14/07/2022
חזרתה של האפלה – ראיון עם Adam "Nergal" Darski
כתב: איתמר ענברי

מזה למעלה מ 30 שנה פועלת להקת הדת'/בלאק מטאל הפולנית Behemoth, ולפני כמעט 20 שנה החלה הפריצה הגדולה שלה – והטיפוס העיקש שלה לפסגת המטאל הקיצוני בעולם.
הלהקה, שנעה סביב הכשרון והכריזמה של הסולן הגיטריסט והכותב העיקרי Adam "Negal" Darski, משלבת נוכחות בימה תיאטרלית עם מוזיקה טכנית, מלודית, קודרת ומלאת אווירה – לצד איכות ויזואלית כמעט יחודית בז'אנר, שהופכת את המוזיקה וההופעות שלה למופע ראווה מטאל קודר ומרשים כאחד.
החיים של נרגל עצמו מורכבים ומלאי דרמה לא פחות מזו של הלהקה עצמה, הוא נתבע למשפט בפולין על פשעים של חילול הקודש כביכול נגד הכנסיה הקתולית, חלה בסרטן, והוציא שני אלבומי בלוז-פולק תחת שם הפרויקט Me and That Man.
3 שנים לאחר הופעתה האחרונה בישראל – הלהקה חוזרת לארץ לקראת הוצאתו של אלבום אולפן חדש בשם Opvs Contra Natvram שיוצא בספטמבר השנה – וכתב אתר מטאליסט איתמר ענברי ישב לראיון עומק עם המוזיקאי האגדי:

אהלן נרגל, אני שמח מאד לעשות איתך את הראיון הזה, במיוחד לקראת הופעה קרובה בישראל סוף סוף.
רציתי להתחיל עם שאלה דווקא לגבי הסאונד של הלהקה - למרות שינויים בסאונד במהלך השנים, תמיד קיים משהו גולמי, ברברי במוזיקה שלכם. האם אתם כלהקה שומרים על מחויבות לאלמנט הזה, הקדמוני, הפראי?

כן. אתן לך דוגמא ממה שקורה עכשיו עם הלהקה. יש לנו אלבום חדש, שיוצא לאור בספטמבר שנקרא "Opus Contra Natvram". ואפילו האלבום הזה - שלגביו הצלחנו לקבל את התקציב הכי גדול מהלייבל. חתמנו עם "Nuclear Blast", קיבלנו תקציב עצום, והוצאנו אותו. לא לקחנו אגורה לכיס שלנו, אלא הוצאנו את הכסף על הפקה, הוצאנו אותו על וידיאו קליפים והוצאנו אותו מלכתחילה על תכנים. אנחנו עובדים עם ג'ו בארסי שהוא אגדה: הוא עבד עם הרבה אמנים קלאסיים והוא ידוע בזכות עבודתו עם AC DC, Queens of The Stone Age, Monster Magnet, ועם להקות רבות נוספות. ולמרות שההפקה של האלבום היא באיכות הגבוהה ביותר, האלבום עדיין מנוגד למגמות העכשוויות. לכן, אם תשמע את האלבום, אם תשמע את שני הסינגלים שיצאו עד עכשיו, הם נשמעים שונה, הם יוצאי דופן. יש הרבה להקות שאומרות: "אנחנו נשמעים אורגניים". אתם לא נשמעים אורגניים. הפקות רבות, הייתי אומר שבין 90%-95% של התוצרים שמופקים היום בהאבי מטאל, באקסטרים מטאל, נשמע דחוס ומעובד יתר על המידה. זאת, בזמן ש"בהמות'" שומרת על – מה שכינית – "הרוח הברברית". ולכן, למרות שאנחנו משתדרגים, מתקדמים, ומקבלים תקציבים יותר גדולים אפילו, אנחנו לא הולכים אחורנית. אנחנו מביאים את הברבריות שלנו לרמה הבאה, לעידן הבא. זה מה שאני באמת חושב שהצלחנו לעשות עם האלבום החדש שלנו. אותו הדבר עם הווידיאו קליפים שלנו: אנחנו לא רוצים ללטש אותם. אני מודע לעובדה שיש בימים אלה הגבלות רבות. עולם האמנות, אבל לא רק עולם האמנות אלא העולם בכללותו, נהיה יותר ויותר נוקשה ויותר מצונזר.

אנחנו לא מנגנים עם כפפות של משי. אנחנו מנגנים מוזיקה חזקה וחסרת פשרות. זו "בהמות'": זה הטבע שלנו, זו המרדנות שלנו פר אקסלנס. זה מה שאתה מקבל בכל פעם, אבל בכל פעם מזווית שונה, מפרספקטיבה אחרת. לכן, כל אחד מהאלבומים הוא פלנטה אחרת: הם נשמעים שונה, יש להם גישות שונות וכו'. ולכן, כן, כך אני רוצה שהדברים יהיו: 'בהמות" נשארת אקסטרימית, לא משנה מה.

ניגנו בפסטיבל "Download" בגרמניה אמש לפני – אני לא יודע כמה – אלפי אנשים, זה היה פאקינג עצום. ממה שיכולתי לראות, היו שם המונים. וזה מביא את המוזיקה הזו, בוא נקרא לילד בשמו, למיינסטרים, כן? אבל אנחנו לא מתקרבים אפילו בסנטימטר למיינסטרים, לא. אנחנו מה שאנחנו, אנחנו רק הולכים ונהיים גדולים יותר: בהיבט של דברי הכפירה, ההתנהלות חסרת פשרות, ה"פאק יו אטיטיוד" – כל זה תמיד היה שם וזה עדיין שם. העניין הוא להיות נאמנים למי שאנחנו, למי שאני, לחזון שלנו.

אם לשפוט על פי שני הסינגלים שיצאו, "Ov My Herculean Exile" ו-"!Off To War!", נראה שהאלבום נוטה לכיוון גותי-אטמוספרי. האם זה אכן הסגנון האמנותי או הכיוון שאנחנו צריכים לצפות לו באלבום המתקרב שלכם?

שני הסינגלים האלה הם יותר אטמוספריים. נמאס לי שכל הלהקות, כשהן מוציאות את הסינגל הראשון, תבחר איזו להקה שאתה רוצה, רוצות לעשות שרירים: "תסתכלו עלינו, אנחנו הכי מהירים, אנחנו הכי כבדים". ישבנו ואמרנו לעצמנו: "בוא נאתגר את האנשים עם משהו שיהיה ההיפך מכך". באלבום האחרון שעשינו, כשהוצאנו את "Wolves Ov Siberia", זה היה "באנג!", מכה ישר בפרצוף ; "God=Dog" – "באנג!". והפעם (אמרנו לעצמנו): "בוא נבלבל אותם, בוא נסקרן אותם", וזה מה שעשינו. עכשיו שחררנו סינגל נוסף – את Off To War"!" שבו אנחנו מגבירים את הקצב, אבל תזכור את מה שאני אומר: באלבום הקרוב יש יותר טירוף וזעם משני האלבומים האחרונים, אני מעז לומר. חכה לאלבום המלא ואז תיווכח בעצמך!

אני חושב ש-"Ov My Herculean Exile" הוא בקצב איטי יותר, והוא מתפתח בהדרגה. הוא אֶפִּּי יותר, ויש שם יותר ווייבים בסגנון Bathory. אחר כך אנחנו מגבירים את הקצב, ואז חכה ותראה מה הולך לקרות כשנשחרר את הסינגל הבא, בחודש הבא (ביולי 2022), עם וידיאו קליפ חדש. ואז, באוגוסט, סינגל נוסף ווידיאו קליפ נוסף. ואז ביום שבו האלבום ייצא לאור – 16 לספטמבר – נשחרר שיר נוסף ווידיאו קליפ נוסף שיבלבל שוב את כולם.

לכן, אני מצטער שאנחנו לא להקה צפויה, ואני שמח לומר זאת, כי אני באופן אישי משועמם מהאופן שבו התנהלו הרבה להקות אחרות, או קיי? אנחנו מנסים לעשות דברים בצורה אחרת.

בהרבה מהשירים שלכם, אפילו המהירים, יש הפוגות או הפסקות. מהי המטרה האומנותית בבחירת מבנה שכזה?

מילת המפתח בכל הנוגע למטרה שלי ולשאיפות האומנותיות שלי היא לשמור על הדינמיקה הנכונה לאורך השיר ולאורך האלבום. אני מבין שעולם (המוזיקה) של היום מבוסס יותר על סינגלים ואנשים לא רואים יותר אלבומים כמכלול, אבל אני עדיין כן. אפילו בתוך הסינגלים, אני ממש אוהב את הדינמיקה, או קיי? יש להקות שאם הן מהירות, התחלה, סיום, בי-בי-בי-בי-בי. אם יש בלאסט ביטס במשך 4 דקות, אחרי דקה או שתיים זה מתערפל, זה מתחיל להישמע לי שטוח, זה משעמם. זה כמו בחיים: אם כל יום הוא יום שטוף שמש – אני משתעמם. אם יורד גשם בכל יום – אני נהיה אומלל ומדוכא, וזה משעמם. אבל מדי פעם, אני אוהב שיש גשם, שיש שמש, ואז שלג בסופו של דבר, ואז רוח, ואז אני שוב מחכה לימים שטופי שמש. זה הנוף האקלימי שלי, ואם להשתמש בכך כמטאפורה למוזיקה שאני עושה, זה בדיוק אותו הדבר: כשאני מנגן דברים אגרסיביים וגרוביים יותר מדי זמן, אני מתגעגע למשהו רך יותר, כדי שנוכל לחזור אחר כך יותר זועמים מאשר קודם לכן. וכך, נוכל לבנות את התנודתיות הזו שלדעתי צריכה להיות בכל מוזיקה טובה. אם אתה מקשיב למשל ל-Black Sabbath, Metallica, Muse, Nine Inch Nails, וללהקות מדהימות נוספות, זה תמיד סובב סביב הדינמיקה הזו. זה לא משנה באיזה ז'אנר מדובר: בין אם מדובר באקסטרים מטאל או בבלוז, אתה חייב לשחק עם החתיכות ולהפוך אותן למסקרנות.

בתקופת השיא של המגפה, קיימתם הופעות בלייב סטרים, ללא נוכחות של קהל. איך הייתה ההרגשה להופיע לא בפני קהל?

מוזרה. שלא תבין אותי לא נכון, קיימנו שתי הופעות אונליין, והאירועים הללו היו שונים מאוד אחד מהשני. "In Absentia Dei" התקיים בכנסייה ולמעשה הכול התרחש בתוך הכנסייה או קתדרלה לשעבר. האירוע השני התקיים בשלושה לוקשיינים שונים: אדמה חרוכה, מקום נטוש כמו חורבות של טירה, וזה גם היה מדהים. כל החוויות הללו היו מגניבות, זה משהו שאני שמח שעשיתי. בזבזנו...זה היה תקציב עצום, והשקענו כל כך הרבה בהפקות הללו.

אבל אני חייב לומר לך, שאחרי שתי ההופעות האלה, אחרי ההופעה השנייה, אני זוכר שאמרתי בפומבי: "אני מקווה שאף פעם בחיי לא אצטרך עוד לעשות את זה, שוב". כי זה שאב מאיתנו כל כך הרבה אנרגיות, מבחינת החזון וכו'. אני בכנות לא יודע איך נוכל להתעלות על זה, כי אני עדיין לא יודע איך לעזאזל "הרמנו את זה", זה לא היה קל.

אז בבקשה אל תגרמו לי...עכשיו אני פונה אל היקום: יקום יקר, רחם עליי! אני לא רוצה לעשות את זה עוד פעם. עשיתי את זה פעמיים, אני מרוצה מאוד, אני חושב שהצבנו רף גבוה מאוד. לא ראיתי אף להקה עושה משהו שמתקרב לזה, וזה היה העניין, אבל אני לא רוצה לעשות את זה שוב. לכן, עכשיו אני בעניין של מפגשים פנים אל פנים עם הקהל שלנו. אני לא רוצה לחזור למקומות האלה. בנוסף, זה מחזיר אותי למגפה שאחרי הכול הייתה חויה מזעזעת. אני תמיד מנסה לראות את חצי הכוס המלאה, ואני עושה זאת, אבל מכאן ואילך, אני רוצה להיות ב"טור", אני רוצה לנסוע, אני רוצה לחזור לכל פינה בעולם הזה עם המוזיקה שלנו, להופיע, לראות אנשים, ללחוץ ידיים, לעשות "מיט אנד גריט", לא להיות חולה, לא לגרום לאף אחד להיות חולה. אני רוצה להישאר בריא, כמה שאני יכול, כי אני אוהב את מה שאני עושה, אני אוהב את האנשים שם בחוץ. לכן אני כל כך מצפה לחזור לישראל פעם נוספת.

איך באמת אתה מרגיש לקראת החזרה לישראל?

אני שמח לראות שבנינו קשר חזק עם הפאן בייס בישראל, ואנחנו לא מוותרים, ואנחנו עובדים עם ישי (שוורץ), שהוא חבר שלי, אני לא יודע כמה שנים, עשרים פלוס, אני לא סופר. אבל אני שמח מאוד שאני בקשר עם אותם האנשים שיש להם ניסיון מדהים. הופענו 6 פעמים, זו תהיה הפעם השישית. ביקרתי בישראל 8 פעמים בסך הכול, נסעתי לישראל כמה פעמים שלא במסגרת סיבוב הופעות כי אני אוהב את תל-אביב: אני אוהב את הפתיחות שלה, אני אוהב את התרבות, את ההיסטוריה, את האנשים, את המגוון. אני אוהב את האוכל. ואולי גם הנשים הכי יפות שראיתי בחיי הן ישראליות,

: וזו הסיבה למה אני אומר "בוא נחזור, בוא ניתן לאנשים האלה מה שהם צריכים". אנחנו נבצע כמה שירים חדשים, ו"בהמות'" מתקופת הביניים, ואולדסקול "בהמות'". זה יהיה שילוב מוצלח של וייבים של יותר מ-30 שנות היסטוריה של הלהקה. אני באמת מקווה שלא נשאיר מישהו שיהיה מאוכזב אחרי ההופעה

האם המשפטים שבהם היית מעורב בפולין, וההאשמות כלפיך (קריעת ספר תנ"ך במהלך הופעה ב-2007 ופגיעה ברגשות הלאומיים בגלל שילוב סמל המדינה במרצ'נדייז של הלהקה) שמהם זוכית, השפיעו על הליריקה שלך, והאם המקרים הללו גרמו לך להיות נחוש יותר?

ככל הנראה. כשאני כותב מילים, אני לא ממש חושב על זה, אבל יש כל כך הרבה דברים שפועלים על הרמה הלא מודעת שלנו (התת-מודע), שזה פשוט מתפרץ. התסכול מנותב לאפיקים שונים, ויכול להיות שהוא יהפוך ללחן, ויכול להיות שהוא יהפוך לליריקה נזעמת מאוד.

אבל חכה לאלבום! השיר הפותח נקרא "Post-God Nirvana" שהוא אינטרו, אבל יש בו הצהרה חזקה על האנושות ועל העדרו של אלוהים בחיים שלנו. ואז, אחרי השיר "Post-God Nirvana", מגיע שיר שנקרא "Malaria Vulgata": "באנגר" בן שתי דקות, "בום" יישר בפנים, שהוא כנראה אחד משירי הכפירה הכי זועמים שאי פעם חיברתי. לכן, אני מניח שמה שפוגע בך, יוצר תגובת נגד, או קיי? אם אתה תוקף אותי, אני ארים את הידיים להגנה ואני אחזיר לך מכה. כשאני מתאגרף או מתאמן בקרב מגע, זה מה שאתה עושה. זו תגובה טבעית, או קיי? התנ"ך מלמד אותך להפנות את הלחי השנייה. אני לא חושב שזה בריא במיוחד, כי אתה פאקינג יכול לשבור עצם, ולשבור עצמות זה לא דבר בריא, נכון? אני תמיד מנסה להיות הכי הגיוני שאני יכול. עבורי, כל הדוגמות, עשרת הדיברות – הרוב של זה לא בריא לגוף שלך, זה לא בריא לשכל שלך, זה לא בריא כמכלול. לכן, אני כל כך נגד זה. אז כן, אני מניח שהרבה מתגובת הנגד שאתה רואה בדמות האומנות המאוד אקסטרימית ורדיקלית שאני יוצר עם החברים שלי הוא התשובה לבולשיט הדתי הזה שאני נתקל בו על בסיס יומיומי. אני מתייחס בהקשר הזה למה שקרה עכשיו בארצות הברית (החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב לבטל את הזכות החוקתית לבצע הפלות). זו פאקינג שערורייה, זה בלתי נתפס, ואני מרחם על כל הנשים באשר הן, ואני עומד לצד כל הנשים באשר הן. הילחמו למען זכויות נשים! הילחמו למען אוקראינה! אלו תמרורי אזהרה שאני רוצה להציב ולגרום לאנשים לחשוב עליהם. אנחנו מגיעים לישראל ואני יודע שיש הרבה (מעריצים ממוצא) רוסי, ואתה תראה אותי מופיע ושר בשביל אוקראינה. ואני מקווה ש(המעריצים ממוצא) רוסי מתוך הקהל, הם לא תומכי פוטין, הם לא הפשיסטים של פוטין. יש רוסים רבים שנמלטים מהמדינה הטרוריסטית שרוסיה הופכת להיות. אני מקווה שרבים מהם יבינו את המסר שלנו כי הרבה אנשים אומרים: "זו לא המלחמה שלנו". באמת? זו לא המלחמה שלכם? חכו ותראו! זו המלחמה שלכם, זו המלחמה שלי, זו המלחמה של הילדים שלכם, זו המלחמה של כולם. לכן, תעמדו לצד אוקראינה, תאבקו למען זכויות הנשים, ונסו להישאר הגיוניים וחכמים בכל הבחירות שלכם, כי אם לא – הם יז—נו אותכם בת-ת וזה יכאב מאוד