07/03/2007
Braindead - לא סתם מתים-חיים
מאת: איתן גפני

אם תחשבו על זה, בכל סרט, לא משנה לאיזה ז'אנר הוא משתייך, יש סיפור אהבה. זה יכול להיות סרט פוסט אפוקליפטי על עולם במלחמה (ועדיין תהיה בו בחורה) או מערבון (ויהיו בו שני קאובויס שרוכבים על עוד כמה דברים חוץ מסוסים) או אפילו סרט על קוף בגודל 12 מטר שמחריב את ניו יורק, וכמה דינוזאורים בדרך.

פיטר ג'קסון, בחור ניו זילנדי חביב, הוא בסופו של דבר רומנטיקן. כמו כל חנון שמכבד את עצמו, גם הוא חולם על היום בו יעמוד על צוק ויציל את הבחורה מגורל אכזר, כאילו היה הנסיך הפרסי בכבודו ובעצמו. כי אין מה לעשות, הבשר האמיתי באגדות תמיד היה הרומנטיקה, והדלק האמיתי לסיפור שלך הוא אהבה. זו יכולה הליו תאהבה בין גבר לאישה, בין גבר לגבר, בין אישה לאישה, בין אישה למכונה, בין אישה לקוף. אבל אהבה היא הדבר שמניע את החיים שלנו קדימה.

פיטר ג'קסון יודע את זה, והוא יודע לנצל את הכמיהה שלנו לרומנטיקה בצורה כל כך יעילה, עד שלפעמים קשה להבחין אם אנחנו רואים סרט שלו או של מאסטר קולנוע אחר, בשם סטיבן שפילברג. קווי הדמיון בין השניים לא מסתכמים רק בשאיפה שלהם לסחוט רגשות מהצופים שלהם, לפעמים בכוח: שניהם אוטודידקטים (ג'קסון לא למד בשום מוסד רשמי, שפילברג לא סיים בי"ס לקולנוע), שניהם אוהבים מאד סרטים גדולים, לשניהם יש Issues עם סמכויות הוריות, ושניהם התחילו את הקריירה בסרטים סוג ז', אבל הציגו כשרון גולמי לא מבוטל.


בעוד שפילברג החל את הקריירה בכמה פרקי טלוויזיה של סדרות בילוש, ואז בסרט אימה מהפנט על משאית ענק שרודפת אחרי רכב פרטי ("דואל"), פיטר ג'קסון החל את הקריירה שלו לאט. אפילו לאט מאד - במשך כשלוש שנים הוא צילם בסופי שבוע סרט, עם ציוד מאולתר ומצלמה שיכולה לצלם עד דקה רצוף, בלי סאונד. מה שיצא לו היה סרט שהכותרת שלו מתארת אותו בצורה מושלמת, בלי הברה אחת מיותרת - "טעם רע" (1987).

זה אכן היה סרט בטעם רע - קומדיה אנרכיסטית משופעת בהומור ילדותי על חייזרים ששוחטים עיירה שלמה, ועל החנון שמנסה להציל את העיירה, תוך שהוא נלחם בבריון מזוקן (את שניהם אגב, משחק ג'קסון עצמו). "טעם רע" זיכה את ג'קסון בכמה פרסים בינלאומיים בפסטיבלים לסרטי אימה, והביא אותו אל מרכז תעשיית סרטי האימה. ג'קסון קיבל תקציב נרחב הרבה יותר (ועדיין מגוחך, בהשוואה לרוב סרטי האימה המופקים אז והיום - חמישה מיליון דולר). הוא עדיין הספיק לסיים את הסרט עם עודף תקציב, וניצל אותו בשביל לצלם עוד סצנה.


הסרט החדש של ג'קסון, משנת 1992, הפך אותו רשמית לשם דבר בתעשיית הקולנוע העולמית. בשוודיה הסרט הושאל בספריות וידאו ביחד עם שקיות הקאה, ולאותה תקופה, הוא היה הסרט עם הכי הרבה דם על המסך בכל שנייה נתונה (ויש סיכוי סביר שהשיא הזה לא נשבר עד היום). שמה של יצירת המופת הזו הוא "Dead Alive" (או כמו שנקרא בארה"ב "Braindead"), ובבסיסה, היא לא יותר מסרט אהבה תמים שמספר על בחור ביישן בשם ליונל מתאהב בנערה היספנית בשם פקיטה. אך רצה הגורל ואימו השתלטנית לא מוכנה לוותר על בנה כל כך מהר.

בביקור חביב בגן החיות העירוני נושך את האמא עטלף מוזר, מעין עכבר אכזר במיוחד עם כנפיים. כתוצאה מהרעלת דם, היא מתה בביתה. אך בנה האוהב לא מוכן לספר לאף אחד כי אימו מתה. כשהוא מגלה שהיא לא באמת מתה, אלא הפכה לזומבית רצחנית אוכלת אדם, הוא מסתבך עוד יותר, אבל מנסה לשמור על סטטוס קוו, על מנת לזכות באהבת חייו. כמובן שהעלילה מסתבכת, ואימו מתחילה לנשוך אנשים על ימין ועל שמאל, ואהבת חייו נמצאת בסכנה.


השכונה הופכת לבית גידול לזומבים, והסרט מסתיים באורגיית איברים עקובה מדם, שאורכה כארבעים דק' מדממות, הכוללות ביתור איברים, קטיעת איברים, אכילת איברים, ולפרקים משעשעים במיוחד - איברים פנימיים שמפליצים (בניגוד לכל חוקי האנטומיה הקיימים, אבל למי אכפת, פלוצים זה תמיד דבר מצחיק). "Braindead" הוא יצירת מופת, ולא רק בתחום האימה וה-Gore. ויש המון מזה, כאמור. כמובן שהסרט הפך ללהיט היסטרי בן לילה, ושוב זיכה את ג'קסון בפרסים אינספור. אבל לא בכך הגדולה שלו. הגדולה של הסרט היא שהיכולות המדהימות של ג'קסון לספר סיפור בצורה ויזואלית נחשפו רשמית לעולם.

נכון, ייקחו לג'קסון עוד כמה שנים בשביל לשכלל את הטכניקה שלו (כולל סרט מיותר לחלוטין בשם "יצורים שמימיים"), אבל כל מי שרואה את "Braindead" יכול לזהות בקלות את הסגנון של ג'קסון קורם עור וגידים - ההומור הייחודי (סלפסטיק נמוך משולב עם מימיקות היסטריות של השחקנים), העמדת הסצנות הבלתי אפשריות למראה (מופרכות ועם זאת כל כך הגיוניות לסיפור הלא הגיוני), תנועות המצלמה ההיסטריות שלו, והזוויות העקומות שהוא כל כך אוהב, החיבה שלו לאפקטים מיוחדים (עד לרמה של פטישיזם).


פיטר ג'קסון חושב בגדול, גם על סיפור אהבה קטן. ב-"יצורים שמימיים" הוא נכשל בניסיון לספר סיפור אהבה ראשונה של שתי נערות, מכיוון שהוא לא מכיר את העולם הפנימי שלהן, וחסרה לו הבגרות בשביל סוג כזה של סיפור (בדיוק כמו שלשפילברג חסרה הבגרות לביים בזמנו את "אימפריית השמש" ולהוציא מזה סרט מרגש), אבל בשביל לספר מעשיית אהבה עם זומבים ברקע, ג'קסון היה בדיוק בגיל הנכון. "Braindead" הוא סרט כל כך מצחיק, כל כך מגעיל, כל כך מטורף, עד שכשאתה מסיים לצפות בו, אתה לא מצליח לתאר דרך אחרת בה הוא היה נעשה.

פשוט לא ניתן לעשות סרט זומבים כל כך פסיכופטי בצורה פחות אינטנסיבית. למי שעוד לא ראה, תנסו לדמיין את "Evil Dead 2" ביחד עם הקומדיות של באסטר קיטון (וקצת "נקמת היורמים 2") ואז אולי תגיעו לחצי מהטירוף שקורה ב-"Braindead". הגדולה האמיתית של הסרט, מעבר להיותו אחד הסרטים המצחיקים שראיתי בחיי, היא שפיטר ג'קסון הצליח להתעלות מעל שובלי הדם, האיברים וה-Gore, ולהראות לעולם שאם יש משהו חשוב באמת בסרט הזה, זה הבמאי שלו. החזון המטורף שלו לגבי איך צריך להיראות סרט פופקורן מרחף מעל כל שוט בסרט - בין אם בתנועת מצלמה היסטרית, או בהעמדה של סצנת הסיום המרגשת, בה ליונל יוצא מתוך ערימת גופות גרוסות, ומוצא את אהובתו, בחיים.


בניגוד לסטיוארט גורדון, שאחרי על יצירת Gore קלאסית בשם "Re-Animator", ג'קסון יודע לביים עוד כמה דברים חוץ מסצנות אימה. אצל ג'קסון, השיא של סצנה הוא לא הריטוש הקומי, אלא השנייה האנושית שבאה אח"כ - הזומבי משאיר חצי מהגוף שלו במסדרון ורודף אחרי ליונל כשפלג גופו העליון נוזל אט אט לרצפה, אבל ההבעה של ליונל היא העיקר, גם כשהמעיים של הזומבי נשפכים לאסלה, וקמים לתחייה בתור יישות חדשה.

רוברט זמקיס, הבמאי של סרט "חזרה לעתיד" ומפיק חזק בהוליווד, ראה את "Braindead" ומייד קנה לפיטר ג'קסון כרטיס טיסה לארה"ב. אך לפני שהוא הגיע לארץ האפשרויות, ג'קסון ניסה כוחו בדרמה "יצורים שמימיים". לאחר כשלון הסרט, הוא הבין שכרגע, עדיף לו להישאר עם מה שהוא יודע - קומדיה, אימה, אקשן. ולכן הוא מביים בתקציב אפסי את "The Frightners", קומדיית אימה מקסימה בכיכובו של מייקל ג'יי פוקס (שבארץ זכתה לשם האדיוטי "עיר הרשע").

משם הסיפור ידוע לכולם: ג'קסון נכנס למשרדי חברת New Line Cinema ומבטיח לביים את "שר הטבעות" כטרילוגיה, והופך לבמאי הגדול בעולם. כשכל העולם מחכה להתרסקות שלו, הוא מביים את "קינג קונג", יצירת מופת של אקשן ופנטזיה, והופך רשמית, ל-"מלך העולם" החדש, במקום ג'יימס קמרון. העולם ממתין כעת ליצירה החדשה שלו, שתפציע מתישהו בשנת 2009, בשאיפה להכתיר אותו שוב כמלך העולם, או כמישהו שגדולתו מאחוריו. רק הזמן יגיד. ושפילברג? הוא כבר שכח את כל מה שג'קסון עוד עתיד ללמוד, אבל זה כבר סיפור אחר.