17/05/2007
The Shining - ניצוץ של סרט אימה
מאת: איתן גפני

כמה מילים נשפכו על סרטו האלמותי של סטנלי קובריק, אחד מגדולי הבמאים אי פעם, משנת 1980? כמה פעמים שמעתם את המשפט "וואו, הניצוץ זה הסרט הכי מפחיד שראיתי אי פעם!", או "פאק, זה אחד מהסרטים הכי טובים שנעשו"? כמה פעמים ציטטו את ג'ק ניקולסון, המציץ בברוטאליות מבעד לדלת שבורה ומכריז בזדוניות "הנה ג'וני!!" (ציטוט בפני עצמו, שהרי זוהי ההכרזה המפורסמת של ג'וני קארסון)? המון.

ותשמעו קטע - ימשיכו לזרוק לכם את המשפטים והציטוטים הללו בעוד שנים, מכיוון שאין ספק ש-"הניצוץ" הוא אחד מסרטי האימה הגדולים ביותר שנעשו אי פעם, וכמובן, אחד מהסרטים הטובים ביותר בהיסטוריה. מה בעצם הופך את הסרט הזה לכל כך מוצלח? מה גורם לבני טיפש עשרה לנהור לספריות הוידאו גם היום, כמעט שלושים שנה לאחר עשייתו, ולבקש בקול רוטט את הסרט? יש שיאמרו שזוהי עבודת המשחק המדהימה של ג'ק ניקולסון. יש שיאמרו שזהו הבימוי המבריק של קובריק, במאי שגדולתו וגאוניותו הולכת יד ביד עם פרפקציוניזם כמעט לא שפוי. יש שיטענו שהקסם של הסרט נובע בעיקר מהבעיות שסבבו אותו.

הסיבות רבות, וכמו שאני יכול לחשוב על כמה סיבות, אני בטוח שגם אתם. אבל, אולי יש כמה סיבות שעוד לא חשבנו עליהן? כידוע, בעולם הקולנוע יש אנשים טובים, יש אנשים רעים, וכמו בכל אגדה, יש גם אלים. אלי הקולנוע פשוט אוהבים את הסרט הזה. אלי הקולנוע רצו שהסרט הזה יצליח (ובכלל יצטלם עד הסוף), למרות בעיות ההפקה הרבות שפקדו אותו, מהשנייה בה סטנלי קובריק החליט לביים את ספרו של סטיבן קינג. סטיבן קינג וקובריק לא חיבבו אחד את השני אף פעם. קובריק דחה את התסריט המקורי של קינג (יש שמועות שהוא אף הכריז שהוא לא מבין איך סופר כל כך מוכשר יכול לכתוב תסריט כל כך גרוע).

קינג לא הבין את קובריק ולא הסכים כמעט עם אף בחירה אמנותית שלו לסרט. כעבור עשרים וחמש שנים, קינג יעבד לטלוויזיה את "הניצוץ", לגרסא נוראית של ארבע שעות. סטיבן קינג רצה שחקנים פחות מוכרים מג'ק ניקולסון לתפקיד הראשי, מכיוון שחשב שניקולסון מעביר טירוף מהשנייה הראשונה שרואים אותו, ואז הקהל לא ירגיש את השינוי שעבר עליו במהלך הסרט. בסופו של דבר קובריק החליט לא לערב את קינג בהפקה, ויצא לדרך, עם תמיכה לא ברורה של האולפנים, שתמכו בהחלטות ההפקה הכמעט הזויות שלו.

ככה זה כשאתה אחד מהבמאים הכי נחשבים בעולם. אתה מקבל מה שאתה רוצה, ואף אחד לא שואל שאלות, כי אתה כל כך מצליח. כמובן, שהיום מצב כזה לא יכול לקרות. אולפן סרטים בחיים לא ייתן לבמאי את חופש ההפקה שקובריק קיבל בזמנו: קובריק החליט לצלם את הסרט באופן כרונולוגי, לפי סדר ההתרחשויות בתסריט. לצורך ההבהרה, צילומי סרט הם כמו מבצע צבאי מאורגן היטב - מצלמים לפי סדר נוחות, ושיקולי הפקה. אם זה אומר לצלם ביום הראשון את השוט האחרון בסרט, כי יש מזג אוויר מתאים והשחקנית יכולה להגיע באותו היום כי מחר לבת שלה בת מצווה, זה מה שיקרה.

נדירים המקרים בהם סרט מצטלם לפי הסדר הכרונולוגי, בעיקר סרט כה מתוכנן ומופק כמו "הניצוץ" - מהרגע בו נבחר הלוקיישן העיקרי לסרט (המלון), נדרשו כמה חודשים על מנת להקים את מבוך העשב שמחוץ לו. ומכיוון שהסרט מצטלם בקולורדו, בתקופת החורף, מדובר היה בצילומים ארוכים, מתישים, תלויי מזג אוויר. בכל רגע נתון, צוות ההפקה היה מוכן לסצנה הבאה, גם אם זה אומר שהפקת הסרט תצטרך להמתין כמה ימים עד שמזג האוויר יירגע. קובריק צילם עשרות טייקים לשוטים מסוימים, כי הוא לא היה מרוצה.

שחקנים מצטמררים עד היום כשהם נזכרים במקרה המצער של השחקנית שלי דובאל (המשחקת את אשתו של ניקולסון), שעברה התמוטטות עצבים בעקבות הגיהינום שקובריק העביר אותה, כשבנקודה מסוימת צילם 120 טייקים של אותו שוט, והשפיל אותה בכל טייק מחדש, כדי שתראה מותשת. ההשפלות כללו צרחות בסגנון "את בהמה מטומטמת שלא יודעת לשחק!". סקאטמן קרות'רס (המשחק את הלורן, הזקן החביב בעל היכולות כמו לילד) פרץ בבכי במהלך צילומי סצנה מסוימת, ופנה בתחנונים לבמאי "מר קובריק, מה אתה רוצה ממני?".

זה לא רק הפרפקציוניזם של קובריק שהופך אותו לבמאי גאון - זוהי ההתעסקות שלו בנפש האדם, ההתבוננות הצינית שלו על העולם, הניתוחים שאכזריים שהוא מבצע בדמויות שלו, כשהוא מעמיד אותן בסיטואציות הזויות. די להביט ב-"תפוז מכאני", "מטאל ג'אקט" ו-"דוקטור סטריינג'לאב", בכדי להבין את גישתו חסרת הרחמים של קובריק לעולם - הוא שופט בני אדם כיצורים חסרי אנושיות, מכונות חסרות לב המאבדות שפיותם במהלך עימותים המבצעים דה הומניזיציה לחלשים. קובריק היה מיוצרי הקולנוע הבודדים שהקפידו להטיח בצופים אמירה, בכל סרט שהם הציגו.

הוא גם היה במאי שהצליח ליצור את יצירות המופת שלו בכל ז'אנר קיים (מקומדיה כמו "דוקטור סטריינג'לאב" ועד אפוסים היסטוריים כמו "ספרטקוס"). הסרטים שלו הצליחו בקופות, ריצו את המבקרים, והקנו לכל אולפן המעסיק אותו תו איכות, שבאותן שנים חשובות לקולנוע (שנות השישים והשבעים), היה תו תקן חשוב במיוחד. לכן, קובריק קיבל את כל החופש שרצה, ולכן "הניצוץ" הוא סרטו המצליח ביותר, מבחינה קופתית. אבל עדיין לא מצאתי פתרון לשאלה, "מה הופך את "הניצוץ" לסרט כל כך מוצלח?". אולי זו העובדה שקובריק מצליח בדקות הראשונות של הסרט למסור לנו את כל המידע שאנו צריכים?

שימו לב לפתיחת הסרט - על רקע המוזיקה המטרידה, המצלמה מרחפת בהרים, ומתמקדת לאט לאט על רכב משפחתי. הריחוף הזה אומר לנו הכל - יש לנו ישות לא טבעית שמשקיפה על העולם, ובוחרת לה תא משפחתי קטן - המכונית של משפחת טורנס. התחושה הפטאליסטית אופפת אותנו מתחילת הסרט, ואינה מרפה לכל אורכו. בסצנות מסוימות, קובריק מתעלה על עצמו ויוצר אווירת קלסטרופוביה גם בלוקיישן רחב ידיים - הסצנה בה ג'ק משחק עם כדור טניס מרוב שעמום כל כך מלחיצה, עד שכדור טניס תמים הופך לאובייקט מאיים.

ואולי זו בעצם היכולת המופתית של קובריק להניע מצלמה, ולהפוך מעשה תמים לאקט אלים, מאיים ומטריד? הילד דני (דני לויד, שבכלל לא ידע שהוא מצטלם לסרט אימה) רוכב על אופני הצעצוע שלו ברחבי המלון. מכיוון שהמצלמה בזווית נמוכה, ונוסעת אחרי הילד בשוט רצוף, אנו מתוחים, כי אנו בעצם רוכבים מאחוריו, כמו הישות שמרחפת באוויר לאורך כל הסרט. ומכיוון שאנו נמצאים עם דני לאורך כל הרכיבה, אנו לא יודעים מה הוא יגלה במסדרון הבא - וכשהוא רואה את שתי התאומות, עורנו מצטמרר.

ואולי זה בעצם הסוף המטריד של הסרט [זהירות, ספויילר!!!], שמסביר לנו שלא היה למשפחת טורנס שום סיכוי, שהרי ג'ק כבר היה במלון הזה כמה וכמה פעמים? ומהות הסוף היא בעצם מהות הסרט - גורל הוא משהו שנקבע לנו, ולא אנו קובעים אותו. לבני האדם אין שום יכולת לשלוט בגורלם, מר ככל שיהיה. החיים הם כמו מבוך ואנו משולים לעכברי מעבדה עיוורים, המחפשים את הדרך החוצה. אין לנו סיכוי לנצח את הגורל וקובריק דואג להזכיר לנו את זה בכל דקה בסרט [סוף ספויילר].

בשנת 1980 סטנלי קובריק הצליח להכניס את ז'אנר האימה לעידן חדש, עידן בו מבקרי קולנוע כבר לא יכולים להתעלם מחשיבותו של הז'אנר, והשאלות שהוא מעלה. ביחד עם יצירות מופת כמו "הנוסע השמיני", "פולטרגייסט", ו-"מגרש השדים", "הניצוץ" מצעיד את עולם האימה לתקופה חדשה: תקופה בה ניתן ליצור אימה גם בלי רוצח מטורף במסכה, ותקופה בה ניתן ליצור סרט אימה פילוסופי. פילוסופיה ודם לא נראים כמו שילוב מוצלח, אבל גאון בריטי מזוקן הצליח להוכיח שהם יכולים ללכת יד ביד. וג'ק ניקולסון, שהפסיק לקרוא את התסריט באמצע ההפקה כי נעשו בו שינויים כל יום, הוכיח פעם אחת ולתמיד, שאם אתה רוצה ללהק מישהו לתפקיד שטני, אתה לא מחפש אף אחד אחר חוץ ממנו. אה, וזה באמת סרט מפחיד. קיבינימאט, הוא מפחיד גם היום.