תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

30/10/2020
חלולים בתקופת משבר - ראיון עם חברי להקת Tomorrows Rain
כתב: אלון מיאסניקוב

סצנת המטאל הישראלית פעילה מאד בעשור האחרון, עשרות אם לא מאות הרכבים מוציאים מוזיקה איכותית שלא נופלת משום דבר שיוצא בסצנות המקבילות באירופה ובארה"ב. אבל ז'אנר אחר נותר יחסית מיותם. נכון, יש פה ושם הבלחי Doom Metal, אבל הנטייה היא בדרך כלל לז'אנרים אחרים – קור, דת', Groove, בלאק וכו'.

ולכן, אלבום הבכורה של Tomorrows Rain הוא משהו מרענן בנוף המקורי, מה שגם שמהרבה בחינות הוא מחזיר את הסצנה למקום שבו הייתה בתחילת שנות ה 90', כשז'אנר ה Doom/Death שלט בסצנת המטאל הקיצונית עם הרכבים כמו Anathema ו Paradise Lost.

מראש ל Tomorrows Rain הייתה נקודת פתיחה טובה, הסולן והמנהיג הוא ישי שוורץ, מוזיקאי וותיק בסצנה המקומית ומפיק הופעות מנוסה, הגיטריסט רפי מור היה גיטריסט הרכב המטאל Distorted שפעלה גם היא מאמצע שנות התשעים, וכמובן מתופף ההרכב ניר נקב הוא מתופף אגדת המטאל הישראלית Salem, לאחר שינוי שם מהשם המקורי – Moonskin, ושילוב מספר חברים צעירים ומוכשרים ההרכב הוציא השנה סוף סוף את אלבום הבכורה שלו – Hollow, אלבום דום/דת' אפי שמכיל אין ספור השפעות ורעיונות. לכבוד הוצאתו של האלבום – ישבתי לשוחח עם ישי ורפי:

אהלן ח'ברה, בואו נתחיל שניה מהווה. איך התגובות לאלבום בינתיים?

מצוינות, הופענו ב 90% מהמגזינים הגדולים ביותר בעולם בתחום, Metal Hammer אנגליה, Metal Hammer גרמניה, Metal Hammer יוון, Swedish Rock, Rock Hard, Legacy, Zero Tolerance, Scream, Metallian ועוד ועוד מכל רחבי העולם, בגרמניה האלבום קיבל ראיון וסקירה אוהדת בכל חמשת המגזינים הכי גדולים בו זמנית, אני מרוצה, כמובן שאף פעם לא תמצא חן בעיני כולם ותמיד יהיה גם מי שפחות יתחבר אבל ב 90 אחוז מהמקרים אני בהחלט מרוצה מבחינת המגזינים.

מבחינת הקהל התגובות מאד מרגשות, כל שבוע מגיעות עשרות תגובות אישיות מאנשים בעולם ש Hollow הזיז להם משהו בלב, גם המכירות נהדרות וזה הפרמטר הכי חשוב לי: הקהל.

בנוסף יש גם תגובות ממוזיקאים, הן מהאורחים שחוו את השירים או לפעמים רק את השיר שבו הם מופיעים בגרסה ראשונית והן ממוזיקאים אחרים חברים בלהקות מוכרות שלא קשורים לאלבום אלא חברים שלי בלי קשר לאלבום שקיבלו עותק ונתנו פידבק אוהב.

איך העבודה עם הלייבל? אתם מרגישים את ההבדל של לעבוד עם לייבל לעומת לעבוד עצמאית כמו שהרבה אמני מטאל כיום עושים?

כשחיפשנו לייבל שוחחתי עם כל הרלוונטים, קיבלתי 4 הצעות קונקרטיות מתוכן 3 היו מלייבלים גדולים יותר מ A.O.P והרביעית היתה של A.O.P, המשכתי מו"מ עם כולם וכש Harakiri For The Sky הגיעו לארץ שוחחתי איתם, הם הוציאו ב A.O.P ארבעה אלבומים אז שאלתי אותם איך הם מרגישים שם והתשובה שקיבלתי היתה "היו לנו לפני האלבום האחרון הצעות מכל הלייבלים הגדולים, העדפנו להמשיך עם A.O.P", לא הייתי צריך יותר מזה, ביקשתי לשוחח עם הבנאדם בטלפון, לא מיילים ולא הודעות, שוחחנו שלוש שעות בטלפון ואחרי שעה ידעתי שזה האיש הנכון וזה הלייבל הנכון לנו, הם משקיעים בנו המון, גם עבודה, גם יחסי ציבור וגם כסף והם מאמינים בלהקה מאד וזה בעיני הדבר החשוב ביותר לכל אמן.

כמו כן ישנו הקשר האישי, אני יכול לדבר עם בעל הלייבל מתי שבא לי והוא תמיד זמין לי, דבר שלא היה קורה לעולם אם היינו חותמים בלייבל גדול.

איך אתם רואים הדברים מבחינת מכירות? דיסקים? תקליטים? סטרימים? אתם כבר יכולים לסמן איך השוק נראה היום לעומת שנים ורליסים שהוצאתם תחת הרכבים קודמים?

תקליטים מוכרים נהדר, זה מוצר יותר סקסי מדיסקים כיום בעולם, למרות שתקליט עולה פי 2 מדיסק, אנשים באירופה מעדיפים לקנות תקליט, ואם התקליטים באים בצבעים מיוחדים אז בכלל חוטפים אותם, אני אישית מעדיף תקליט שחור קלאסי אבל הקהל אוהב מאד את עניין הצבעים השונים, האמת שגם אני קונה בשנה האחרונה רק תקליטים.

דיסקים הולכים יפה אבל תקליט זה המוצר הכי מעניין כיום, הדיגיטל זה אחוז קטן, אולי 10 אחוז מסך המכירות, הקהל שלנו בגדול קונה מוצר פיזי ברובו.

אי אפשר להשוות את שוק המוזיקה ב 2020 לזה שהיה נניח בשנת 2000, ובטח לא לזה שהיה בשנות השמונים והתשעים, העולם משתנה.

בואו נדבר על האלבום עצמו – החל מהעטיפה. מה הרעיון מאחוריה? מי אחראי לה – ומה היא אמורה להעביר למאזינים?

כשהתחלתי לחשוב על העטיפה לאלבום רציתי משהו ייחודי שידבר בשפה אחרת, שיהיה אפל אבל לא שטאנצי, שישקף את האמירה שלנו שמשלבת את השפה של ה Doom Metal של שנות התשעים הראשונות עם הנגיעות הברורות של הרוק הגותי של שנות ה 80, משהו שיחבר בין השפה הויזואלית של Bauhaus, Joy Division ו Death In June לזו של Anathema נניח (באלבומים הראשונים), חשבתי על מעצבים מוכרים מהעולם ואט אט ירדתי מהרעיון והמשכתי לעשות עם עצמי סיעור מוחות, ידידה שלי זרקה לי "למה לא זיו לנצנר?" עצרתי לשנייה לקחתי נשימה ועניתי "זהו, בינגו, זיו לנצנר יבין אותי".

עכשיו ככה: זיו הוא לא מעצב עטיפות מטאל, הוא אמן וצייר אנטומיה ומרצה באוניברסיטה ובבצלאל ובמנשר ובמחלקה לאומנויות המסך ובמוזיאון ישראל, מאייר אנטומי מהעולם הרפואי קליני.
אבל זיו ואני מכירים מגיל 16, הוא היה סולן של Metal Detonator ב 1989-1993 (הרכב דת` מטאל מקומי) והוא מכפר סבא, גדלנו עם אותם חבר`ה בשנים ההן וגם הוא גדל במקביל על שני העולמות, שיחת טלפון אחת איתו והבנתי שזה האיש.

הנה מה שהוא עצמו אומר על העטיפה.



זיו: "ניגשתי לארון הספרים הישנים שלפתי עותק של הקומדיה האלוהית של דנטה והפונט צעק שעליו אני אבסס את הלוגו של Tomorrow's Rain הוא היה מספיק עתיק עם הוויה גותית אפלה, השם של ההרכב ארוך והפונט מספר סיפור בצורה מושלמת. עשיתי התאמות רישום חופשי דיגיטציה והוא נולד. את עטיפת האלבום ציירתי מתוך רפרנסים של בתי קברות פוסט מלחמת העולם השנייה כשברקע המוזיקה של Tomorrow's Rain רציתי ליצור תחושה של מצד אחד אקספרסיוניזם גרמני מצד שני להישאר נטול זמן ציירתי את דמות הנזיר שנשענה על החזות הקבועה של הלהקה ושטפתי הכל בגשם. למרות שכל שיר באלבום מקבל ציור משל עצמו, העטיפה מרכזת בתוכה את כל השירים באלבום FEAR כמהווה בסיס כמעט מובן מאליו ה"עצים" TREES מאחור, IN THE CORNER OF A DEAD END STREET צומת הדרכים שנאלץ כל אחד לעמוד בה מול הפגישות החוזרות ונשנות עם המוות במהלך החיים שמיוצגת בפרספקטיבה הרוחנית והמתמטית בהנחת ארון הקבורה הטרי ויחסו לקברים העתיקים שסביבו , INTO THE MOUTH OF MADNESS הפרופוטומובילה הנצחית והלא חסינה של אף אחד בערך מהפחד לאבד את השפיות בבור הפעור שבקדמת האלבום, האדמה הרטובה שעוד רגע תאחד את המת האנונימי שלנו, שיכול להיות כל אחת ואחד מהיקרים לנו ועוד ועוד"

מוזיקלית איך הייתם מתארים עצמכם? דום? Dark 80's?

לא מגדירים, פשוט מוציאים החוצה את מה שכואב בנפש.
באופן טבעי המקורות שמהן ינקנו והושפענו הם הכלים העיקריים בארגז הכלים שהוא הביטוי האומנותי שלנו, אז כן, יש השפעה מ The Cure או Sisters Of Mercy אבל האם Hollow נשמע כמוהן? לא, יש השפעה מ Paradise Lost אבל זה גם לא נשמע כמו Paradise Lost, זה נשמע מושפע כמו שכל להקה בעולם מושפעת ממוזיקה שעיצבה אותה, מנגד לא כל מוזיקה שאנחנו שומעים בבית "שולחת זרועות" כהשפעה למוזיקה שאנחנו יוצרים, אני מת על Judas Priest נניח, אחת מאהבות חיי, אבל הם לא השפיעו עלי מוזיקלית בכלום, יש הבדל בין להקה שאתה אוהב ללהקה שאתה מושפע ממנה.

למה בעצם הרעיון להוציא האלבום באנגלית ובעברית? מה ההבדלים בין הגרסאות – ולמה מראש להוציא אותו ככה?

למה להוציא באנגלית זה ברור, השאלה שלך בעצם היא לגבי העברית.
ההבדלים? בגרסה העברית רוב שירי האלבום עם שירה בעברית כשאת תפקידי האורחים מבצעים מיכה שטרית (החברים של נטאשה), ריקי גל, ערן צור, שלומי ברכה (משינה) ואבי בללי (נקמת הטרקטור) וקובי פרחי (אורפנד לנד).

למה להוציא את התקליט הזה גם לשוק הישראלי בעברית? כמה סיבות, הראשונה היא כי ככה בא לנו אומנותית, כי זה מרתק מעניין וכייף ומהווה עוד אמירה שונה.
מעבר לכך זה אלבום שמראה שאפשר גם אחרת, שמוזיקה בעברית לא חייבת להיות מתחנפת, מיופייפת, ופופית דביקה אלא יכולה להיות גם אחרת, במקרה שלנו מרגשת, עמוקה, קודרת ומלאת דרמה ואווירה, הגרסה העברית מתכתבת למעשה עם גל חזק במוזיקה הישראלית שהחל ב 1984 הגיע לשיא ב 1988 ודעך באזור 1991, אני מדבר על אלבומים כמו "סיפורים מהקופסא" של פורטיס, "אפר ואבק" של פוליקר, "כרמלה גרוס ואגנר", האלבום הראשון של נקמת הטרקטור, הראשון של החברים של נטאשה, מינימל קומפקט, טאטו, D.X.M, להקה רטורית של יוסי אלפנט, ז`אן קונפליקט, וכל הגלה הזה שיצא ממועדון הפינגווין והליקוויד ואני מכניס לסיר הזה גם את "אהוד בנאי והפליטים" ואת האלבום הראשון של רפי פרסקי, כל מה שציינתי כאן השפיע בצורה ישירה על Tomorrows Rain ובמיוחד בגרסה העברית, לא פחות מ My Dying Bride או Katatonia שאנחנו אוהבים, הסיפור שלנו מחבר את שני העולמות האלו שתמיד היו מקבילים אצלי, "עיר מיקלט" של אהוד בנאי ו "התחנה טרבלינקה" של פוליקר יד ביד עם Eternal של Paradise Lost ו Dance Of December Souls של Katatonia, "פרפרי תעתוע" של כרמלה גרוס ואגנר עם Floodland של הסיסטרס אוף מרסי, תערבב את אלו בסיר ויצא לך Tomorrow's Rain קטן... אבל תן לזה להתבשל על אש קטנה הרבה זמן.

בואו נחזור להיסטוריה – איך ההרכב התחיל, ואיך הפכתם ל Tomorrows Rain?

אקח אותך חזרה ל 2002, הלהקה שלי דאז Nail Within די התפרקה, או יותר מדוייק עזבתי את הבייבי שלי והם המשיכו לפעול עוד כשנה והפסיקו, זה היה אחרי שנה אינטנסיבית שבה הבאתי את ההרכב מאנונימיות מוחלטת לחתימה בלייבל שאתם מכירים ממנו את Gojira ו Soilwork, סיבובי הופעות על הפרק, ואלבום שהוקלט בגרמניה בכמעט חודש אצל מפיק אגדה בתחום, האריס ג`ונס שהפיק את Sodom, Kreator ועוד רבים, הרגשתי שחלום חיי נשבר ומתמוטט, הייתי הרוס נפשית, שבור לב ומלא בכאב, עם מי דיברתי? עם החבר הכי טוב שלי מגיל 13 מאור אפלבאום (כיום טכנאי מאסטרינג מוביל בארה"ב שעשה אלבומים של Mayhem, Cynic, Rob Halford, Faith No More ועוד).

מה היה מצבו? שבור מיואש וכואב כמוני, ההרכב שלו (Sleepless) בדיוק התפרק אחרי אלבום אחד (ומעולה) שהוציאו שנה קודם ומכר בהיסטריה, למרות שאנחנו החברים הכי טובים מעולם לא עשינו מוזיקה יחד, תמיד היתה בינינו תחרות חברית, גם בתיכון, לו היה את Executer ולי את Betrayer, בקיצור שנינו מלאים בעצב יושבים אצלו בחדר ברעננה, מעשנים, מתוסכלים, ואז הוא מוציא את הבס ומתחיל לנגן ריף די פשוט אבל ממגנט שחוזר במעגלים, ריף שהוא בעצם Trees, אחד משירי הדגל שלנו, "בוא נקים להקה", תוך חצי שעה היה לנו שם (Moonskin) ותוך כמה ימים היה לנו את רפי שאז היה גם ב Distorted אבל נראה לנו שהוא איש לעניין וראש מוזיקלי לעניין, ואת מתן שמואלי (שלאחר מכן ניגן באורפנד לנד איתם הוא עד היום) והתחלנו לאט לאט לכתוב שירים, הרבה אנשים עברו בלהקה הזו לאורך השנה הראשונה, גם דורי בר אור שהפיק את Hollow והיה ב Eternal Gray היה גיטריסט לרגע, היתה גם סולנית יחד איתי לשנה בערך, גיטריסטים התחלפו אחד אחרי השני (בנוסף לרפי שתמיד היה שם איתנו) ולאט לאט התחלנו לכתוב חומר, בשנים ההן (2003-2004) נכתבו בין היתר 2 שירים שנמצאים באלבום: Trees ו In The Corner Of A Dead End Street.

תחת Moonskin הקלטנו קאבר ל At The Gates שיצא באלבום מחווה בינלאומי, שיר בשם Embraced By Words ותבנו עוד 6 שירים, הופענו פעם אחת בפרזנטציה לבערך 150 חברים וב 2006 ניגנו עם Epica בבארבי, בשנה הזו החלטתי שדי, אני לא יכול יותר להתעסק עם הכאב הזה, השירים היו אישיים מדי, מפרקים נפשית מדי, כל הופעה או יצירה או חזרה היתה מלווה בבעיות נפשיות של מי מחברי ההרכב, היו שם בחזרות מגבות מגואלות בדם, התקפי פאניקה, היו גם מי שהגיעו לאשפוז יום, נגנים התחלפו, ואני בכל הברדק הזה הרגשתי יותר טוב בחיי,האישיים התחתנתי, עברתי דירה, החיים שלי נהיו מאושרים יותר, שמעתי AC/DC ומוטלי קרו כל היום ובגדול ההתעסקות הזו בכל הכאבים החלה להרגיש לי לא משקפת את הרגשות שלי ואת מה שעובר עלי.

הייתי במקום אחר, והיות ואני לא רוצה לשקר לקהל ולא לעצמי, והלהקה היא לא עסק ולא עבודה אלא אמנות, הפסקתי.
כאן אני מביא אותך ל "סוף סבב א" של הסיפור, השנה 2006 והלהקה מפסיקה פעילות, מאור עוזב לארה"ב.



למה Tomorrow's Rain? מה הרעיון מאחרי השם?

בשנת 2008 התגרשתי, שוב הרגשתי את התחושה הכואבת של חלום שמתרסק לי מול הפנים, כאב לילדה קטנה זה ריסק אותי עוד יותר, פניתי למוזיקה כמו תמיד והפעם התחלתי להרגיש שלהקשיב ולהתעסק במוזיקה שהיא לא "פאן" אלא עמוקה וכואבת מהווה תרפיה, מהווה ריפוי, לקח לי עוד שנה להטמיע את המחשבות האלו ובאזור 2010 פגשתי את יעקב גלעד, יעקב הוא האיש שכתב את "אפר ואבק" וכותב הטקסטים הכי טוב בעברית בעיני, בסוף המפגש נתתי לו שירים בעברית לקרוא ולהתרשם, מכאן לשם הוא אהב והתחבר והתחיל להטמיע בי בטחון לשחרר את החומר הזה לעולם, עוד חצי שנה של מחשבות ויום אחד, 5 שנים אחרי שלא ניגנו פשוט הרמתי טלפון לרפי ושאלתי אותו שאלה פשוטה "הולכים על זה?, משחררים את מה שפספסנו אז והולכים עד הסוף הפעם?", הוא ענה לי "כן" ותוך יומיים נפגשנו, כמה חודשים לאחר מכן ניגנו לראשונה כ Tomorrows Rain בבארבי עם Dark Tranquillity, לקח לנו עוד כמה שנים לגבש את הרכב הנגנים הסופי, היו חילופי הרכב כשרק אני ורפי תמיד נשארים, וב 2016 העניינים החלו לעלות על הכביש המהיר, כיום עם ניר נקב בתופים, שירז וייס בקלידים, יגל כהן בבס, יוני ביטון בגיטרה (שהצטרף לאחר הקלטת האלבום) וכאמור רפי מור בגיטרה ואני בשירה, אנחנו במצב הטוב ביותר.

רצינו שם אחר כי את השם Moonskin מאור הביא ב 2001 והוא מייצג את מה שהיינו אז ואת התקופה ההיא שהיתה מוטרפת מנטלית, התחלתי לחשוב על שם שישמע אווירתי אבל לא מקבע בתוך המטאל, שם עם משמעות, שמשדר מסר של לשטוף את הכאב, לנקות את המוגלה, לנגב את הדמעות מהנפש שספגה כל כך הרבה.

דיברנו קודם על אהבות מוזיקליות מעולמות שונים, אז Nothing Like The Sun של סטינג מ 1988 זה אחד האלבומים שאני הכי אוהב בעולם, ויום אחד שמעתי אותו בפעם המיליון, יש שם את השיר הנפלא Fragile ויש שם משפט שאומר

Tomorrow's rain will wash the stains away
But something in our minds will always stay

בינגו ! בול מה שרציתי להעביר ! Tomorrow's Rain זה השם, תודה סטינג.

אפשר בגדול להגיד שהבסיס להרכב, שאיתו התחלתם ב Moonskin, זה ישי ורפי – מה יש בשילוב הזה של שניכם שמחזיק כל כך הרבה זמן, וגם ממשיך באותו קו מוזיקלי לאורך ההרכב הנוכחי?

רפי: אני חושב שאין פה באמת סוד. אנחנו חברים טובים שמעוניינים באותם דברים ורואים פחות או יותר אותו דבר בהקשר של המטרות מההרכב. אצל שנינו מדובר במוזיקה אהובה, אך לא רק, והרקע, במיוחד של ישי, הוא עצום. העובדה שלשנינו היו הרכבים בעבר עם היסטוריה לא קטנה, רק עוזרת להתמודדות עם הרכב מוזיקלי, שזה בעיקרון מערכת יחסים מרובת משתתפים. אני מאוד מאמין בלשים מטרה מול העיניים ולרדוף אותה, ואני חושב שאנחנו מאוד דומים בזה.

בואו נגיע קצת לנושא האורחים באלבום, בביקורת שכתבתי על האלבום כתבתי שמבחינתי האלבום הוא זיקוק של סאונד ושל תקופה, שהרעיון לא היה להביא אנשים מוכרים כדי למכור יותר, אלא להביא אמנים שמתכתבים עם הסאונד של תחילת התשעים במטאל הקיצוני בישראל – אם זה קובי פרחי, אם זה האנשים מ Rotting Christ, Paradise Lost, Septicflesh וכו'. איך בכלל התחיל הרעיון של להביא אורחים לאלבום ומה באמת עמד מאחרי זה?

שמח שקלטת נכון את העניין, הרי זה ברור שאם המטרה היתה אחרת אז עם הקשרים שלי יכלתי להביא לאלבום שמות הרבה יותר גדולים, הרעיון מאחורי זה היה להביא אנשים שמקיימים את אחד מהשניים: או שמה שהם עשו היה השפעה עלינו (ע"ע My Dying Bride, Moonspell, Paradise Lost) או שהאנשים עצמם חברים קרובים ומרגש וכייף לי לארח אותם באלבום (ע"ע Draconian, Swallow The Sun, Septicflesh) או שהם Sakis מ Rotting Christ שהוא גם השפעה וגם חבר וגם האחלה גבר הכי מקסים בתעשיית המטאל, לגבי Jef Loomis זה סיפור אחר ואגיע אליו תיכף.

מי הכניס לי את הרעיון? אריק איינשטיין.
בתקופה שהוא נפטר חזרתי לאלבומים ראשונים שלו וגיליתי אותו, לא גדלתי עליו, גדלתי על שלום חנוך אבל לא עליו, וכשהוא נפטר נכנסתי לעומק וגיליתי אלבומים מקסימים, אריק היה מארח באלבומים מוזיקאים שאהב ואף לקח את זה קדימה ונתן קרדיט לאלבומים כאלבומים משותפים לפעמים (אריק איינשטיין/יצחק קלפטר, אריק איינשטיין/שם טוב לוי ועוד) ובאחד הראיונות הוא ענה תשובה נורא נכונה "אני פשוט אוהב לעבוד עם אנשים".

עוד לא נולד העיתונאי שהעז לשאול אותו "למה הבאת לאלבום את יהודה פוליקר שישיר וינגן ואת יצחק קלפטר מכוורת, זה בשביל למכור תקליטים?".
אז אנחנו אוהבים לעבוד עם אנשים ולתת להם להשאיר משהו מעצמם בתוך גוף העבודה שלנו, זה כייף אדיר.


כל מי שהזמנתם להשתתף זרם עם הרעיון? מי אהב יותר ומי פחות את החומר?

מן הסתם אם הם באלבום הם אהבו את החומר, לא הייתי מכניס לאלבום ביצוע של מישהו שלא אהב את החומר, גם הוא לא היה מסכים להופיע באלבום אם לא היה אוהב את השירים.
היה מישהו שבגלל לו"ז צפוף זה לא יצא (אולי באלבום הבא), והזמנתי להשתתף את ויין האסי הסולן של The Mission שאני מטורף עליהם אבל הוא סירב, חבל אבל הכל בסדר.

אני מניח שכוונה הייתה להביא לשיר את וורל דיין – הבחירה במקומו בלומיס הייתה בגלל שדיין נפטר? איך זה השפיע על האלבום?

האמת ש Warrel Dane היה אמור להפיק את האלבום אבל הבנתי בשלב מסוים שהוא לא במצב טוב ושזה לא יוכל לקרות, Warrel היה חבר (באתי לכתוב "הוא חבר", אני לא יכול לדבר עליו במושגים של עבר... קשה לי) הכרנו לפני המון שנים ו Nevermore הם להקה שההשפעה שלה עלי עצומה, הוא גם כותב מילים ענק בעיני, התחברנו, שמרנו על קשר, הבאתי לארץ גם את Nevermore וגם אותו במופע סולו, בביקור השני הוא היה נקי מסמים ואלכוהול, אחרי גמילה מוצלחת, מפוקס מאד, שמחתי לראות אותו כך, אני זוכר שישבנו ביפו במסעדה ליד הים ותכננו יחד את אלבום הסולו הבא שלו שאמור היה להיות אלבום קאברים, ישבנו וחברנו שירים, שתינו תה ולא בירה ויין, הסתכלתי עליו ואמרתי לו כמה אני גאה בו על הדרך, שנה שנתיים אחר כך הבאתי אותו עם Sanctuary להופעה ואז כבר הרגשתי וראיתי שהוא ביקום מקביל, במצב רע, לא איתנו, לא מתקשר, ידעתי שזה כבר הסוף, שרק נס יציל אותו, הוא חזר לשתות ונראה מאד לא טוב, כאב לי בלב לראות את זה, זה היה סוף ידוע מראש.

שנה בערך אחר כך אני נוסע ברכב עם מי שאז היתה זוגתי, ואז.. "תעצרי את האוטו", וכל הפרצוף שלי נהיה חיוור בשנייה
עוצרת
"מה קרה?"
"וורל נפטר, הרגע הודיעו לי, אני..." ולא מסוגל לדבר, הדמעות עולות, איבדתי חבר, לא פרטנר מוזיקלי, חבר.
אני לא אשכח את הרגע הזה בחיים.
"שימי את In Memory" שלו, אני לא יכול לדבר"
הצלילים מילאו את הרכב והמילים חתכו לי את הלב..

את Jeff Loomis הבאתי לנגן בשיר הזה כדי לתת מתנה ל Warrel, השיר Into The Mouth Of Madness נכתב עליו, על השנה האחרונה בחייו ועל ההשפעה שלו עלי, על החבר שאיבדתי ועל הסוף הנוראי הזה, רציתי לעשות איחוד רוחני של Nevermore ש Warrel כל כך רצה, הנה, החבר שלך ג`ף גם כאן, הוא בא לנגן בשיר שכתבנו עליך, זה מאהבה ומגעגוע, אני מתגעגע אליו ואני חושב שעולם המוזיקה מתגעגע אליו גם, הלך מאיתנו יוצר אדיר ואיש יקר.



איזה רגע מבחינתם, בכל האלבום, הוא התמצות של מה שרציתם להשיג עם הלהקה? יש איזה שיר או קטע משיר שממצה מבחינתכם את הכול הכי טוב?

יש הרבה רגעים כאלו ואני מניח שלכל חבר בלהקה יש את הרגעים שלו והגיוני שזה לפעמים משתנה אבל אם תשאל אותי אז השיר שאני הכי קשור אליו זה Trees.

מה מבחינת הטקסטים? במה הם עוסקים? מה הליך הכתיבה שלהם? שירים נכתבים מהר ובאולפן? הם מתבשלים שנתיים בראש?

עוסקים בחיים שלי, אני כותב רק על עצמי, אין שם שום השפעה חיצונית, פוליטית, בדיונית וכיו"ב, זה תיעוד מסע עמוק עמוק בנפש שלי, בתוך הבשר החי.

מה בכלל לגבי כל הוייב האפל, הדכאוני, מה יש במוזיקה הזאת שקנה אתכם, ולמה החלטתם שההרכב הזה יפנה למוזיקה הזאת – שזו תהיה התחושה ממנו?

לא החלטנו ולא בחרנו כלום, זה בחר אותנו.
אני מאמין שזה תוצר של סיפור חיים, של נפש רגישה ושל אומץ להגיד ולצעוק וללחוש את הרגשות החוצה.
אני נזכר ש Warrel היה אומר לי "יש מוטיב מאד מאד דכאוני ואפל במוזיקה שלכם, זה אמיתי, זה לא עוד להקת מטאל גותית, יש משהו מאד עמוק וקשה שם בפנים", אז אני לא אוסיף על דבריו של האיש.

יש איזה מוטיב שמלווה של האלבום – ההשפעה של יוסי אלפנט, הרחוב ברמת גן וגן אברהם שלידו, מה במיקום הזה היה כל כך חשוב? מה היה ביוסי אלפנט שהיה כל כך מרכזי לאלבום? למה דווקא הוא?

יוסי אלפנט גר בשנות השבעים והשמונים קומה מתחתינו ברמת גן, שנות ילדותי וילדותה של אמי עברו ברחוב מבוא זאב ברמת גן, צמוד אלינו גר בילדותו יוסי אלפנט ז"ל, גם אבק המדרגות וכל השנים לא יכולים למחוק את ההיסטוריה שבבית הקטן ההוא, שני ניצולי שואה סבי ואביו של אלפנט מצאו הרבה מן המשותף אז, שנות ה 60 והשבעים ברמת גן ואבק התופת היה עוד טרי, כשאני רוצה להרגיש מי אני לעומק אני חוזר כל כמה שנים לאותו בית שעיצב את חיי ועובר בין העצים בין הכניסות, מביט בפסל המתכת שנמצא בכניסה מאז, והכל מתערבב לי: השואה, היותי קרוי על שם אחיו של סבי שנרצחו, הילדות שלי שהיא למעשה שנות הנעורים של יוסי שהיה גדול ממני בעשור וקצת, גן אברהם, אמא שלי שזוכרת אותו מתופף על סירים בחצר ושר, הפינגווין, הפליטים שראיתי בהופעה בגיל 13, המלחמה הזו להראות לעולם מי אתה וכמה חשובה היצירה שלך, הסבל שתמיד מושרש באדמה, חזק ואכזרי, ומנגד שורשי העצים שנמצאים שם משנות השישים עד היום, הם אוחזים ידיים ושרים יחד בכאב, לוחשים בדממה על מה שהיה אז, זו החוויה שלי מהולה בסיפור החיים של יוסי כמו שהרגשתי אותו, מהולה עד כדי כך שלא תמיד ניתן להבין אם אני מדבר על עצמי או מדבר עליו או מדבר מדמות "המספר" על שנינו, הרוח שלו שזורה בכל האלבום הזה מבחינתי.

בוא נסתכל שניה בדברים הראי הקורונה, איך הוצאת אלבום בזמן קורונה משפיעה על הלהקה ועל אלבום?

רפי: זה מאוד תלוי איפה הקורונה תופסת אותך, באיזה שלב של הפקת האלבום. האלבום עצמו הוקלט הרבה לפני הקורונה ובזמן שעבר מרגע החתימה עם A.O.P RECORDS ועד הריליס בספטמבר בעצם חפף עם תקופת הקורונה. עלינו אישית זה משפיע בצורה הכי כואבת - הופעות. אצל להקות אחרות היה תמריץ לכתוב, להתארגן, ליצור, אצלנו זה פשוט חיבל בדובדבן שבקצפת. אני לא חושב שאני צריך להסביר לאף אחד כמה הופעות הן דבר אינטגרלי בהעברת המוזיקה, ואנחנו ממש ממש רוצים שכל החרא הזה ייגמר נוכל כבר לתת בראש בפרהסיה.

אנחנו עדיין מנצלים את הסיטואציה והכתיבה לאלבום השני כבר החלה במרץ - אבל להגיד לך שזה אידיאלי? התשובה היא לא.

בלי קשר לאלבום, מה הטייק שלכם על המצב כרגע – בישראל בראי הקורונה?

רפי: בלי להיכנס כרגע לפוליטיקה - מוצדק או לא - הקורונה היא חרב פיפיות בכל מה שקשור לתרבות. אצל חלק היא הרגה את הביזנס, אצל חלק היא יזמה יצירה מחדש, אצל חלק אחר בכלל היא גרמה לשינויים קונספטואליים., לטוב ולרע.

עוד רבות ידובר על הקורונה, ויולחנו אינספור שירים בנושא, הדבר היחידי שאני חושב שאני יכול להגיד באמת הוא שאנחנו נשתדל להתאים את עצמנו למצב ולהמשיך ליצור ולתת עוד נפח כלשהוא בעולם. כי אם הכל כל כך שביר וכל כך לא ברור - השבר היחיד שיישאר פה, זה מוזיקה ומקקים. אז לפחות לצד אחד אנחנו ממשיכים לדאוג 🙂

עוד שאלה כללית – אולי קצת פחות, איך אתם מתמודדים עם ביקורת רעות? איזה דברים רעים כבר אמרו לכם על האלבום – ומה התגובה שלכם, רגשית, ושכלית – מה אתם מרגישים עם דברים כאלה, ומה הייתם מגיבים לחלק מהדברים השליליים שנאמרו?

רפי: מצד אחד כן חשוב לנו לדעת מה אנשים חושבים, מצד שני, זה מאוד תלוי באופי הביקורת .אנחנו קוראים ביקורות ולוקחים בחשבון תמיד שאולי אנחנו לא כוס התה של המאזין, אין ספק שאני כיוצר לא יכול לקלוע לטעם של כולם, ולכן גם לא מנסה. אנחנו מנסים לתת את הטייק שלנו על איך אנחנו רוצים שזה ישמע, שלנו יהיה חשוב להיות בנוח עם התוצר הסופי. בחלק מהביקורות הייתה התייחסות עניינית לדברים שהם אהבו פחות או לא אהבו בכלל, ואנחנו לגמרי מקבלים את זה. היו גם ביקורות שליליות שלא אהבו את כמות האורחים, או את העובדה שמדובר במוזיקה שמתארכת לשני עשורים אחרונית מבחינת טרנדים, או שהבנאדם כותב מראש שהז`אנר לא אהוב עליו, וזה פחות משנה לנו. מוזיקה, טובה בשאיפה, היא חסרת זמן, והיא תדבר למי שצריך מתי שצריך, בלי כל קשר לכרונולוגיה שמצוירת לאדם בראש., ומזה נניח שאני פחות לוקח ללב. בסדר.

מה הלאה? יש איזה אנטיקליימקס עכשיו כשהאלבום יצא סוף סוף? ועוד אין הופעות?

רפי: יש אנטי קליימקס כי אין הופעות, כמובן, אבל כמו שאמרתי, אנחנו לוקחים את פרק הזמן הזה ליצור ולכתוב את האלבום השני. כמו רוב העולם, אף אחד לא יודע מה הולך לקרות, אז במקום לבזבז זמן בספקולציות פוליטיות, אנחנו מתרכזים בלהעביר סקיצות אחד לשני. צפו פגיעה בקרוב!

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Mr. Bungle - The Raging Wrath of the Easter Bunny Demo

Haken - Virus

AC DC – Power Up

Pangéa - Beasts

Evildead – United States Of Anarchy

Kataklysm– Unconquered
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
אלמנטים של תחכום - ראיון עם Kelly Shaefer מלהקת Atheist

כתבה:
בנות, בנות, בנות - על בנות וכלי נגינה בז'אנר המטאל

ראיון:
חלולים בתקופת משבר - ראיון עם חברי להקת Tomorrows Rain

כתבה:
זוועות מטאל Revisited

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[19/11/2021]
Paradise Lost חוזרת לתל אביב
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[20/01] Insomnium live in Tel Aviv
[13/03] Samael בהופעה בישראל
[21/03] Sonata Arctica in Israel
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::