14/12/2006
רדיפה אמריקאית
מאת: אלון מיאסניקוב

במקור: An American Haunting
במאי: קורטני סולומון
תסריט: ברנט מונהאן, קורטני סולומון
שחקנים: דונלד סאת'רלנד, סיסי ספייסק

תתיחסו אל זה כאל בדיה או סיפור אמיתי מפחיד, אין ספק שסיפור הרדיפה של משפחת בל שהתרחשה כביכול בין השנים 1818 ל-1820 בטנסי שבארה"ב הוא אחד הידועים ומוכרים בעולמם של המתעניינים ברוחות רפאים. במהלך השנים האלה משפחת בל הוטרדה באין ספור דרכים שונות ומפחידות על ידי רוח שהפכה להיות ידועה כ-Bell Witch, המכשפה של משפחת בל. נראה היה כי רוב האירועים קרו סביב אחת מבנות המשפחה, אבל הסובל העיקרי היה אב המשפחה, שמת כתוצאה משתייה של חומר בלתי מזוהה שהתגלה ליד גופתו. מכיוון שאותו האב, ג'ון בל, היה פעיל פוליטי מוכר בזמנו, אחד העדים לרדיפה היה נשיא ארה"ב לעתיד אנדרו ג'קסון, מה שנתן לכל המקרה עוד אספקט שהפך אותו למוכר כל כך.

נכתבו לא מעט ספרים על הנושא, וגם שיר בשם The Bell Witch, של Merciful Fate, להקתו של קינג דיאמונד. ועכשיו – גם סרט, באותה שנה יצא גם הסרט The Bell Witch, בתקציב נמוך בהרבה ועם שחקנים לא מוכרים, אבל "רדיפה אמריקאית" משלב את הכישרונות של דונלד סאת'רלנד הוותיק בתפקיד ג'ון בל עם זה של סיסי ספייסק בתפקיד אשתו, במה שנראה כעיבוד המושקע והנאמן ביותר למקור שנעשה, כל זה, עד סוף הסרט. הכל נפתח בצורה טובה, כשהמשפחה מוטרדת ע"י מספר תופעות מוזרות, ומתחילה להאמין שמדובר בקללה שהוטלה על המשפחה ע"י זקנה שבל נישל מאדמתה. זה מתחיל מסוג של זאב מסתורי המחליט לחפש אוכל בחוות המשפחה, וממשיך עם בת המשפחה המתבגרת שמתחילה לראות דברים מוזרים ולבסוף גם מתחילה להיות מותקפת באופן אלים ע"י אותה רוח מסתורית. במהרה הסובל העיקרי הופך להיות בל עצמו, שברור כי אותה מכשפה/רוח לא עומדת לעזוב אותו עד שימות.

הרעיון נשמע טוב, וגם הביצוע זורם לא רע חלק מהזמן, הבעיה? במאי שזה הסרט הראשון שלו שלפני זה הפיק סרטי "מופת" כמו "מבוכים ודרקונים". בזה זה מתחיל להיות בעייתי, אבל גם התסריטאי, שגם לא ממש מנוסה במיוחד, תורם לכך שהסרט נכשל בגדול. למרות שחצי השעה הראשונה עוברת לא רע ובונה מתח ואיזה שהוא מוטיב של אימה, הכול נעלם בתוך ערימה של ג'אמפ קאטים דמוי וידיאו קליפים, יותר מידי דימויים סימליים שלא מצליחים להפחיד, ותנועות מצלמה שגורמות יותר לבחילה מלכל דבר אחר. הסצנה שבה הרוח יוצאת לטיול בבית המשפחה שלו עדים בני הבית הייתה יכולה להיות מפחידה, אלמלא נעשתה מנקודת המבט של הרוח, כלומר מצלמה מוחזקת ידנית שמטיילת בין שחקנים שמנסים להראות מפוחדים בעוד הם בוהים בצלם שעושה שטויות. מה הם רואים בסרט? לא ברור, אבל התוצאה היא בחילה מכל תנועות המצלמה המעוותות ואפילו לא רגע אחד של פחד.

התסריט זורק אין ספור פיתרונות, ובמקום להתנהג כמו סרט אימה וללכת על האופציה שאכן מדובר כאן ברוח מפחידה, התסריטאי כל הזמן מנסה לגרום לך להבין שאין כאן פתרון אחד מוחלט ויכול להיות שבכלל מדובר בבעיה פסיכולוגית של הבת המותקפת. הסרט מנסה להיות כזה של מ. נייט שאמליין ולתת בסוף המפתיע, מה שקובר אותו סופית. לאחר שאותה הרוח גורמת לשורה של אסונות - אנשים רבים רואים אותה, כולל מורה ופוליטיקאי מקומי ולאחר שבת המשפחה מתנדנדת באוויר כמו בובה על חוט, והרוח מפילה עצים כדי למנוע ממנה לברוח - הסרט נותן לך סוף עם פתרון הגיוני, משולל על טבעיות ובלי שום רוחות, שמתנגש עם כל מה שראית לפני כן בסרט. לא הגיוני? בהחלט. ככל שגדולה ההבטחה, ככה כואבת הנפילה, ועם סיפור מקורי שכזה, צוות שחקנים שכזה, והתחלה מלאת אווירה, הנפילה של הסרט כואבת מאד.

ציון: 4/10