15/02/2007
Halloween - בלי דם, אש ותמרות עשן
מאת: איתן גפני

מה באמת נדרש על מנת שסרט האימה שלך יפחיד את הקהל? סיפור טוב, שמבוסס על פחד קולקטיבי חזק דיו על מנת שהקהל יוכל לזהות את עצמו בתוך הסיטואציה. אמצעי מבע קולנועי מעניין מספיק על מנת שקהל יישאר במתח, ויקבל משהו שהוא עוד לא ראה. שתהיה במאי מספיק מוכשר, ותדע לזהות את מה שיש לך ביד, ולהוציא את המיטב, גם כשאין לך מספיק אמצעים. תזמון, תזמון, ועוד קצת תזמון טוב, שיהיה לך סרט שתואם את רוח התקופה.

בשנת 1978, ארה"ב עמדה בצומת דרכים חברתית, וקולנועית: מלחמת וייטנאם הסתיימה, האזרחים ממומרים ופגועים בעקבות שחיתויות בשלטון, מהפכת התרבות לא קרתה, הדיסקו הולך ומשתלט על הרחובות, המריחואנה כבר לא מייצגת מרד, אלא ריקבון ושעמום. הקולנוע ההוליוודי מסיים את העשור המוצלח ביותר שלו ונכנס לעידן שוברי הקופות (עם "מלתעות" ו-"מלחמת הכוכבים"). נגמר עידן הסרטים החברתיים הקטנים, מתחיל עידן הבלוקבסטרים מבוססי הכוכבים והמרצ'נדייזינג. יש תחושה באוויר שמשהו טוב נגמר, לפני שהוא התחיל - דקדנטיות ואפאתיה אורבים מאחורי כל פינה.

והנה, קם לו בחור צעיר בשם ג'ון קרפנטר (שביים מערבון עירוני מפתיע בשם "התקפה על מפקדה 13") ועושה מעשה - בפחות מחצי מיליון דולר (300 אלף ליתר דיוק) הוא מרים הפקה עצמאית, חסרת אמצעים לחלוטין, בשם "Halloween". הוא מפתח עם בת זוגתו, דאז, דברה היל, סיפור אימים על פסיכופט בשם מייקל מאיירס שבורח ממוסד למשוגעים ביום הולדתו ה-21, ונוסע לעיירת הולדתו, למסע רציחות של נערות העושות בייביסיטינג ב-"ליל כל הקדושים", תוך שהוא מתמקד בנערה ספציפית, לורי סטרוד (ג'יימי לי קרטיס, שזהו סרטה הראשון, בעקבותיו היא זוכה לכינוי Scream Queen, והופכת לכוכבת). אחריו דולק פסיכיאטר בשם סמואל לומיס (דונלד פלזנס), שבניגוד לכל המצופה מפסיכיאטר, מגדיר את מארייס כ-"רוע טהור".

הסיפור לא הלהיב משקיעים, ובטח שלא שחקנים. כריסטופר לי, שחקן בריטי מכובד, קיבל פנייה לגלם את דוקטור לומיס. לי, שעד אז היה יודע בעיקר מתפקידו כ-"דרקולה", סירב, ושנים מאוחר יותר הודה כי הייתה זו הטעות הכי גדולה בקריירה שלו. המפיק, מוסטפה עקאד, בכלל לא התלהב מהסיפור, אבל ראה שקרפנטר נלהב במיוחד, ולכן הסכים להפיק את הסרט בתקציב מגוחך. דניס קוויד (אז כוכב עולה) וויתר על תפקיד אחד הבחורים. מפאת חוסר תקציב, השחקנים הביאו תלבושות מהבית, מכיוון שלא היה מספיק כסף למחלקת הלבשה ראויה. קיצוץ משמעותי נוסף, התבטא במסכת הרוצח: מחוסר משאבים, מחלקת הארט רכשה מסכות של קפטן קירק מ-"מסע בין כוכבים" וצבעו אותן בלבן, מכיוון שהיו אלה המסכות הכי חסרות הבעה שהם מצאו, ולא היה מספיק תקציב ליצור מסכה חדשה.

למרות כל הסיכויים, הסרט מופץ בצורה עצמאית (אף חברת הפצה לא הסכימה להשקיע כסף בהפצה), וזוכה להצלחה אדירה, כמעט חסרת תקדים. הוא הופך לאחד הסרטים העצמאיים הרווחים ביותר בכל הזמנים. תוך פחות משנה הוא מוליד סרט המשך, שאותו כתב קרפנטר. עם השנים, הסרט הופך למותג קולנועי, שמנפיק עוד שישה המשכים. דמותו של מייקל מאיירס הופכת לאייקון פופ, ביחד עם פרדי קרוגר וג'ייסון וורהיס. ג'יימי לי קרטיס הופכת לכוכבת בן לילה, ולאחר כמה שנים מקבלת מועמדות לאוסקר. ג'ון קרפנטר הופך לאחד הבמאים המבוקשים של אותה תקופה, ומנפיק כמה להיטים נוספים ("הערפל", "הדבר", "איש הכוכבים", "צרות גדולות בצ'יינה טאון").

אז מה בעצם יש ב-"ליל המסיכות", שהופך אותו לסרט אימה מצליח כל כך? יש לו סיפור טוב - בתקופה בה אמריקה שועטת אל העשור הכי חומרני שלה, עשור בו כסף וקוקאין ישלטו בחברה, עשור בו איידס יהפוך למכת המדינה החדשה, עשור בו סקס מקבל רשמית את תו התקן לכוח, מגיע סרט שמזהיר אותנו מכל אלו - אל תוך עיירה קטנה, All American טיפוסית, חודר גוף זר, חסר זהות, ומעניש את הילדים על החטאים העתידיים של החברה כולה - מי שמעשן סמים, מקיים יחסי מין חסרי משמעות או שותה אלכוהול - ימות. כל סממני הדקדנטיות מוכחדים אחד אחרי השני, ע"י דמות כמעט מיתולוגית, שמאופיינת כ-"רוע טהור", עפ"י הממסד שאוזלת ידיו שחררה אותו לחופשי. יש כאן ביקורת נוקבת כלפי הממשל העתידי של ארה"ב, ממשל רייגן, שייזכר בעיקר כממשל שמרני במיוחד, מנותק מהמציאות, ופלסטי. קצת כמו הוליווד עצמה. הצעירים האמריקאים זיהו את עצמם ואת המוסדות אליהם הסרט מתייחס בסאב טקסט, ונהרו לאולמות.

קרפנטר מעריץ את אלפרד היצ'קוק, גדול במאי המתח בהיסטוריה. והוא דואג להזכיר זאת בכל רגע בסרט: דמויות קרויות על שם דמויות מסרטים של היצ'קוק, ו-"ליל המסיכות" שואב את עיקר ההשראה הקולנועית שלו מ-"פסיכו", יצירת המופת של היצ'קוק, מ-1960. ולא בכדי, שהרי "פסיכו" סימן את תחילת המהפכה הקולנועית בארה"ב - סרט אימה אלים במיוחד לאותה תקופה, המציג סצנות מיניות נועזות (כולל אוננות!), שהגיבור שלו הוא הרוצח עצמו, ואת הכוכבת הגדולה של הסרט הורגים עוד לפני האמצע (ג'נט לי, במקלחת). "פסיכו" סימל את כניסת האלימות הגראפית לקולנוע, וזה למרות שלא רואים ולו אקט אלים אחד במפורש על המסך: בסצנת המקלחת המפורסמת, ישנם 55 קאטים, בסיקוונס של כדקה ורבע. בפועל, אין ולו שוט אחד המראה את הסכין פוגעת בגופה של ג'נט לי.

ג'ון קרפנטר הבין את העקרון החשוב ביותר באימה - אם אתה רוצה להפחיד את הקהל שלך, אל תראה לו כלום (ראו לדוגמא, את "מלתעות" ושימו לב ששפילברג לא מראה את הכריש עד סוף הסרט, ואכן, עד אמצע הסרט מדובר בסרט אימה אפקטיבי להחריד). ואכן, ב-"ליל המסיכות" אין אפילו רגע אחד בו רואים בבירור את מייקל מאיירס, מכף רגל ועד ראש. מעבר לכך, לא רואים דם. תסכימו איתי שזה נדיר לראות היום סרט אימה בלי דם, ואפילו אז היה זה מחזה נדיר. אבל קרפנטר השכיל להבין את המנטרה ש-"דם זה אימה" (כפי שמנסח זאת בלה לוגוסי בסרט הנפלא של טים ברטון, "אד ווד"), ולכן, גם ברגעים המחרידים ביותר ב-"ליל המסכות", אין דם על המסך. לשם שינוי, החיסכון בדם לא נבע משיקולי תקציב...

קרפנטר הוא במאי מוכשר, ללא ספק. הוא מכיר ואוהב קולנוע, וגדל על קולנוע הוליוודי קלאסי, כזה שנחשב "מקצועי", וידע לסחוט רגשות מהצופים. הסרטים שהוא הכי אהב כילד היו מד"ב (שלימים הוא יעשה לאחד מהם רימייק מוצלח בשם "הדבר") ומערבונים. הוא דואג לשתול סימני היכר של מערבונים בכל מה שהוא עושה, גם אם מדובר בסרט אימה, ונוטה לחזור לנרטיבים קולנועיים שהוא אוהב, גם במסגרות של סרטי אימה. כמוזיקאי, קרפנטר מבין גם את עקרון המתח המוזיקלי ומשכיל להלחין את סרטיו בעצמו, בליווי צורמני של פסקול שחוזר על עצמו וכמעט ולא מתפתח. מוזיקת הרקע של "ליל המסכות" היא משפט מוזיקלי מונוטוני עד כדי הטרדה באוזן, במשקל לא נעים של חמישה רבעים.

עוד בעניין "פסיכו", קרפנטר מעריץ, כאמור, את הסרט. אם רואים את "ליל המסכות" לאחר צפייה ב-"פסיכו" מגלים שקרפנטר מעמיד את המצלמה שלו באופן זהה לסצנות מפתח מ-"פסיכו", ולמעשה מביים מחוות ליצירת המופת של היצ'קוק. כאילו הוא רוצה לומר "למי שעוד לא שם לב למסר שלי, אז אולי תבינו אותו דרך המחווה שלי לסרט האימה הקלאסי שאתם אוהבים" ... הצילום ב-"ליל המסכות" חסכוני, ויעיל - סיקוונס הפתיחה מצולם מנק' מבטו של מייקל כילד, ומורכב (כביכול) משוט אחד רצוף ומרשים, בו מייקל עוטה על עצמו מסכה ורוצח את אחותו העירומה. כך, קרפנטר משיג את האפקט המצמרר שיחזור לאורך כל הסרט - נק' המבט של מייקל מאיירס, המלווה בנשימות האיטיות והכבדות שלו, תחת המסכה, הן שמכניסות את הצופה לחרדות.

בסרט (שאורכו 105 ד', בגרסה הטובה שלו), יש שלושה מעשי רצח עיקריים. תנסו להיזכר מתי ראיתם סרט אימה עם "רק" שלוש רציחות? בחישוב זריז, מהרגע שמתחילה המערכה השנייה בסרט, לכל רצח מוקדשות כחמש עשרה דק'. זה המון, גם במונחים של שנות השבעים. השאר הוא היסטוריה. "ליל המסכות" הפך לאחד הסרטים המצליחים של 1978, והגדיר למעשה ז'אנר קולנועי חדש, "סרטי הסלאשר" - סרטים בהם צעירים חרמנים נשחטים ע"י רוצח מטורף. קשה למצוא סרטים שהגדירו ז'אנר שלם. עוד יותר קשה למצוא סרטים שמצליחים להפחיד אותך גם קרוב לשלושים שנה לאחר יצירתם.

בחיים לא אשכח איך בשנת 2002, בזמן שגרתי בפרבר אמריקאי שגרתי בניו ג'רזי, ראיתי את "ליל המסכות" בשעה שלוש בבוקר בסלון הבית. באמצע הסרט שמתי לב שמחלון הסלון אני יכול לראות את כל הרחוב השומם. ולפתע נתפסתי פחד לא ברור. צינה עברה בעורפי והייתי חייב להדליק את האור במטבח, רק בשביל להישאר רגוע. אני צופה בסרטים מאז שאני זוכר את עצמי, ואני רואה את עצמי כקולנוען, ועם זאת, נשביתי בתוך האימה שהסרט מציע, ואני לא אמריקאי - המושג של בייביסיטינג בפרברים רחוק ממני שנות אור. ועובדה, אחרי שלוש שנים של שירות קרבי, סרט משנת 1978 הצליח להפחיד אותי. תארו לעצמכם מה עשה הסרט לאמריקאים טיפשים בני 16, שלא ידעו אלימות אמיתית בחייהם.

"ליל המסכות" הוא אחד הסרטים המפחידים שנוצרו אי פעם. הקסם שלו נוסע מחוסר התקציב. כמו סיפור סינדרלה מוצלח במיוחד, הוא הצליח כנגד כל הסיכויים, והפך את כל המעורבים בו לסיפור הצלחה מרגש. ומעבר לכך, הוא השאיר חותם על עולם הקולנוע ותרבות הפופ למשך שנים. והוא סרט מדהים. מצולם נפלא, מבוים בלא פחות מגאונות. למי שעוד לא ראה, אני ממליץ לשבת בסלון בחושך, עם בחורה ופלאפונים מכובים, ולשקוע אל תוך אחת המיתולוגיות הקולנועיות המודרניות המרגשות ביותר. ולפחד.