממני כאומן. שילוב של כמה שבנה אותי. וכשאני שומע דברים כמו "אתה מדהים" או "אתה המלך", הדברים האלה לא באמת קיימים כי אתה יודע – אפילו אם יש משהו שהוא באמת הכי מדהים והכי טוב יום אחד, למחרת יש לך הזדמנות נוספת איך להמשיך ולשפר אותו. זה פשוט ממשיך עוד ועוד. אני לא חושב על מה הכי טוב. מבחינתי זה הסתגלות והתאמה, בצורה הכי טובה שאני יכול – ופשוט לשרוד ולהמשיך, ולהוריש מאחוריי את מה שיישאר מהמורשת שלי. פה הנחמה משחקת את התפקיד החשוב ביותר – כי ככל הנראה כן יזכרו את המוסיקה שלי בצורה כזו או אחרת. זה קצת קשה להסביר את הנושא הזה מבלי להכנס לדיבורים על הוויה.

זה לא שאני לא מעריך את המחמאות האלה מצד השני. אני בעצם די צריך אותן, כי כמו שאמרתי – כי זה מזכיר לאומן שמה שהוא עושה זה משהו נכון, אבל זה משהו שצריך לקחת אותו כמו דלק, כמו פחם ולשרוף אותו כדי להתקדם – ולראות אם אתה יכול להמשיך ככה.

אני יודע שזו תשובה קצת ארוכה, אבל חשוב לי מאד להבהיר שחייבים להמשיך ללמוד ולנסות – ואני מודע לכך שכמו שאמרת, בהיסטוריה של המטאל... אתה יודע, לומר היסטוריה לרוב מצביע על תקופת זמן ארוכה – ואני יודע שהייתי פה בסביבה כבר די הרבה זמן כי אני רואה כל כך הרבה נגני בס צעירים, מוכשרים בטירוף – כאלה שיכולים לנגן ממני פי עשר יותר טוב – אבל הם מסתכלים עלי ואומרים לי "כשהייתי ילד זה היה האלבום האהוב עלי בזכותך" או "אתה הראת לי איך לעשות את זה וזה" או "אתה הסיבה שאני מנגן על בס", אז אני יודע שאני אחראי בצורה מסוימת על לידתם של כל כמה וכמה נגני בס נהדרים בהחלט, וזה אולי הדבר הכי טוב שאפשר לקחת מזה לכל החיים. שההשראה שהייתה לי הביאה לאומן חדש ליצור את האומנות שלו.

כאילו בצורה מסוימת יש לך ילדים מוסיקליים משלך.

(צוחק) כן, אני הוא אבא'לה דיג'יורג'יו, אלו הם ילדיי.

טוב, על הדרך ענית על חלק גדול מהשאלות שלי אז ברשותך אני אנסה לא לגרום לך לחזור על דברים שכבר אמרת ואדלג על כמה.

(צוחק) וואו, מצטער על התשובה הארוכה



לא לא, זה סבבה, זה סבבה. הכול מוקלט. ברשותך אני אמעך כמה שאלות לשאלה אחת. אני רוצה לשאול אותך קצת על Death. כאילו, על הלהקה, על Chuck Schuldiner והמוות שלו בעצם... נדמה שהופקדה בידיך המורשת של Chuck, כיום יותר מאי פעם – כמעט 17 שנה מאז מותו. האם אתה מרגיש שהוא היה אוהב את איך שהמורשת שלו תיזכר בעולם?

(צוחק) אני לא בטוח, הוא די שנא את הכול.

סתם סתם, זה לא נכון. זה סוג של בדיחה. הוא אהב המון דברים. הוא אהב על האש וחתולים. הוא אהב את החיים – אבל מדברים על תעשיית המוסיקה –

כן, אני יודע. רק צריך לקרוא את המילים של Overactive Imagination כדי להבין.

בדיוק ! בחירה מצוינת של שיר להזכיר בנושא הזה. הוא תמיד היה מאד בררן בנוגע לאיך שהוא מוצג לציבור, איך המוסיקה שלו מוצגת. הוא תמיד שנא את השם Death. הוא היה אומר שזה שם הוא בחר בתיכון ללהקה שלו, וזה היה מגניב כשאתה ילד, אבל הוא בחור כל כך חכם ומוכשר כל כך – כל כך יותר ממה שהשם Death מציג בתוכו רק כקונוטציה, כסתם בחור ששואג למיקרופון. הוא היה איש ממש רחב אופקים, ובגלל זה הוא כל כך הזמן השתנה, אתה יודע?

אם מישהו היה אומר "Death היא להקה שעושה את זה" או "Death היא להקה שתמיד תעשה ככה או ככה" או שהמילים שלו תמיד עוסקות בנושאים כאלו וכאלו – הוא היה מתעצבן. בכל נקודה בשלב בחייו הוא יכול היה לכתוב על כל דבר. הוא היה מאד בררן בנוגע ל-Death.

ולרוע המזל, כמו אומנים רבים, לאחר מותם המוסיקה שלהם נהיית יותר ויותר פופולארית ומפורסמת. המוות של הלהקה Death היה בעצם כבר ב-1998, זו הייתה הפעם האחרונה שהלהקה עשתה משהו של עצמה, הם עדיין היו במהלך הטיפוס לסולם התהילה. כל פעם שהייתי חלק מההרכב בלהקה, היא הרגישה כמו פשוט להקה רגילה, שעושה את מה שהיא מחויבת, אתה יודע. מנסים לחפש את המקום שלנו בעולם ולעבוד קשה כמו כל להקה אחרת. וזה לקח שנים לאחר מותו שהלהקה הפכה למשהו כל כך אייקוני ואגדי. הוא אפילו לא היה קרוב כדי לראות כמה מפורסם הוא נהייה. ואני חושב שזה היה יכול להיות מעניין לראות אותו מגיב לסוג התהילה הזה, כי הוא מעולם לא באמת חווה את זה. ולומר אם הוא היה מעריך את מה שקרה למורשת שלו זה די קשה, כי הוא היה כל כך בררן וכל כך גונן על היצירות שלו שאני חושב שכל אחד אחר שהיה מתערב לו בתהליך היה מרגיז אותו.

לא אומר בהכרח שמי שהיה מתערב לו היה עושה משהו לא נכון, אבל מבחינתו של Chuck, זו הייתה הבייבי שלו, הוא רצה לעשות את זה, צודק או טועה – זו הייתה הבחירה שלו. ושמישהו אחר יבוא ויאמר דברים בשם הלהקה ולעקוף את המילה שלו, אני חושב שהוא די כועס על כל העניין.

למזלי אני נשארתי אחד מחבריו הקרובים ביותר, אפילו עוד מתקופת הדמו של Mutilation עד למותו. הייתי חלק מהנגנים בהרכב האחרון בו הוא ניגן, ודי סבבתי סביב ההרכבים שלו, יום כן יום לא ככה, למשך כל הקריירה שלו – אז היה לי את היתרון לעומת אחרים להכיר אותו לעומק לאורך תקופה ארוכה, גם כשלא הייתי בלהקה היינו חברים טובים ונשארנו בקשר טוב.

אני חושב שאם נוכל לדמיין פה רק לרגע אם הוא היה חי, סביר מאד שאם היה מישהו שהוא יכול היה לסמוך עליו באופן חלקי עם הלהקה שלו, אני אולי הייתי הדבר הכי קרוב שהיה לו למועמד שהוא יכול לבוא ולומר לו "אתה תתעסק עם זה מעכשיו." אבל אני לא מתיימר להחליף אותו או לומר דברים בשמו.

אנשים תמיד נוטים לומר דברים על אדם לאחר שהוא מת, דברים כמו "אם הוא היה פה הוא היה עושה ככה וככה." אני יודע שהוא היה מעדיף לעשות את הכול בעצמו – אז אני יכול לומר בביטחון שאף אחד מאיתנו, אני או כל אחד שניגן ב-Death, לא באמת יכולים לרשת את מקומו.

הרכב המחווה שהקמנו Death To All הוא מגניב כי אנחנו רק הנגנים לשעבר שמנגנים את השירים. אנחנו לא מוכרים שום אלבום, אנחנו לא נקליט שום חומר בשמו, אנחנו לא נצלם DVD ונמכור את ההופעה או נוציא חולצות שלנו – אז, אנחנו לא באמת נכנסים לטריטוריה של להמשיך את הלהקה בלעדיו. אני עושים מה שכל להקה הייתה עושה באיזה באר או באיזו ספינת נופש. פשוט מנגנים קאברים.



פשוט להקת קאברים מחברי הלהקה עצמה.

כן, זה הכול. זה בעיקר הזדמנות טובה עבורנו להראות למאזינים צעירים, כי כמו שאמרת, עברו 17 שנה או משהו כזה, יותר מזה, עברו 20 שנה מאז ש-Death ניגנה בפעם האחרונה – ושמע, כולם יודעים ש-Chuck איננו, ואנחנו לא הדבר האמיתי. אבל זה כנראה הדבר הכי קרוב לזה. אם לא היינו מוכרים את כמות הכרטיסים שמכרנו במקומות שניגנו בהם, היינו מבינים שזה לא הדבר הנכון לעשות – אבל עובדה שהביקוש לזה מספיק גדול כך שאנחנו מבינים שאנחנו עושים משהו כמו שצריך – ונראה שאנשים ממש נהנים.

אבל זה הכי רחוק שניקח את זה. אנחנו פשוט ננגן את השירים שהוא כתב ונודה לאנשים שבאו לראות. אנחנו לא ננסה להקים סוג של הרכב המשך כמו Queen עם Paul Rogers או Dio Disciples

בדיוק ההשוואה הבאה שלי, לפני שאני אתחיל לדבר על הולוגרמות...

כן, בדיוק, אז יש כל מיני סוגים שונים של הרכבים כאלה, זה לא שהמצאנו משהו חדש, זה בעצם כל העניין. אין פה מה לעשות בנידון. Death איננה. Chuck איננו. אף אחד לא ייקח את מקומו. ישנם כמה גורמים שכבר לקחו את האלבומים של הלהקה והחליט לעשות להם מיקס מחדש ומאסטר מחדש ועטיפות חדשות ודי הוריד את כל העניין לזנות – והנזק כבר נעשה – אבל זהו, זה מאחורינו כבר.

כאילו, מה זה משנה. אם המעריצים שמחים, גם אם זה מוצר לא רשמי שלא אושר על ידי חברי הלהקה והמורשת שלהם, אז סבבה להם. אף אחד מאיתנו, חברי הלהקה לשעבר, הסכים לעסקה הזו או אישר אותה, ואנחנו לא תומכים בגרסאות האלבומים האלה – אבל זהו, זה כבר יצא לאוויר העולם. כי בלי Chuck בתכלס, כל אחד יכול לבוא ולעשות מה שבא לו, לצערנו, עם המורשת של Death.

מנקודת המבט שלנו, כל מה שרצינו זה לכבד את מה שעשינו עם הלהקה בעבר, שזה בגדול לנגן את השירים וזהו.

אוקי, תודה על התשובה הכנה. אני חושש שנגמר לנו קצת הזמן, וזה מבאס כי יש לי עוד מיליון שאלות על המון נושאים, מ-Dark Hall דרך Quo Vadis ועד להמון נקודות אחרות..

לא אל תתנצל, אני מצטער שמשכתי את הראיון לשעה כל כך מאוחרת, לא אשמתך.

המון תודה לך אבל –

לא בן אדם, רגע, אני רוצה לדבר גם קצת על Dark Hall, בחייך.

(צוחק) אוקי אוקי, שאלה אחרונה וסיימנו.
(צוחק)
טוב, רגע –זו שאלה ממש קצרה, אני פשוט לא רוצה להיות זה ששואל שאלות כשאני יודע את התשובות אליהם כמו למה עזבת את Death אחרי ITP או כל מיני דברים כאלה שכל בן אדם עם אינטרנט יכול למצוא לבד, אז שאלה עניינית אחת על Dark Hall. אז ככה, לא הרבה יודעים על Dark Hall שמוכיחה שאתה בסיסט ממש ורסטילי וגמיש, אתה חושב שמטאליסטים יעריכו מוסיקה כמו Dark Hall בעצם או שאתה לא מתכוון לכוון אותה למטאליסטים, והאם נזכה לשמוע מוסיקה עוד מוסיקה מ-Dark Hall כי לא ברור בשלב זה אם בכלל ריווחי לך לעשות מוסיקה שאיננה מוסיקת מטאל בימינו.

כן, כן וכן. (צוחק) זהו סיימנו.

סתם סתם, קודם כל בנוגע לחלק הראשון – בנוגע למטאליסטים שיוכלו להנות מהמוסיקה הזו, אז כן. מי שרגיל רק לשמוע מטאל ברוטאלי כנראה לא יתחבר מייד לג'אז ופיוז'ן, אבל חובבי מוסיקה לרוב לא מקבלים את הקרדיט שמגיע להם – כי מרבית חובבי המוסיקה אוהבים גיוון, ולא אוהבים להיות מקובעים רק על ז'אנר אחד בחייהם – זה פשוטו כמשמעו. וכל אחד יכול לקחת הפסקה מלתת בראש, ולהקשיב לשירי פופ או ראפ. לא שאני מבין את זה אבל בתור דוגמה. מוסיקה אינסטרומנטאלית או פיוז'ן או איך שלא תרצה לקרוא לזה היא רק התולדה של המונח "מוסיקה" – וחובבי מוסיקה פשוט יאהבו מוסיקה טובה בלי קשר לז'אנר.

מכרתי דיסקים של Dark Hall בדוכן המרצ' של Testament בטור של 1999 אני חושב, אולי 2000. זה לא באמת הייתה בדיחה – הלהקה היא לא באמת בדיחה, אבל זה היה ממש מצחיק רק לבדוק אם היה בזה טעם אם מישהו בהופעה של Testament יטרח לבוא ולקנות את האלבום הזה, את הדיסקים של הדמואים של Dark Hall. הקופסה של הדיסקים שהבאתי התרוקנה לגמרי תוך שבוע או שבועיים אל תוך הטור, והייתי צריך להתקשר הביתה ולהגיד לגיטריסט שלי להדפיס עוד דיסקים ולשלוח לי אותם בדואר כי הבנתי שבן אדם, זה כנראה לא עומד להגמר, הם ימשיכו לקנות אותם אז אני אמשיך למכור אותם (צוחק). מכרנו אותם במשהו כמו, לא יודע, 4-5 דולר ככה, זה לא בדיוק שהתעשרתי מזה, הדפסנו לזה עטיפה והדפסנו את הדיסקים בבית, זה היה בעיקר כדי להביא את המוסיקה לאנשים ולכסות את עלות היצירה של הדיסק וזה היה מדהים. מאות של עותקים נמכרו, וזה היה ממש מצחיק. זה גם די עונה על השאלה שלך, אני מוכר אלבומים של Dark Hall – הרכב ג'אז אינסטרומנטאלי, בהופעות של Testament.



אבל כשמדובר במוסיקה חדשה, תמיד יש לי אותה בראש שלי. תמיד יש לי איזושהי תכנית לכתוב משהו, לנגן משהו. הייתי רוצה להמציא את Dark Hall מחדש, עם גישה מודרנית לחלוטין. אני גדלתי על המוסיקה משנות ה-70, ולפני שהייתי מטאליסט בעצמי הייתי חזק בג'אז של שנות ה-60 וה-70, וכל הדברים הממש משוגעים – וזה הגיע ממקום של ג'אז מסורתי. בזמנו פיוז'ן היה מאד ג'אזי, אבל כיום – עמוק אל תוך העשור השני של שנות ה-2000, פיוז'ן מכיל כבר בתוכו הכול. זה הרבה פחות ג'אזי ממה שזה היה. להקות כמו Animals As Leaders או Trioscapes שעושים בעיקרון את אותה המוסיקה בעיקרון אבל מגיעים מהמטאל. זו כבר אבולוציה לשמה. המטאל לא השתנה עד כדי כך בשנים האחרונות, אבל ישנם כמה תתי ז'אנרים שכל הזמן משתנים ומתפתחים ואני ממש אוהב את כל הסוגה האינסטרומנטאלית הזו ששמה דגש על נגינה מעולה וטכנית, אם היה לי זמן הייתי נותן לך רשימה של כמה מהאומנים המומלצים האלה – אבל אני בעיקרון רואה את Dark Hall חוזרת יותר בכיוון כזה, משהו אינסטרומנטאלי מודרני, משוגע ופיוז'ני.

אני רוצה לעשות את זה, בסופו של דבר, והדבר היחיד שטוב מזה שאין לי את הזמן לשבת ולכתוב מוסיקה ל-Dark Hall, הוא שאני עסוק בלי פאקין סוף (צוחק), כי זה אומר שאני במקום מאד טוב מבחינה תעסוקתית, והחיים שלי טובים. אבל בשביל Dark Hall אני צריך את הזמן והמרחב כדי לעבוד כי אני כותב שם את הכול.

כך שבסופו של דבר התשובה היא כן – מתישהו יהיה משהו. מתי זה יהיה? אני לא יודע. ריווחי? אין סיכוי (צוחק). זה על טהרת הכיף של לעשות משהו שונה שמגיע מהרעיונות שלי ולא מגיע מהמקום בו מישהו אחר אומר לי מה לנגן ומשלם לי לנגן את זה, לא שזה רע – חס ושלום – אבל כן – יהיה בטוח עוד Dark Hall, אבל בקצב הזה, לא לפני 2050 (צוחק).

ותודה ממש שהעלת את הנושא הזה כי זה היה הבייבי שלי, ואני אוהב לדבר על זה כי זה בערך הדבר היחידי בחיי המוסיקליים שיצרתי בעצמי. אני לא יודע אם ולכשזה יקרה זה יהיה אותם נגנים על תקן איחוד או שיהיו נגנים חדשים, אין לי מושג. אבל זו ההמצאה שלי – ואני הולך פאקין לעשות את זה, ואני הולך לשלוח לך את זה למייל – ואתה הולך להקשיב ולסקור את זה ולהגיד לי מה אתה חושב על זה.

מעולה, איפה חותמים?

לא צריך לחתום. הרגע חתמת.
אתה אפילו לא יודע שחתמת, אני הולך לפוצץ לך את האימייל עם פרסומות.

אז למזלי אתה אומר שעדיין לא נתתי לך את האימייל שלי.

עוד לא. אבל יש לי שיטות. אתה תראה.

המון תודה על הראיון ונתראה בעוד כמה ימים!

תודה לך בן אדם, יהיה מעולה ואנחנו נפרק את תל אביב בהופעה חיה בפעם הראשונה שלנו!

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Structural - Metacognition

FATUM AETERNUM - Mass Suicide of Human Race

Kataklysm– Meditations

Shiran - Release the Bounds

Drudkh - They often See Dreams about the Spring

Bleeding Through - Love Will Kill All
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
מעוף הדרקונים - ראיון עם הרמן לי – גיטריסט להקת Dragonforce

כתבה:
חולה גוסס מת – על תהליך גסיסתה של סצנת המטאל בארץ

סקירת הופעה:
על נסיך האופל ונשקו - סקירת ההופעה של אוזי אוסבורן בלייב פארק ראשל'צ, 8 ביולי, 2018

סקירת הופעה:
המבול סחף את שוני - אורפנד לנד בהופעת השקת האלבום

כתבה:
על הקוסם מארץ אוזי

סקירת הופעה:
שבעת הנקמות של המעריצים - על הופעתה של להקת Avenged Sevenfold בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/10/2018]
Amaranthe בישראל
[19/07] מחווה לLinkin Park
[24/07] Suffocation בישראל
[26/07] מטביעים את הצוללת
[19/08] Dragonforce
[12/09] Yngwie Malmsteen בישראל
[26/09] Sons Of Apollo בישראל
[13/10] Vitalism בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::