31/08/2007
James LaBrie - הקול של Dream Theater מדבר
מאת: איתן גפני
מרואין: James LaBrie, סולן להקת Dream Theater

אם לא הייתם מנותקים לחלוטין מסצנת המטאל בשנים האחרונות, רוב הסיכויים ששמעתם על Dream Theater: להקת הפרוג מטאל המצליחה ביותר, הלהקה שאחראית על תחיית הז'אנר ומזוהה איתו. במשך למעלה מעשרים שנה, DT מביטים על עולם המטאל מהצד (והמעריצים הפנאטיים יאמרו מלמעלה), לוקחים השפעות מכל הרכב שהם אוהבים, ומנגנים את מה שהם אוהבים. ללא התחשבות בטעם הקהל (פרט למעידה אחת, לקראת סוף שנות התשעים), ללא התחשבות במהלכים שיווקיים, DT משחררים אלבומים בקצב מסחרר (אחת לשנתיים), ומפגיזים את המאזינים שלהם ביצירות מורכבות, הדורשות המון תשומת לב.

אלבומם האחרון, Systematic Chaos, הוא ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של DT מאז 1994 (עם האלבום Awake), והוא כרגע ממקום במקום 19 במצעד "בילבורד". מלבד חברי ההרכב, הדואגים להזכיר לנו בכל אלבום למה הם נחשבים למוזיקאים המוכשרים בדורם, James LaBrie, הסולן, נתפס באחד הזמרים הבולטים בעולם המטאל. עם גוון קול ייחודי, וכינוי מחייב ("The Voice Of DT"), לאברי נחשב לאחת הדמויות הבולטות בעולם הפרוגרסיב מטאל. הוא מרבה להתארח בפרויקטים שונים, ונשמע כי הוא נהנה מרגע לרגע באלבומי הלהקה. במהלך סיבוב ההופעות העולמי הנוכחי שלהם, תפסנו אותו לשיחה.


היי ג'יימס. מה שלומך בימים אלו, עם ההצלחה המסחרית הגדולה של Systematic Chaos?

ובכן, אנחנו ממש מתרגשים, מכיוון שעבדנו קשה מאד על האלבום הזה והשקענו בו המון מחשבה ואנרגיה, אנחנו גאים לראות שההשקעה שלנו נושאת פירות. אנחנו עכשיו בדאלאס, טקסס, ובעוד כחודשיים אנחנו נהיה באירופה לסיבוב הופעות.


האלבום הזה הוא המצליח ביותר שלכם מאז 1994. זה מפתיע אותך?

קורה לנו משהו מוזר. מאז Images And Words [האלבום הראשון בו לאברי שר עם הלהקה מ-1992] שהיה הצלחה גדולה, ואפילו היה בו "להיט" ["Pull Me Under"], כל אלבום שלנו מצליח יותר מבחינה כלכלית והפעם, עם Systematic Chaos, נראה לי שהתהליך מרגיש הרבה יותר טבעי ונכון. זה נובע מאיך שהאלבום נשמע, מהעובדה שהמון אנשים מגיבים אליו בצורה חיובית וגם בגלל חברת התקליטים שלנו, שמשקיעה בנו המון תשומת לב. זו הפעם הראשונה שחברת תקליטים משקיעה בנו כל כך הרבה - קליפים, פרומושנים, ראיונות.


לא נראה לך מוזר שבעוד רוב ההרכבים בעולם הופכים פחות רלוונטיים עם השנים, אתם רק הולכים וגדלים?

כן, אנחנו תופעה לא מוסברת [צוחק]. אני חושב שמה שגורם לתופעה הזו לקרות זה בראש ובראשונה המעריצים שלנו - יש לנו מעריצים מדהימים, שדואגים "להעביר את המסר" מפה לאוזן בעקביות ומרחיבים את קהל המאזינים שלנו מיום ליום. הסיבה השנייה היא האינטרנט, שהופך עם השנים להיות המיינסטרים, ולא האלטרנטיבה. בעזרת האינטרנט, יוצא שאנחנו מוכרים יותר אלבומים משנה לשנה, בעוד עולם המוזיקה, באופן כללי, מתמודד עם ירידה במכירות. זה בהחלט מוזר.


יש לכם קשר הדוק עם המעריצים שלכם, עוד משהו יוצא דופן בנוף המוזיקה...

תשמע, בסופו של עניין, הכל מסתכם במוזיקה והמעריצים שלנו (גם אלה שרק שומעים אותנו בפעם הראשונה) הם חלק בלתי נפרד מהמוזיקה. תראה אותי, כבר 32 שנה שאני לא מפספס אף אלבום וסיבוב הופעות של Rush, כי Rush היא להקה כזו, שהמעריצים שלה הם חלק בלתי נפרד מההוויה. כזו להקה אנחנו שואפים להיות - שעד הרגע בו נחליט שנמאס לנו, המעריצים ירגישו שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו.


והיה לכם רגע בו נמאס לכם?

במהלך סיבוב ההופעות של האלבום Falling Into Infinity [מ-1997-8] היה רגע אחד בו היינו הכי קרובים שאפשר לפירוק הלהקה. חברת התקליטים שלנו עברה המון שינויים בכח אדם, הרבה אנשים שהבינו אותנו וליוו אותנו במשך שנים עזבו או פוטרו ו-DT נתקעה בתוך כל השינויים הללו, בלי שאף אחד יבין את הלהקה, או יבין מה אנחנו מנסים לעשות.

בנוסף, הם ניסו להתערב לנו בתכנים, הם רצו שנכתוב "להיט" לרדיו ואנחנו פשוט לא להקה כזו. אנחנו כותבים מה שיוצא לנו באותו הרגע, ואם זה הופך ללהיט, מעולה, ואם לא, אז לא. ניסו להצמיד לנו כותבי שירים מקצועיים מבחוץ וזה... לא כל כך הלך. סיבוב ההופעות היה המשך ישיר של ההרגשה הלא טובה שלנו - לא היינו מרוצים ממה שאנחנו עושים, ובסוף הסיבוב פנינו לחברה ואמרנו להם "אתם חייבים לתת לנו לעבוד בשקט, עם שליטה יצירתית מוחלטת. זו הדרך היחידה בה אנחנו יכולים לעבוד", והם הסכימו. אז עשינו את Scenes From A Memory...


באותה תקופה גם היו לך בעיות עם הקול...

הבעיות שלי עם הקול התחילו ב-30 לדצמבר, 1994. אני ואשתי נפשנו בקובה וסבלתי מהרעלת קיבה שפגעה במיתרי הקול שלי. נאלצתי לראות כמה מומחים שבישרו לי שמיתרי הקול שלי נפגעו בצורה קשה אבל, לא בלתי הפיכה. לצערי, הם טענו שתהליך ההחלמה יהיה ארוך במיוחד, ועד 2004 לא הרגשתי את הקול חוזר כמו שצריך. רק ב-2004 הרגשתי שהעצמה והטווח הקולי חזרו ליכולתם הטבעית. היו אלה שנים קשות בשבילי, שנים בהן היה לי ערב אחד טוב וערב אחר רע במיוחד, אבל מזלי, הקול שלי חזר לעצמו ואני מרגיש היום בטוח ביכולות שלי.


רוב ההרכבים במצבכם (בעלי משפחות, כבר לא בני 25) היו ממזמן אומרים "די, נמאס לנו, אנחנו עייפים". אתם עושים בדיוק ההפך - הדיסק החדש מראה שיש לכם כוח לעוד. איך זה קורה?

התשובה פשוטה במיוחד - אנחנו פשוט אוהבים את מה שאנחנו עושים ואנחנו רוצים להמשיך לעשות מוזיקה כמה שיותר. אנחנו נהנים להסתובב בעולם ולראות מקומות חדשים. בסיבוב ההופעות הנוכחי אנחנו מגיעים לאוסטרליה, להודו. אנחנו רוצים להגיע לישראל...


למה אתם באמת לא מגיעים לישראל?

בגללי, אני פשוט לא אוהב אתכם... [צוחק]. לא, סתם. אנחנו רוצים להגיע לישראל ואנחנו מודעים לעובדה שיש לנו המון מעריצים בישראל והם מדהימים. למעשה, רק לפני כמה ימים גילינו שהועלתה הצעה רצינית, להביא אותנו לתל אביב, ואנחנו מתרגשים במיוחד, כי אנחנו ממש רוצים להגיע ולנגן אצלכם.


אז אני מבין שאתם לא פוחדים להגיע לכאן, בגלל המצב הפוליטי?

פוחדים? ממש לא. אנחנו מודעים לחלוטין למצב ומבינים שיש בעיה עמוקה בחלק הזה של העולם, אבל בו בזמן, אנחנו מאמינים שלכל אדם בעולם יש את אותן הזכויות הבסיסיות ואם מדובר בלראות הופעה של להקה, אז על אחת כמה וכמה: אנחנו נשמח להגיע לתל אביב ולנגן בשבילכם.

אני שואל על היחס שלכם למצב הפוליטי בארץ, כי באלבומים האחרונים שלכם, הטקסטים שאתה כותב עוסקים בפוליטיקה ומצב חברתי פוליטי - 9/11, המלחמה בעיראק...

טוב, אלה הדברים שמעניינים אותי וזה חומר הקריאה שלי. "Prophets Of War" [מהדיסק האחרון] מושפע ישירות מספר שקראתי על השחיתות של דיק צ'ייני וממשל בוש הראשון. אבל תמיד כשאני כותב טקסט כזה, אני לא מצדד, אלא משתדל להביא שתי נקודות מבט שונות על הנושא, כך שהמאזין יוכל להבין ולהתעמק בנושא.


מבחינת טקסטים, נראה שיש מגמה באלבומים האחרונים שלכם לכתוב על יותר נושאים אישיים ו/או פוליטיים. זה משהו שהסכמתם עליו?

זה תלוי מאד במי שכותב את הטקסטים, זה לא משהו שהחלטנו. כשאני כותב טקסט, אני משתדל שהוא ינבע מהחוויות האישיות שלי, או מהדברים שאני קורא ומעניינים אותי. מייק [פורטוני, המתופף] כותב מנק' מבט אישית במיוחד, הוא שופך את הלב שלו לטקסטים, ואני חושב שזה נפלא שהוא עושה את זה. ג'ון [פטרוצ'י, הגיטריסט] כותב מנק' מבט מנותקת, חיצונית ומתבוננת - הוא ממש מנסה לשים דגש על בחינה של נושא מסוים, גם אם הוא מתעסק בנושא אישי.


ובדיסק האחרון ג'ון עבר לכתוב על נושאים אחרים לחלוטין...

נכון. בדיסק האחרון ג'ון החליט לכתוב על פנטזיה, עולמות בדויים ואפלים יותר. זה הפתיע אותנו ואת המעריצים שלנו, אבל אנחנו מרוצים מהכיוון שהוא הלך אליו, כי זה התאים לקו הכולל של האלבום.


ואיך אתה מרגיש כשאתה שר את הטקסטים של ג'ון או מייק, שהם אפילו יותר אישיים?

אני מרגיש קרוב לטקסט בדיוק באותה מידה שאני מרגיש לטקסט שאני כתבתי. באלבומי הסולו שלי, אני כותב את כל הטקסטים, אבל באלבומים של DT אני כותב פחות ולכן אני משתדל לתת לטקסטים של ג'ון ומייק את אותו הטיפול שאני נותן לטקסטים שלי - אני נכנס לדמות או לאישיות שמתבטאת בטקסט ואני משתדל להרגיש כמה שיותר קרוב לטקסט.


קרה שאמרת "אני לא יכול לשיר את הטקסט הזה / שורה זאת"?

מעולם לא קרה לי.


אף פעם?

אף פעם. תשאל את מייק וג'ון - זאת האחריות שלי, כקול של ההרכב, להעביר את מה ששאר החברים רוצים להעביר דרך הטקסטים ואני מתייחס לתפקיד הזה במלוא הרצינות.


עד היום, הוצאת שלושה אלבומי סולו. למה רק השלישי נושא את שמך [השניים הראשונים נושאים שם של הרכב Mullmuzler]?

עניין חוזי בלבד - בשניים הראשונים, חברת התקליטים רצתה שאני אשתמש בשם של הרכב, בשביל להפריד את האלבומים מ-DT. באלבום השלישי הרגשתי שהגיע הזמן שהאלבום יישא את שמי וחברת התקליטים הסכימה איתי שזה עניין שולי ושבאמת הגיע הזמן.


היה לך קשה לחזור לעבוד עם הלהקה, אחרי שבאלבומי הסולו הייתה לך שליטה מלאה (גם מוזיקלית וגם טקסטואלית)?

לא ממש, כי כולנו משתתפים בפרויקטים צדדיים וכולנו מבינים שהבית האמיתי הוא DT, לכן כל אחד מנסה להביא את מה שהוא למד ואת ההשפעות שהוא ספג במהלך העבודה על פרויקט הצד שלו, בין אם זה ג'ון מיונג עם The Jelly Jam או מייק פורטנוי עם O.S.I. והאלבומים של ניל מורס. אנחנו משתדלים להביא את כל מה שספגנו אל הלהקה.


איך אתם מוצאים זמן בכלל לכל הפרויקטים הללו, בין ההקלטות של DT וההופעות?

זה הכל עניין של תזמון וסדר עדיפויות, הרי לכולנו יש משפחות וחיים פרטיים, וברור לנו ש-DT באה במקום הראשון. אז אנחנו מנסים לתאם את כל מה שאנחנו רוצים לעשות לפי לו"ז הגיוני. לדוגמא - כרגע, אנוכי ומאט גוילורי סיימנו לכתוב את רוב האלבום הבא שלי ועכשיו אנחנו רק צריכים למצוא את הזמן להניח את סידורי השירים מול הטקסטים ומלודיות השירה. זה קשה, אבל אנחנו מוצאים נחמה בהנאה והסיפוק שאנחנו שואבים ממה שאנחנו עושים.


אז יש סקופ... אנחנו יודעים ראשונים על האלבום הבא שלך!

[צוחק] אני מקווה שהאלבום יהיה מוכן מתישהו ב-2008.


המון אנשים לא מבינים איך אתם כותבים את החומר של Dream Theater.... אולי תשפוך קצת אור על העניין?

ובכן, בדרך כלל, באלבומים הקודמים, היינו יושבים וחושבים על הכיוון שאליו אנו רוצים לקחת את האלבום, כל אחד היה מגיע עם רעיונות משלו, מדברים על זה ומחליטים החלטות ואז החבר'ה היו יושבים ופשוט כותבים, במשך כמה שבועות ואני הייתי חוזר לאחר זמן מה ונכנס לתהליך העבודה. הפעם, התהליך היה שונה - פשוט ישבנו באולפן והתחלנו לעבוד, בלי לחשוב יותר מדי. גם החלטנו לראות מה קורה אם אנחנו פשוט נותנים לעצמנו לזרום לאן שהמוזיקה לוקחת אותנו - ומה שיצא מהתקופה הזו היה "In The Presence Of Enemies" [השיר הראשון והאחרון באלבום החדש]. למעשה, תהליך העבודה על האלבום הזה היה מהנה במיוחד, כי אנחנו לא רגילים לעבוד בכזו ספונטניות, אני חושב שמאז Awake לא נהניתי ככה, למרות שבהקלטות של האלבום ההוא קווין מור כבר היה בתהליכים של פרישה מהלהקה - עדיין נהנינו מאד וכך גם בהקלטות של האלבום הזה.


אז אם פשוט ננעלתם באולפן וזה מה שיצא, איך אתה מסביר את הטון הקודר במיוחד של האלבום החדש? הוא הרי הרבה יותר כבד ואגרסיבי משאר הדברים שהקלטתם בעבר.

כנראה שזה מה שרצינו לעשות... ככה זה יצא פשוט, ניסינו לא להקדיש המון מחשבה לכל דבר אלא פשוט לתת לדברים לקרות וכנראה שמה שאנחנו מרגישים בתקופה הנוכחית יוצא יותר אגרסיבי ומהיר. שוב - זה מה שמהנה במיוחד בהקלטות של האלבום הנוכחי, כי באמת ניסינו לתת לדברים לקרות, בלי לתכנן יותר מדי.


אתם מודעים ל"אחריות" שרובצת עליכם? אתם הרי ההרכב המצליח ביותר בז'אנר, כשאנשים חושבים על פרוגרסיב מטאל, הם חושבים על Dream Theater. כשאתם מתחילים לעבוד על אלבום חדש או יוצאים לסיבוב הופעות, אתם מודעים לציפיות?

תראה, אנחנו יודעים מי אנחנו ומה השגנו עד היום. אנחנו אסירי תודה על כל מה שקרה לנו במרוצת השנים, אבל כשאנחנו נכנסים לאולפן, אנחנו לא מנסים להתחשב בטעם הקהל. לא קורה שאנחנו פוסלים משהו כי אנחנו חושבים שהמעריצים לא יאהבו את זה. אנחנו מנסים להישאר כנים לעצמנו, ולכתוב מה שאנחנו מרגישים, בתקווה שאנשים יתחברו לזה ויצטרפו לנסיעה. עד עכשיו זה עבד... [צוחק]


לפני שנסיים, יש לך משהו לומר למעריצים הישראליים, שכוססים ציפורניים בציפייה לראות אתכם בארץ הקודש?

לכל המעריצים בישראל - אנחנו מחכים בקוצר רוח להגיע אליכם ולהעניק לכם הופעה מדהימה, אנחנו יודעים כמה אתם רוצים שנבוא ואנחנו עובדים על זה. בתקווה, שנגיע בקרוב ונוכל להודות לכם באופן אישי על התמיכה המדהימה שלכם במרוצת השנים. אתם גדולים!