תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
PFN
Dillinger
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: ראיונות ::

01/10/2016
הזאבים מפורטוגל מגיעים לישראל
כתב : רועי דגני
מרואיינים: להקת Moonspell

פורטוגל הינה אחת מאותן מדינות שמעולם לא נתפסו כמעצמות מטאל, ואף על פי כן – יצאה את אחת מלהקות המטאל החשובות והמשפיעות ביותר שהחלו את דרכן בשנות התשעים, והיוו חלק בלתי נפרד מהנוף המטאלי של אותה תקופה – Moonspell.

שני אלבומיה הראשונים של הלהקה, "Wolfheart" ו-"Irreligious" הפכו לנכס צאן ברזל עבור הגות' מטאל בפרט והמטאל הקיצוני בכלל, והיכו גלים גם בקהילת המטאל הצעירה שהחלה לפרוח בישראל בשנות התשעים.

מעל לשני עשורים חלפו מאז, ויחד עמם גם 11 אלבומים שליוו אותם, כשהאחרון שבהם, "Extinct", שוחרר בשנה שעברה. מאז ועד היום, על אף השינויים והתהפוכות, הקסם והאווירה של Moonspell לא פגו לרגע.

לאחר תקופה ארוכה למדי של ציפייה, Moonspell עתידים לנחות במועדון ה"בארבי" בתל אבי בעוד כשבועיים וחצי, למופע ארוך במיוחד שבין השאר יכלול דגש על צמד האלבומים שהביא אותם לגדולה.

לרגל המאורע קיימתי ראיון עם סולן הלהקה הסופר-כריזמטי Fernando Ribeiro שנסב סביב חוויות מן העבר וההווה, ובדרך נגע גם בעיסוקיו מחוץ ללהקה וכמובן במה שמצפה לנו בהופעה. כל זאת ועוד – בראיון שלפניכם.


ערב טוב, Fernando. אני מבין שאתה תחת לו"ז צפוף למדי של ראיונות.

כן, פה ושם, בתקופה שבה יוצא אלבום זה מטורף, ויכול היה להגיע לשמונה שעות בטלפון. לפעמים אני חוזר על אותם הדברים, אך פה ושם יוצא לך להנות ולקחת חלק בראיונות מעוררי מחשבה. בסך הכל זה לא רע כל כך. לקראת המופע הקרוב אני אשוחח עם כמה אמצעי תקשורת. זה מופע מאוד חשוב עבורנו - הפעם הראשונה שלנו בישראל, ומדובר בהרגשה מאוד שונה ומיוחדת, וכמובן אחריות גדולה יותר.

יש בכך גם פידבק מסוים על פועלכם.

זה נכון. בשנה הבאה ימלאו ללהקה עשרים וחמש שנה. מעולם לא האמנו שהסצינה הזו נבנתה אך ורק דרך מוזיקאים, כתבים, או לייבלים. כולנו גדלנו תוך כדי שיתוף פעולה והענקת פידבק ותמיכה זה לזה ולעתים אף הכעסנו אחד את השני - אך זוהי סצינה נהדרת, לא פחות מזו של הפופ או האינדי.

כשאתה חלק מלהקה של אינדיבידואלים שעשו את הבחירה הנכונה לנגן לאנשים הנכונים, זוהי תחושה אחרת של שיתוף בכל פעם מחדש. תחושה שצפה כשאתה מוציא אלבומים טובים, ומנסה לבצע אותם על הצד הטוב ביותר - כפי שאנחנו משתדלים תמיד בכל הופעה מדי ערב, בכל אלבום ובכל תו. בעיקר כשאתה מגיע מפורטוגל ומקבל תשומת לב ממקומות אחרים בעולם.

אנחנו ניגע גם בנושא הזה בהמשך. ראשית כל, רציתי לשאול - הבנתי שהתנהל איזשהו שיח בנוגע להגעתכם כבר לפני מספר שנים, ובכל זאת - מדוע לקח לכם כל כך הרבה זמן?

אני לא באמת יכול להסביר. ישי (שוורץ, מפיק המופע - ר.ד. ) סיפר לי שכשהתחלנו, לפני יותר מ-20 שנה, היינו להקה פופולארית למדי בקרב שומעי המטאל בישראל - אך בשעתו הגעה של להקות מטאל להופעה בישראל הייתה מאורע יחסית נדיר, פחות או יותר כמו בפורטוגל. באותה תקופה היה קשה לנו יותר להגיע לאותם סיבובי הופעות מחתרתיים נהדרים שלקחנו בהם חלק. היינו מופיעים בעיקר במרכז אירופה ופחות בשאר העולם, ואני חושב שבמרוצת השנים, דרך האלבומים ששוחררו במהלכן - חלק מהאנשים המשיכו הלאה ולא זכינו להזמנות כלשהן להופיע. לעומת זאת ישי, כמעריץ מושבע, מעולם לא ויתר על להביא אותנו. היה לנו מקרה דומה באירלנד. מעולם קודם לכן לא הופענו בדאבלין - וגם שם המפיק היה מעריץ מושבע של Moonspell, ולהופעה אזלו כל הכרטיסים. בילינו שם לילה נהדר, היות ומעבר להיותו של אותו מפיק טוב ומקצועי, הוא גם היה מעריץ - ולכן היה מאוד בעניין של להביא את הלהקה להופעה. אני חושב שזו הרגשה דומה. בעיקר כשאנו חוצים יבשות על מנת לחגוג שני עשורים לשני האלבומים שהנם ככל הנראה החשובים ביותר שלנו - "Wolfheart"ו-Irreligious"".

אני חושב שהכוכבים פשוט נעמדו להם בשורה. מצאנו בדיוק את הזמן הנכון, כשיש לנו במקרה סיבוב הופעות באירופה - והחלטנו שנעשה את זה. הכל קרה דיי מהר, ואנחנו מצפים שיהיה מדהים. אני מניח שאנשים יפנימו את זה ויגידו לעצמם "Moonspell באים. נקנה כרטיס ונשמע כיצד הם נשמעים כיום, לאחר עשרים שנה בהן ציפינו להם".



זה אכן מרגש. למעשה, כבר יצא לי לראות אתכם בהופעות בפסטיבלים בחו"ל, גם חשמליות וגם אחת אקוסטית – אך זהו ללא ספק אירוע מיוחד בפני עצמו.

סיבובי ההופעות האחרונים הוקדשו בעיקרם לקידומו של האלבום האחרון, "Extinct" – בעוד שהמופע בישראל יתמקד, בין השאר, באלבומים "Wolfheart" ו-"Irreligious" – אלבומים שהיוו את בעיטת הפתיחה של Moonspell והסבו את תשומת הלב העולמית ללהקה. מה הביא אתכם להחלטה לקיים מופע המוקדש לאלבומים הללו דווקא בישראל?

ובכן, השנים הללו היו חשובות מאוד ל-Moonspell. יש לנו זכרונות מובהקים מאוד מ-"Wolfheart" ו-"Irreligious", מאחר והכל היה מאוד בלתי צפוי עבורנו.

במקרה של "Wolfheart" – זה לא שחשבנו שלא יאהבו את האלבום, אך כן שזה יהיה אלבום קשה לעיכול – וכבר בתקופה בה התחלנו לצאת לסיבובי הופעות הוא הותיר את חותמו כאלבום קלאסי שזיכה אותנו בשבחים רבים. לאחר מכן ניצב בפנינו האתגר הקשה של אלבום שני – שבעקבותיו התעצמנו אף יותר, ודברים החלו להשתנות.

תמיד ראיתי את עצמי כאדם וכמוזיקאי של הניינטיז – לא תמיד רק בגלל Moonspell, אלא בגלל הנוף המוזיקלי של אותם ימים, שהפך להיות דיי מלהיב – במיוחד במטאל והאלבומים שליוו אותו – של להקות דוגמת Samael, Tiamat ו-The Gathering. ישנן להקות רבות שצמחו אז. כמובן שהיו לנו את להקות המטאל הקלאסי – אך הקהל הפגין התלהבות לשמוע חומר שונה. כתוצאה מכך קמו להקות כמו Orphaned Land וכמובן כמו Moonspell.

יש לנו עבר שניתן לחגוג אותו, על אף שזו דרך מסוכנת, שהדאיגה אותנו במידת מה. ל-"Wolfheart" מלאו עשרים שנה, ובדיוק שחררנו את "Extinct". עם זאת, ישנם מפיקים מסוימים, בעיקר כאלו שהם מעריצים, וכמובן הקהל – שמזכירים לנו "היי, אל תשכחו שלפני כעשרים שנה היינו חורשים על האלבומים הללו. האלבום החדש שלכם מבריק – אך ישנם הזכרונות שהיינו רוצים לבוא במגע עמם שוב". עוד על אחת כמה וכמה כשמדובר בדורות המתקדמים יותר, שלא היו שם כדי לחזות בשירים הללו שלא ניגנו מזה זמן רב.

היו מספר מופעים בהם ביצענו את "Wolfheart" שזכו לשם "Night of The Wolf", במקומות נבחרים בפורטוגל. כבר היינו בסיבובי הופעות עם "Extinct", ששוחרר לפני כשנה וחצי, וכשמלאו עשרים שנה ל-"Irreligious", הלייבל Century Media יצר עמנו קשר למטרת שחרור האלבום על גבי תקליט ויניל. אז חשבנו שאולי כדאי יהיה לחרוג פה ושם ממנהגינו ולזרום עם איזו גיחה קטנה לעבר. השירים הללו תמיד היו קרובים מאוד לליבנו. תמיד המשכנו לבצע בהופעות שירים כמו "Full Moon Madness", "Alma Mater" "Vampiria" ו-"Opium" – אז למה לא? כשישי גילה כי אנחנו עושים את זה בפורטוגל, הוא היה נלהב מאוד מהרעיון והציע לעשות משהו דומה בישראל. זה נשמע לי הגיוני מאוד – כאילו שהזמן מעולם לא חלף, ו-Moonspell שם בפעם הראשונה מבצעים בפועל את החומר מאותה תקופה.

המופע ככל הנראה יתמקד באלבומים הללו, אך יהיה זה המועד האחרון בסיבוב ההופעות, שלאחריו אנחנו חוזרים הביתה לנוח. יהיו מי שיצפו לשמוע שירים מ-"Extinct" – אז כבר נראה מה יהיה. מה שבטוח הוא שאתה יכול להכין את עצמך – כי ללא ספק יהיה סט ארוך של שירים.



זו גישה מאוד מעניינת. הקהל מן הסתם מצפה לרוב לשמוע שירים קלאסיים – אך ישנה גישה שהיא באופן טבעי רווחת בקרב מוזיקאים של הימנעות מהישענות יתרה על האלבומים הישנים ומתן העדפה לחומר החדש.

תראה, הלהקה נשענת רעיונית גם על העבר, גם על ההווה ובתקווה גם על העתיד. מוזיקאים טועים כשהם בוחרים להתנער מהעבר שלהם. אלו פרקים בחייה של להקה, גם אם אינם מושלמים. בעיקר כשמדובר ב-Moonspell, שדרכנו נסללה מפורטוגל.

כשאנחנו משוחחים זה עם זה, אנחנו לא מתייחסים לשנים כ-"1996" או "1997" – אלא "זוכר את סיבוב ההופעות שלנו בתקופה של 'Irreligious'?". התקופות הללו הפכו להיות מעין ביוגרפיה שלנו. להתנער מהן שקול להתנערות מהילדות או מגיל העשרה שלך. ישנם פגמים מסוימים אך לצדם גם איכויות מסוימות. אנשים מאוד מופתעים כשאני אומר את זה, אך אחת מהאיכויות שהיו לנו ב-"Wolfheart" שלא ניתן לשמר היא התמימות שהייתה לנו. "Wolfheart" הוא אלבום מאוד קסום ומיסטי, בין השאר בגלל התמימות הגלומה בו. הוא מתקשר ישירות לסיפורים מאוד פשוטים, ואלו מאז התעצמו, התפתחו והפכו להיות משהו אחר. מעולם לא חווינו בעיה כלשהי של יצירתיות, ו-"Extinct" הוא הוכחה חיה לכך שהיצירתיות שלנו עודנה חיה ובועטת.

אני חושב שהקהל של Moonspell גדל להיות סוג של קהילה קטנה, והמון אנשים שמאזינים לנו כיום לא היו בשטח עשרים שנים קודם לכן, כששחררנו את "Wolfheart" ו-"Irreligious" ולא היה לנו חומר אחר לבצע. בתחילה, לפני שעשינו זאת בפעם הראשונה, חשבנו שלהביא את המוזיקה הזו לאנשים תהיה איזושהי קפיצה נוסטלגית, אך מדובר בהרבה מעבר לכך. ישנה שם איזושהי אווירה קסומה, מאחר והאלבומים הללו היו בעלי חשיבות לא רק לנו, אלא גם למעריצים. לכל אחד יש את הסיפור שלו שקשור בהם.

האלבומים הללו גם הותירו חותם, וישנם לא מעט מוזיקאים שהושפעו מהם.

ובכן, מעולם לא הצלחנו לתפוס את זה מאחר ואנחנו החלטנו לדבוק בקטע שלנו. יש לנו המון חברים בלהקות, אך שמענו זאת גם מהמון אנשים אחרים. הופענו מתישהו עם Finntroll, ומישהו, לא זוכר מי, אמר לי "ובכן, Finntroll מצוינים, אבל אתם המצאתם את הפולק מטאל". עניתי לו שאלו לא היינו אנחנו, כי הרי להקות כמו Skyclad היו קיימות עוד קודם לכן, והוא השיב שהחומר הכבד יותר שלהקות בסגנון מנגנות כיום הוא מה שבעצם עשינו ב-"Wolfheart". זה נכון, ישנו איזשהו דמיון. אז כן, זה מעין פולק מטאל שהקדים את זמנו.

האלבומים הללו חרטו את מעמדם כאלבומי מטאל קלאסיים, ועבור אנשים רבים הם אלבומי מטאל פר-אקסלנס. מטאל משתלב בצורה מושלמת עם גות'. כיום הסגנון נתפס בצורה מאוד מסוימת – למשל, אנשים חושבים שבגות' מטאל בחור לא אמור לשיר, אלא בחורה. דברים השתנו, אך יחד עם זאת – ואני מקווה שלא אשמע יומרני מדי – אני חושב של-Moonspell ישנה חשיבות מסוימת, ויחד עם להקות דוגמת Samael ו-Katatonia, מהווה הוכחה ניצחת לכך שיצירתיות התקיימה פעם, ושמטאל פעם לא היה להקה אחת שיוצרת משהו ולהקות אחרות חוזרות על כך בווריאציה דומה.



אני חושב שאלו היו זמנים מרתקים, ושלהאזין למוזיקה הזו ב-2016 היא חוויה יפה. ניגנו אותה מספר פעמים לפני כן, ואנשים נשבו בקסמה, פשוטו כמשמעו. *צוחק* זה היה משהו קסום שנהנינו ממנו בעצמנו. אחרי הכל, הייתי בן 21 כשהקלטנו את "Wolfheart" ובן 22 כשהקלטנו את "Irreligious". לא הייתי מנוסה כל כך. ניסיתי לתת את הטוב ביותר מעצמו ובתוך כך לשאוב השראה ממה שהתרחש סביבי כבחור צעיר. האלמנטים הללו מופיעים באלבומים שלנו, ואני בהחלט לא מתחרט עליהם – אלו חוויות אישיות ורגשות שעיצבו כל אלבום – בעיקר בסוג המוזיקה שיצרנו.

אני מרגיש בהתלהבות בקולך כשאתה מדבר על השנים הללו. ברשותך נחזור לרגע להווה – ונדבר קצת על האלבום האחרון, "Extinct". מה לדעתך מבדיל אותו מאלבומים קודמים שלכם, ובעיקר מהאלבום הכפול "Alpha Noir / Omega White" שקדם לו?

אני חושב שכששמענו את עצמנו לראשונה מבצעים את מה שהכנו עבור "Extinct" חשבנו לעצמנו שיש בזה פוטנציאל להפוך למשהו מיוחד, מקסים וכזה שהיינו רוצים לשוב להקשיב לו ולעבוד עליו. את התחושות הללו רצינו כמובן להעביר הלאה לקהל. כמובן שהיינו צריכים במשך תשעה חודשים לעבד את החומר ולהקליט אותו באולפן. אני מאמין שההבדל העיקרי הוא בסגנון כתיבת השירים. ב-"Alpha Noir" ו-"Omega White" היו בעצם שני חלקים שהראשון שבהם היה כבד ואכזרי והשני מעין רוק גותי.

ב-"Extinct" לא רצינו משהו סלול, אלא פשוט לתת למוזיקה הזו לזהור לכל אורכו של האלבום עם מטאל שיש בו אווירה אפלה ועיבודים סימפוניים. אני מאמין שהייתה איזושהי תחושה מיוחדת לגבי השירים הללו שהשפיעה על אופן העבודה שלנו באולפן ככותבי שירים.

מעבר לכיוון עצמו, האיכויות של "Extinct" הן משהו שזוכה להערכה גם מאלו שהיו מעדיפים שירים כבדים יותר או כאלו הנעים לכיוון הגותי יותר. ישנו תמיד איזשהו דיון ביחס לאיזה כיוון Moonspell תמשוך, אך בסופו של דבר לאחר שמאזינים לאסופת השירים הזו במלואה, מגלים אלבום מאוד בוגר. אלו כבר לא אותם האלמנטים הנאיביים שהיו ב-"Wolfheart", מן הסתם כי אנחנו כבר בני 40-42. אתה כבר לא יכול להיות יותר נאיבי, אלא ציני. *צוחק* אך יש שם תחושה של להקה של גורמים שמנגנים ומחויבים יחדיו ליצירה הזו, שהיא לא איזו גחמה חד פעמית, או ניסיון לשמור על קצב ומהירות מסוימים כדי להשתבץ בקטגוריה של מטאל או גות'. רצינו ליצור מוזיקה כמה שיותר טובה, שתשמע ותהדהד כמשהו בוגר, שקול וכנה. לא שהאלבומים הקודמים שלנו לא היו כנים, אך פה רצינו להראות שאנחנו צועדים בכיוון הנכון ומאתגרים את עצמנו כמוזיקאים וככותבי שירים. זה עדיין קורה לאחר עשרים וחמש שנים, מאז האלבומים המוקדמים שלנו.

כמו תמיד, אנחנו מראים התלהבות גדולה להעמיק בתוך המוזיקה שלנו. אני חושב שיותר מהעבר ומסיבובי ההופעות, מה שמחזיק את Moonspell יחדיו היא ללא ספק היכולת להמשיך וליצור. בכל פעם שמשהו רע התרחש בחיינו, כתיבת מוזיקה תמיד עזרה. אני שמח מאוד שאנשים הבינו שב-"Extinct" הייתה איזושהי הצהרה מצדנו – אלו Moonspell ואנחנו לא מתכוונים לעשות מה שמצפים מאיתנו. זהו לא "Wolfheart" ולא "Irreligious" – אלו פשוט אנחנו. אני חושב שניתן להבחין בכך בבירור.

האלבום ללא ספק מרגיש כמו יצירה של Moonspell ולא כמו משהו שמנסה להיות משהו אחר. באשר לשירים שבו – המוזיקאי המקומי שלנו, יוסי סאסי מתארח בנגינת בוזוקי בשיר "Medusalem", תפקיד שהוא עתיד לשחזר עמכם על הבמה בהופעה הקרובה. שיתוף הפעולה ביניכם נשמע טבעי לחלוטין, ועדיין – כיצד הוא נולד לראשונה?

ובכן, יוסי הוא חבר טוב של הלהקה עוד מהתקופה בה ניגן עם Orphaned Land, ובעיקר חבר טוב של הגיטריסט שלנו, Ricardo, שאשתו Mariangela (סולנית להקת Tristania – ר.ד. ) הקליטה והופיעה עם יוסי.



פעם אחת כשבילינו ביחד בסרדיניה, איזו להקה עלתה על הבמה, ופשוט עשו כיף עם Ricardo ויוסי על הגיטרות, Mariangela על התופים ועוד כמה חברים מ-Tristania שגם הצטרפו. אז השמענו להם את "Medusalem", שהוא מעין שיר רוק'נ'רול אתני בסגנון The Sisters of Mercy שכבר שילב בתוכו אורכסטרה וקריינות של ידידה שלנו, Mahafsoun. יוסי הראה לי את הבוזיקיטרה שבנה לעצמו, שהיא דבר דיי מדהים ומטורף. לאחר מכן ביקשנו ממנו להקליט משהו. אמרנו לו "האולפן מחכה לך". *צוחק* כבר התחלנו את המיקס, כי הוא היה כל כך עסוק בלהקה וסיבובי ההופעות.

יום אחד, כשעתיים לפני שסיימנו את המיקס של "Medusalem" הוא הגיע לאולפן, והוסיף לשיר את התחושה שאנחנו שאפנו אליה גם כן. המוזיקה המזרח תיכונית בעלת המבנה האוריינטלי שונה מאוד מזו של המערב. רצינו קצת מההשפעה הזו במוזיקה שלנו, ולכן החלטנו לגייס לכך את יוסי – שיוסיף איזשהו חן למוזיקה לצד הכוח שלה. למרות ההשפעות הבולטות של The Sisters of Mercy הנוכחות בשיר, הוא יצא בסופו של דבר מקורי למדי ועומד בפני עצמו.

יוסי אמר "אתם חייבים לבצע את השיר הזה בתל אביב", השבתי שאנחנו אמנם מנגנים סט שונה – אך כמובן שננגן את השיר הזה. נמצא את הדרך, וזה יהיה תענוג והנאה גדולה לגרום לזה לקרות סוף כל סוף בהופעה, מה שלא חשבנו בהתחלה שיקרה.

זה בהחלט יתרום לייחודיות של המופע.

לאחרונה התחלתם לייבל משלכם העונה לשם "Alma Mater Records", ובנובמבר הקרוב אתם עתידים לשחרר הוצאה מחודשת לסינגל של "Opium" על גבי תקליט ויניל. כיצד הגיע הרעיון של הקמת לייבל? האם הוא נועד להוצאות של Moonspell בלבד?

בהתחלה לפחות כן. הוא נועד עבור הרפרטואר שלנו. הסיבה היא שראיתי מהדורות רבות של הוצאות של Moonspell פה ושם, טובות יותר ופחות. על כן החלטנו להוציא אותן מחדש בצורה מיוחדת, בדרך שלנו.

יש לנו מערכת יחסים מצוינת עם Century Media, אשר מחזיקים בזכויות לאלבומים שלנו. לכן, כשהוצע לנו לשתף פעולה לרגל ההוצאה המחודשת של "Irreligious" הסכמנו בשמחה. המטרה היא לא סתם לקחת כסף ממעריצים, אלא משהו שיזכיר את ההוצאה המקורית שהם יכולים להחזיק בו. כמו כן, לא היו יותר מדי עותקים מגרסת הויניל, ואלו נמכרים במחירי עתק ב-Discogs. נתקלתי באחד שמוצע בעבור 600 יורו, למשל. כמובן שאלו מהדורות לאספנים, וזו מ-96' תמיד תהיה המקורית.

כששחררנו את "Irreligious" מחדש, ביקשנו למכור מספר עותקים ישירות דרך הלהקה למעריצים שלנו – ו-Century Media השיבו בחיוב. היה זה נחמד מצדם. לאחר מכן רצינו לעשות משהו אחר – הרי "Opium" מעולם לא שוחרר על גבי ויניל. זו הפעם הראשונה. כיום הויניל שב לתודעה בתור פורמט שחובבי מוזיקה מעדיפים להאזין לה דרכו, אך בשעתו אנשים רצו דיסק. רצינו לעשות זאת, ו-Century Media הרשו לנו – ולשם כך הקמנו את Alma Mater Records"", שבבוא הזמן יניב הוצאות מחודשות נהדרות לכלל הקטלוג של Moonspell. אנחנו מצפים להוציא מהדורה מחודשת של "Sin/Pecado" בשנה הבאה, לרגל עשרים שנה לאלבום.

לרוב אתה לא מסגל זאת לעצמך, ולא יוצר לעצמך את התנאים לשחרור ההוצאות הללו, באופן שעושה חסד עם הזיכרון של אותם זמנים נהדרים – ואתה עשוי למצוא את עצמך משאיר זאת בידי מישהו שאינו מקצועי דיו. אני חושב שזה טוב יותר שיש לנו את התנאים, את הניסיון ואת התוכן ליצור לייבל משלנו.

אנחנו לא מתיימרים להתחרות בלייבלים כמו Napalm Records, Nuclear Blast או Century Media. כרגע אלו רק הוצאות של Moonspell. בעיקר חומר מעניין שחלק מהאנשים מעולם לא שמעו עליו, עבור המעריצים – אך בעתיד מתרחב גם להוצאות מחודשות של להקות היסטוריות מפורטוגל שמעולם לא חוו את דריסת הרגל בסצינה העולמית. נכון להיום אנחנו מתמקדים בחומר מהעבר, לא משהו מההווה.



מלבד כתיבת מילים לשירים של Moonspell, אתה מאוד מעורה בתחום של כתיבה ספרותית. כבר שחררת שלושה ספרי שירה וספר נוסף המכיל סיפורים קצרים. מה משך אותך לכתיבה?

אני אוהב מאוד קריאה וכתיבה. אלו התחביבים והתרפיות שלי. זה מה שאני נהנה לעשות כל עוד אינני עסוק עם משהו אחר – בעיקר בעבודה או בילוי עם המשפחה.

הייתי תולעת ספרים מילדות. החברים והאחים שלי הסתובבו ברחובות, ואני קראתי ספרים של ז'ול וורן בבית. אהבתי לצאת לרחובות, לשחק כדורגל ולהתקוטט עם ילדים אחרים, אך תמיד אהבתי את עולם הספרים. זה תרם להשכלה והדמיון שלי, ולימד אותי המון על עולמות בלתי נראים והמרכיב האנושי בהם. הידע שלי מגיע מההתלהבות שלי מספרים. אני רואה בהם את המקור הכי אמין לידע. כמובן שיש את האינטרנט, אך כשמתעוררות אצלי ספקות – אני פונה לאנציקלופדיה.

לימים התחלתי לכתוב מחוץ ל-Moonspell, ושחררתי שלושה ספרי שירה שכלל העותקים שלהם נמכרו בפורטוגל. כבר יש תוכניות להוציא את הספרים הללו בתרגום לאנגלית. את השלישי מביניהם כבר תרגמתי, ואני עובד על התרגום של השני. אני לרוב עושה זאת תוך כדי סיבובי הופעות. בלתי אפשרי לעשות זאת כשאני בבית עם כל מה שיש לי לעשות עם Moonspell.

זו דרך אחרת לא לבזבז את הזמן בלעשות את הדברים הלא נכונים. *צוחק* מדובר בתחביב כבד. אני פשוט נלהב מכתיבה, מילים, האופן בו הן מקבלות משמעויות שונות בשפות שונות. אני אוהב לכתוב מילים לשירים של Moonspell ולשלב בהן כל מיני אגדות. כמה מהן נכתבו במקור בפורטוגזית ותורגמו על ידי לאנגלית.

אז כן, אני אוהב לכתוב, ועושה זאת כל עוד יש לי זמן – שזוהי עיקר הבעיה. הלוואי והיה לי עוד זמן בכדי לעשות זאת. ברגעים כאלו, לא אכפת לי לשבת באיזו בקתה ליד הים, או בסמוך לכל נוף יפיפה אחר, ופשוט לקרוא ולכתוב. אין לי מטרות גדולות מדי כמו לקנות בית בלוס אנג'לס או משהו כזה. *צוחק*

מה שיש לך כיום נשמע לא רע בפני עצמו.

כן, זה דיי נחמד. לפעמים אני חושב על זה – כשהתחלנו, היינו מאוד צעירים. הייתי היום באולפן ונזכרתי שלפני כ-10-12 שנים התארחתי עם Moonspell בחגיגות ה-25 שנים לפסטיבל הרוק הגדול ביותר בפורטוגל. בזמנו חשבתי לעצמי "וואו, הפסטיבל הזה קיים כבר 25 שנים. כבוד!", ולמעשה שנה הבאה ימלאו 25 שנים ללהקה. *צוחק*

אם כבר העלית את הנושא – אתם הפכתם בהדרגה ללהקת המטאל המצליחה ביותר מפורטוגל, ואף כיכבתם במצעדי המכירות במדינה. כיצד אתה חושב שהצלחתם להשיג בסיס מעריצים אדוק שמוסיף לצמוח?

אני חושב שתמיד נותרנו נאמנים לאמת שלנו. העניין עם להקות רבות שקמו בפורטוגל הוא שהן מראש דימו לעצמן מידה מסוימת של הצלחה. הן שאפו להיות Metallica, או Anthrax או Sepultura בתקופות השיא שלהן, וכתוצאה מכך החלו להעתיק את המוזיקה של אלו.

Moonspell לא הייתה פופולארית בנוף המטאל בהתחלה, אך היה בה משהו ייחודי. כשאנשים הקשיבו לראשונה ל-"Alma Mater", שהיה שיר שלא היה דומה לו במטאל הפורטוגלי, זה העניק לנו איזושהי תחושה של פטריוטיות – אך יחד איתה איזושהי בדידות, בתור להקת מטאל מפורטוגל שנמצאת לבד בעולם, כי לא באמת הייתה לנו סצינה. אני חושב שלהקות רבות המגיעות ממדינה בה ישנן רק להקה אחת או שתיים אשר זוכות להצלחה בינלאומית חשות כך.



"Alma Mater" הפך לשיר מטאל קלאסי, מאחר ולהקות אחרות מהאזור – לא כולן אמנם, אך רובן – ויתרו על הזהות שלהן בנסיון להתחקות אחר Iron Maiden או Machine Head או Sepultura. זה מה שיצר את ההבדל.

עבדנו על דברים בדרך שלנו, לא בגלל שאנחנו עקשנים, אלא מאחר והייתה לנו דרך מוזיקלית עבור הלהקה, שבהמשך כללה את כל שאר האלמנטים שלהקה שמשחררת מוזיקה זקוקה להם באמתחתה. הדבקות במה שאנחנו רצינו לעשות, מבלי להתפתות לעשות משהו לצורך ריצוי של קהל מסוים, היה מה שהבדיל אותנו מהשאר.

למרבה האירוניה, בסופו של דבר דווקא אתם זכיתם בקהל.

למרבה האירוניה, כן. בתקופה בה הוצאנו את "Irreligious", שהיה בסך הכל האלבום השני שלנו – כבר היו להקות גדולות מאיתנו משמעותית, עם שלושה או ארבעה אלבומים.

בשנת 96', לאחר "Wolfheart", ניגנו באירוע ההשקה של "Irreligious" – אליו אזלו כל הכרטיסים. אלפיים איש הגיעו. לא האמנו שזה קורה, וכל זאת ללא אינטרנט או סיקור תקשורתי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה להקת מטאל מפורטוגל הביאה כל כך הרבה אנשים להופעה. המאורע הזה הציב איזשהו תקדים היסטורי בפורטוגל. כמובן שזה לא אותו דבר בחלוף עשרים שנה. כיום סצינת המטאל טובה יותר, הלהקות טובות יותר, המפיקים טובים יותר – הכל טוב יותר, למען האמת. מלבד Moonspell, ישנן להקות מטאל מוכרות בפורטוגל כמו למשל Desire או Sinistro – אך מעולם לא הייתה סצינת מטאל פורטוגלית שהייתה מוכרת בחו"ל – מה שאומר שיש כאן עדיין עוד הרבה עבודה שצריכה להיעשות.

אנחנו כבר לקראת סיום. רציתי לומר לך שמאוד נהניתי מהראיון, ואני מצפה בקוצר רוח לראות אתכם בהופעה. רציתי לשאול אם יש לך מילים אחרונות לקוראים שלנו.

ובכן, כפי שבוודאי שמת לב מהראיון שלנו – אנחנו דיי נרגשים להגיע להופעה בישראל. אנחנו מצפים לכך כבר הרבה מאוד זמן. להקות של חברים שלנו כמו Septic Flesh או Behemoth כבר אמרו לנו "מה? לא הייתם בישראל? אתם לא יודעים מה זה לחיות באמת!" *צוחק* אני בהחלט אשמח לגלות את הקהל החם והמסור.

כבר יצא לך לאכול חומוס?

בפורטוגל, אבל לא את הסוג האמיתי.

ההופעה בישראל תבשר על סיומו של החלק החמישי של סיבוב ההופעות. אנחנו שמחים שזה קורה בישראל. אנחנו נגיע יום קודם לכן, כך שככל הנראה נפגוש את המעריצים ונקיים סשן חתימות. אנחנו באמת רוצים להפוך את הביקור הזה למיוחד, ולא רק לצוץ במועדון לפני ההופעה ולאחר מכן לברוח בחזרה למטוס. זה דיי נדיר בימינו. כיום הכל נסוב סביב עסקים – אתה בא, מנגן, מוכר את המרצ' שלך וחוזר הביתה למשפחה. טוב שיש לנו מרווח זמן. זה משהו שהבטחנו לעצמנו לפני שנים רבות וסוף כל סוף אנחנו מקיימים.

לאחר כעשרים שנה אנחנו יכולים לומר שאנחנו מביאים את Moonspell לישראל, ואנשים יוכלו להגיע ולראות אותנו מופיעים. נתראה שם!



נתראה! אולי אפילו נרים איזו כוסית בירה. שאלה אחת אחרונה – האם אתה באמת איש זאב?

*צוחק* הלוואי והייתי! אולי לפעמים, כשאני מתעצבן ממשהו – חווה חוסר צדק, או משהו שקשור לעצמי או ללהקה, אני הופך לאחד.

אתה יודע, זה רוק'נ'רול, בנאדם. נגיד כשמפיקים לא משלמים, או כשמוכרים לך בולשיט. אז בשלב הזה אני כבר מתחיל לשאוג ולהשתגע – והם קוראים לי "הזאב". *צוחק*

לפעמים הזאב הזה יוצא החוצה – אך כמו אצל כל אדם זאב, למחרת בבוקר – הזכרונות מאותו זאב נעלמים. *צוחק*


http://www.ravenmetal.co.il/product_info.php?cPath=73&products_id=13940

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Iced Earth – Incorruptible

Erez FB - Lady of My Nightmare

Puta Volcano - Harmony of Spheres

The Ruins of Beverast – Exuvia

Dumal - The Lesser God

Dezperados - Call Of The Wild
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:האלבומים האהובים על Trevor Strnad מ The Black Dahlia Murder

סקירת הופעה:
שנה לאלבום הבכורה של Sinnery

סקירת הופעה:
Abbath ו Amon Amarth בבואנוס אייריס

סקירת הופעה:
Tarja בישראל

ראיון:
ראיון עם טרבור סטרנד, סולן להקת Black Dahlia Murder

כתבה:
עשרה שירים שהכרתם או שלא הכרתם מ-1987
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[06/07/2017]
Cult Of Fire בישראל
[28/06] Blind Guardian בישראל
[29/06] The Black Dahlia Murder בישראל
[08/07] Brutal Cock & Caturix בעשן הזמן
[13/07] Scardust בהופעת השקה חגיגית
[13/07] Panic! At The Keoss
[18/07] Sanctuary בישראל
[22/07] Magen
[31/08] מחווה לSystem Of A Down
[18/09] Fast Forward Night
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::