תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
PFN
graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: מדור סרטי האימה \ מד''ב ::

04/01/2008
המוחות מאחורי האימה - הדור הבא [ מאמר ]
מאת: איתן גפני

בעשור ומשהו האחרונים, עולם הקולנוע חווה רנסאנס שעל פני השטח היה לא צפוי, אבל בפועל, לא היה ספק שיתרחש מתישהו. בכל פעם שארה"ב, המעצמה הגדולה בתבל, עוברת איזשהו משבר פנימי, האפקט המתבקש הוא השלכה על הקולנוע, עם זיקה ברורה לז'אנרים כמו פנטזיה, מד"ב ואימה. שהרי, הקולנוע העולמי נושא עיניו בראש ובראשונה להוליווד, בין אם נרצה להודות בכך או לא. הוליווד היא זו שקובעת את הטון. וכשארה"ב במשבר, הוליווד מגיבה בסרטים בעלי אופי מסוים מאד.

לא מאמינים? בבקשה, שימו לב - בתחילת ימי הקולנוע, כשהעולם רק החל לגלות את הקסם הטמון בתמונות נעות, חלוצי אפקטים כמו George Melies החלו להראות לעולם כמה קסם אפשר לחולל עם ההמצאה החדשה בעיר. אך בעוד הקולנוע נשאר בתחומי הפנטזיה הבידורית, הכלכלה האמריקאית החלה להתפורר, ובשנות העשרים ארה"ב שקעה לתוך משבר כלכלי קשה. אחת מתוצאות המשבר הכלכלי הייתה הגירה עצומה של בני מיעוטים מכל רחבי העולם (שכן המשבר הגיע לאחר מלחמת העולם הראשונה).

הקולנוע האמריקאי החל לשקף את הפחד הקמעי הגדול ביותר של האומה החזקה בעולם - זרים. אמריקה לא אוהבת זרים. היא רואה בהם כמוזרים, עם מנהגים לא ברורים. אם אתה לא לבן, ממוצא וואספי למהדרין, אתה מסומן כחשוד. והפלא ופלא, סרטי אימה כמו Dracula ו-Frankenstein מ-1931 הציגו את שנאת הזרים הזו לראווה. שנות השלושים היו רוויות בסרטי אימה גותיים, המציגים פיגורות מאיימות שזורעות פחד בקהילות מרוחקות (טהיטי, לונדון), אבל מהוות אליגוריה ברורה למצב ההגירה בארה"ב (כשבמאים אינטליגנטיים במיוחד דואגים לתבל את הסרטים במסרים כנגד פחד ממין, יחסים הומוסקסואליים ועוד).

בשנות החמישים, לאחר הפצצת הירושימה ונגאסאקי, העולם החל לפחד מפצצות האטום. והפלא ופלא, הקולנוע האמריקאי מפגיז בעשור הזה את הקהל בסרטי אימה ומד"ב אודות יצורים מעוותים ומפלצות שנוצרו עקב ניסויים אטומיים ותקלות כימיות, שזורעים הרס וחורבן. אך בשנות השבעים, העשור שנחשב למוצלח ביותר מבחינת הקולנוע האמריקאי, סרטי האימה הגיעו לשיא האמנותי והכלכלי שלהם.


מלחמת וייטנאם לקראת סיום, הציבור מפוכח, לא הייתה מהפכה בשנות השישים, הגזענות מובילה את הציבור לשיאי אלימות חדשים, נשיא נרצח, אחיו נרצח, מנהיג שחור נרצח, והנשיא המכהן מנסה להוכיח שהוא לא פושע, למרות ששמו קשור במלון ווטרגייט. התוצאה? פרט לקולנוע מוצלח במיוחד, סרטי האימה החלו לצוץ בפטריות לאחר הגשם, מכל סוג ומין. סלאשרים (יום שישי ה-13, Halloween, ליל הבכורה, Black Christmas וכמובן, פסיכו), מגרש השדים, The Omen, סרטי הזומבים של ג'ורג' רומרו ועוד.

כל הקלאסיקות הגדולות נולדו בשנות השבעים, ולאחר עשור כלכלי במיוחד (שנות השמונים הוקדשו בארה"ב למרדף אחרי הדולר, ובעולם הקולנוע המרדף התבטא בעשרות המשכונים וקולנוע מסחרי ומזעזע במיוחד, ולא רק בז'אנר האימה), נדמה כי עולם האימה ידע את ימי הזהב שלו. בעיקר עם יציאת סרטים כגון "צעקה", שבאופן רשמי סימנו את מות הז'אנר כפי שאנחנו מכירים אותו. סרטי האימה הפכו למהתלה חביבה, יציאות הומוריסטיות מודעות לעצמן, עם קורטוב של הקפצות, והמון פרצופים יפים של צעירים.

אבל אז, מישהו החליט שלהטיס שני מטוסים אל תוך מרכז הסחר יהיה רעיון גדול, וארה"ב מצאה עצמה בתוך ניסיונות לשקם עצמה לאחר הפיגוע הגדול ביותר שידעה. והופה, הם מוצאים עצמם במלחמה מיותרת, ומגלים שהנשיא שלהם די טיפש בעצם. ומה אנחנו מגלים בשנים האחרונות? שסרטי האימה לא כילו עצמם, אלא כאילו נולדו מחדש. בכל סיקור לספריית וידאו ניתן להביט במדורי האימה ולגלות עוד ועוד סרטי אימה חדשים, מכל הסוגים והמינים.


המסקנה ברורה: הקולנוע העולמי מוכתב עי הקולנוע האמריקאי (כך תמיד היה וכך תמיד יהיה) וכשהאמריקאים פוחדים ממשהו, הם מראים את זה בסרטים שלהם, שהרי הקולנוע היה ונותר צורת הבידור מספר אחת שלהם. החידוש בשנים האחרונות הוא במשבר הקולנועי החדש של הוליווד: נגמרים לה הסיפורים, ויותר חשוב מכך - נגמרים לה הבמאים. נדמה כי הוליווד נמצאת במשבר שהיא לא יודעת איך להתמודד איתו. בעידן YouTube, כל פוץ הוא במאי, והקולנוע העצמאי משגשג מיום ליום (ומעמיד בסימן שאלה את המושג עצמאי...).

אז איך מתמודדים עם העובדה שיש יותר מדי צעירים שחושבים שהם יכולים לביים? ויותר מכך, איך מתמודדים עם העובדה שכולם רוצים לראות סרטי אימה? נכון, משלבים בין שתי הבעיות. הולכים לחפש במאים צעירים בעולם, מביאים אותם להוליווד, נותנים להם לביים סרטי אימה (שתמיד היו זולים וקלים להפקה באופן יחסי), ואז מקדמים אותם לפרויקטים גדולים יותר. נניח, סרטי קומיקס (ז'אנר נוסף שזוכה לרנסאנס עצום בימים טרופים אלו), או סתם סרט אולפני גדול.

דוגמא עדכנית - חואן קארלוס פרסנדילו, במאי ספרדי צעיר שהוטס לארה"ב על מנת לביים את "28 שבועות אחרי" (ההמשך המצוין ללהיט "28 ימים אחרי" של דני בויל), ולאחר ההצלחה של סרט האימה הקטן יחסית, מביים כרגע דרמה בשביל אולפני פאראמאונט. מה שמתרחש בימים אלו הוא תחיית מתים עצומה בז'אנר האימה, תחייה שסוחפת אחריה במאים מן השורה כמו גם צעירים שמבקשים להוכיח את מעמדם הקולנועי, ולא משנה אם הם זרים או לא.


לצורך הדוגמא, במאי גדול כמו Frank Darabount, שאחראי על "חומות של תקווה" ו"גרין מייל" מביים בימים אלו סרט אימה בשם The Mist, עפי סיפור של סטיבן קינג (שאמנם נראה כמו חיקוי ליצירת המופת "הערפל" של ג'ון קרפנטר, אבל מי מתעסק בקטנות). בתוך כל הרנסאנס הזה, אפשר לקום ולהכריז באופן רשמי שאנו חווים את מה שצעירי שנות השבעים חוו, לפחות מבחינת החוויה הקולנועית המדממת - זרם קולנועי שקם לתחייה, ומובל בגאון ע"י צעירים ו-וותיקים כאחד, המבקשים להוכיח כי למעיים יש עדיין כוח כלכלי לא מבוטל.

מעבר לכך, אותם במאים צעירים אינם חוששים לחצות הקווים האדומים (כפי שעשו קודמיהם לפני שלושים שנה). אם בתחילת שנות השבעים היה עדיין נחשב טאבו להראות אלימות גראפית, באו סרטי האימה ומתחו את הגבול קדימה (ביחד עם הקולנוע כולו, שהפך אלים יותר מרגע לרגע). במהלך שנות השמונים והתשעים נראה היה כי ארה"ב הולכת לכיוון שמרני יותר, עקב הגידול באמצעי התקשורת והחשיפה המוגברת לאלימות ומין, והנה, דור הבמאים החדש לוקח את הגראפיות קדימה עוד פעם.

הבמאים הצעירים אינם חוששים מאלימות פרועה או עירום גראפי. שהרי, אפשר למצוא את זה בכל מקום, אז למה לנסות להסתיר זאת בקולנוע? בשנות השבעים סומנו כמה מהקולות הבולטים בתחום האימה לשלושים השנים הבאות: ג'ון קרפנטר, ג'ורג' רומרו, ווס קרייבן, ג'ו דנטה, ג'ון לנדיס, טובי הופר ועוד. במאים גדולים התנסו באימה אף הם: וויליאם פרידקין, ריצ'ארד דונר ואפילו סטיבן שפילברג.

כיום המצב לא כל כך שונה. במאים גדולי שם מתנסים באימה, כאמור, והוליווד מחפשת את הקולות הבאים, אלו שירשו את המקום של הגדולים ביותר (שרובם מקבלים את הזכות המפוקפקת לפקח על רימייקים, לרוב נוראיים, לסרטים הקלאסיים שלהם). אז מי הם הקולות הצעירים הללו? מי יהיו הבמאים הרעבים שיכנסו לנעליים הגדולות של רומרו, קרפנטר וקרייבן?


הנטייה הברורה היא לפזול לכיוון המזרח הרחוק, שכן הקולנוע האסיאתי הופך גדול מיום ליום, וז'אנר האימה הופך כוח לא מבוטל בתוך הקולנוע המסקרן שמגיע מארצות כמו יפן, תאילנד וקוריאה. שמות כמו הידאו נקאטה, טקאשי שימזו, ג'ון-הו בונג והאחים פאנג הופכים להיות שמות שגורים בפי כל צעיר פוחז המבקש לחבק את חברה שלו בלילה קר. אבל הניסיונות לגייס את הקולנוענים הרעבים של המזרח הרחוק לא עולה יפה בהוליווד.

העיבודים ל"הצלצול" (של נקאטה) ו"הטינה" (של שימזו) אמנם הניבו כמה רווחים יפים, אבל ההמשכים שלהם לא מצליחים כלכלית, ונדמה כי אפילו בארה"ב מתחילים להבין שאולי עדיף להשאיר את הקולנועים המוכשרים הללו לרעות בשדות שהם יודעים ומכירים. הניסיון האחרון בינתיים הוא רימייק לסרטם האפקטיבי של האחים פאנג, The Eye. ההצלחה הפושרת של סרטם האמריקאי הקודם, "השליחים", אולי הדליקה נורית אזהרה, ומעניין יהיה לראות מה יעלה בגורלו של הרימייק החדש הזה, והאם הוא ישלח את האחים פאנג בחזרה להונג קונג.

בינתיים, אוצו רוצו וחפשו את יצירת המופת של ג'ון-הו בונג, The Host. זה אולי לא סרט אימה מהסוג שאתם מכירים ומצפים לו, אבל מדובר בממתק, לא פחות, ואחד הסרטים הטובים ביותר של 2007. את ג'ון-הו בונג יהיה קצת קשה לייבא להוליווד, וצפייה ב-Host תבהיר מהר מאד למה: בונג יוצר קולנוע הוליוודי לחלוטין, פשוט בדרום קוריאה. הוא במאי מוכשר בצורה בלתי רגילה, אבל אני לא חושב שהוא יצליח לקלוע לטעם הקהל האמריקאי, דווקא בגלל העובדה שהוא יוצר קולנוע אסיאתי טהור (מבחינת התמות בהן הוא מתעסק) אבל כזה שנראה ומרגיש כמו קולנוע מיינסטרים אמריקאי.


לצד אכזבות מסוג הייבוא הכושל מאסיה, ישנן הצלחות לא מבוטלות, דווקא מאירופה. ווס קרייבן, הגאון שהביא לנו את "סיוט ברחוב אלם", העלה על מטוס בחור צרפתי חביב העונה לשם אלכסנדר אז'ה בשביל לביים רימייק לסרטו "לגבעות יש עיניים". אז'ה, שעד אז ביים שני סרטים (כשהשני, Switchblade Romance, זכה להצלחה לא קטנה באירופה, וזיכה אותו בכמה פרסים חשובים), הפך את הרימייק הקטן הזה להצלחה אדירה, שמייד גררה אחריה סרט המשך.

"גבעות הפחד" היה הצהרת כוונות של אז'ה - אני אמנם צרפתי, אבל אני מבין בדם וקרביים. אז'ה בונה את הסרטים שלו על מודעות לחוקי הז'אנר (SBR היה מעין הומאז' לסרטי הסלאשר), הצמדות ללוקיישן וחקירתו מכל הכיוונים, והמון אבל המון אלימות. האלימות שאז'ה מציג בסרטיו גראפית וחסרת פשרות. הוא בונה אווירה ואז מנתץ אותה באמצעות אורגיות מדממות של סאדיזם ואיברים מרוטשים.

אז'ה קצת מזכיר את טובי הופר בסרטיו המוקדמים, כגון "טבח המנסרים מטקסס" - סיטואציה מוכרת, לוקיישן מבודד שהופך מאיים מרגע לרגע, ובשיא הסרט, התפרצות חסרת מעצורים של אלימות מזעזעת, בלי לחסוך מהצופה פרטים. כרגע הוא מסיים לעבוד על סרט חדש בכיכובו של קיפר סאתרלנד, ועל רימייק לקומדיית הקלאט של ג'ו דנטה - "פיראנה". מה שבטוח, יהיה המון דם.


ייבוא נוסף מאירופה הוא ניל מארשל, שמגיע מבריטניה ואחראי על שתי יצירות מופת קטנות מהשנים האחרונות. הוא החל דרכו כעורך, ולאחר סרט קצר ונשכח הוא ביים את Dog Soldiers (מ-2002), הכלאה מוצלחת בין הטורף, הנוסע השמיני וסרטי אנשי זאב. הסרט היה דל תקציב אבל מוצלח, שכן הוא שילב את הנטייה של מארשל להתעסק בקבוצת אנשים והיחסים ביניהם בתוך משבר חיצוני, שמשאיר אותם קטועי גפיים לפעמים.

אבל העולם לא היה מוכן לסרטו הבא, שמבחינתי לפחות, מהווה את יצירת המופת של ז'אנר האימה בשנים האחרונות - The Decent (מ-2005). הביקורת על הסרט נמצאת אי שם באתר, אבל גם בלי לקרוא אותה, תסתפקו בשורות הבאות - Decent הוא הסרט הכי מפחיד שתראו בזמן הקרוב, כל עוד תראו אותו בחושך מוחלט ובלי מכשירים ניידים.

מארשל שולט במדיום הקולנועי בצורה כל כך טובה, עד שהוא מצליח להיות מקורי בתוך מסגרת סיפורית שבלונית, וליצור רגעים קולנועיים מושלמים, כמעט מכלום. קצת מזכיר את ג'ון קרפנטר בגישה, ובעיקר בעובדה שניתן לראות בבירור שמארשל (כמו קרפנטר) יכול לביים הרבה יותר מאימה, ואין ספק שסרטו הבא יהיה שונה, אבל מוצלח.


רוב זומבי האמריקאי מזכיר את ג'ורג' רומרו הגדול, וזו מחמאה עצומה. כמו רומרו, זומבי היה צריך לממן כמעט בעצמו את הפקת סרטו הראשון ("בית 1000 הגופות") שהיה מהתלת אימה חביבה, עמוסה ברעיונות טובים, אבל בסך הכל היה מדובר בסרט שהלך לאיבוד בתוך הכוונות של היוצר שלו. מה שהיה ברור לאחר צפייה ב"בית 1000 הגופות", הוא שזומבי הוא לא רק מוזיקאי מוכשר, אלא במאי שיכול לעשות דברים מעולים, אם תינתן לו ההזדמנות להוכיח את עצמו.

ואכן, בסרט ההמשך, "דחויי השטן", זומבי הוכיח כי הוא כוח קולנועי חדש שלא ניתן להתעלם ממנו. דחויי השטן היה אמנם המשך ל"בית 1000 הגופות" אבל הוא היה סרט אחר לגמרי - במקום לעשות עוד מחווה צעקנית וצבעונית לסרטי הדרייב אין שהוא כל כך אהב כילד, זומבי ביים מעין מערבון מודרני, משהו שנראה כמו הכלאה בין "טבח המנסרים מטקסס" ליצירות המופת של סם פקינפה, אחד מגדולי במאי האקשן ההוליוודי, עם קריצות חביבות ליצירות המופת של סרג'יו ליאונה.

זומבי יצר סרט מרשים, סיטרי, מצחיק, אלים וחסר מנוחה, המתמקד בחלק מהמשפחה ששרדה את אירועי החלק הראשון, בעודם נסים מהחוק ומתעללים בכל מה שזז. יש בסרט בעיות לא מעטות (בעיקר של קצב ועריכה), אבל "דחויי השטן" הצליח לסמן את רוב זומבי כבמאי מבטיח, שהרימייק שלו ל-Helloween של קרפנטר מעורר סקרנות (תיכף הוא מגיע לארץ. סבלנות).


אלי רות' היה זה שהחיה מעין טרנד קולנועי נוראי בארה"ב - סרטי שנאת הזרים. בניגוד לקודמיו, היה נדמה שאלי רות' לא מצליח לנטוע את המסרים החתרניים שלו בתוך מעטפת הדם, והוא הוציא לפני השטח את הביקורת שלו כלפי החברה האמריקאית חסרת הסובלנות, אקט שפעל בדיוק בכיוון ההפוך - בעקבות הצלחת "הוסטל" החלו לבצבץ סרטים מגוחכים כמו Turistas וכיו"ב, שהיה חיקוי חיוור לסרטו החביב של רות'.

רות', בחור כשר למהדרין, פרץ עם סרט קטן וחביב בשם "קדחת הבקתה". הייתה זו מהתלת אימה קטנה, עם קריצות ברורות לקלאסיקות עבר המתרחשות בדרום הגזעני. "הוסטל" הראשון היה סרט קטן וחביב שמצליח לשדך את אסקימו לימון עם הסרטים הגראפיים של טקאשי מאיקה (אחד מהבמאים העסוקים ביותר ביפן, חפשו אותו בחלק השני של סדרת הכתבות הזו), אבל רק בהמשך של "הוסטל" הצליח רות' להבהיר לעולם שהוא אמנם סאדיסט לא קטן, אבל הוא בהחלט יודע מה לעשות עם מצלמה.

את הביקורת על "הוסטל 2" אפשר למצוא באתר, אבל שוב, תסתפקו בהצהרה הבאה - הוא אמנם בן טיפוחיו של טרנטינו, אבל אלי רות' בהחלט לא עומד בצל של קוונטין. אלי רות' יהפוך עם הזמן לאחד מגדולי במאי האימה, ואני מוכן לחתום על כך. כמובן, שבדם, אלא מה.


ג'יימס גאן החל את דרכו בתור תסריטאי בחברת טרומה. למי שלא מכיר, טרומה היא חברת הפקות שמתמחה בטראש, וקיצוני ביותר. כמה שיותר מגוחך, יותר טוב. מי מכם שעוד לא ראה את "האיש המורעל והיפיפייה העיוורת", שיעשה לעצמו טובה וירוץ בדילוג קליל לראות אותו. אחר כך, אם עדיין יהיה לכם כוח, חפשו את "גולשים נאציים חייבים למות". 1 ו-2.

הסרט הראשון שכתב היה טרומיאו וג'ולייט, ששמו מרמז על בדיוק מה שהוא - גרסא פרועה וחסרת רסן לרומיאו ויוליה. לאחר עוד כמה עבודות תסריטאות נשכחות (הוא כתב את סקובי דו... 1 ו-2), גאן כתב את הרימייק ל"שחר המתים" של זאק סניידר. כנראה שמישהו שם לב שגאן כותב לא רע, והחליט לתת לו את שרביט הבימוי.

אני לא כל כך בטוח שלאחר שאותו מישהו ראה מה גאן עשה עם השרביט, הוא היה משוכנע שזו הייתה החלטה נכונה. גאן כתב וביים את Slither, שעה וחצי של מעיים מתפוצצים, זומבים עקומים, מחוות קולנועיות ותולעים מהחלל החיצון. מדובר באחת הקומדיות הקורעות של 2006, וכרגע גאן מביים סרט אימה חדש, שלפי התקצירים נשמע כמו "המסור", אבל עם 85 דמויות. מה שבטוח, יהיה מעניין.


אם כבר בסדרת סרטי "המסור" עסקינן, הבה נביט בג'יימס וואן, הוגה הסדרה. נכון, המסור 2-4 הם נפיחות קולנועיות ריחניות במיוחד (וזו לא מחמאה) אבל הסרט הראשון בסדרת האימה המצליחה היה יציאה כל כך לא רגילה, וכל כך מוצלחת, עד שלמרות שהסרט השני של ג'יימס וואן הוא בדיחה לא מוצלחת, עדיין יש מוואן ציפיות.

את Saw כתב וואן ביחד עם לי וואנל, שותפו לחדר בקולג' באוסטרליה. לאחר שביהס לא הסכים לממן להם את הפקת הסרט, הם שלחו את התסריט להוליווד, ולא קיוו לכלום. בינתיים, וואן ביים גרסא קצרה של התסריט, מה שיהפוך עם הזמן לשלד עליו יעמוד הפיצ'ר המהפכני שלו.

מה רבה הייתה הפתעתם כשהתסריט נקנה במיליון וחצי דולר, אותו השניים השקיעו בהפקת הסרט. הם הצליחו לגייס את דני גלובר (כוכב סדרת נשק קטלני) ויצאו לדרך. התוצאה - סרט אימה קטן מאד וסאדיסטי, שצולם בשבועיים, והיה הצלחה מסחררת. למעשה, באופן יחסי, המסור הוא אחד מהסרטים המצליחים בהיסטוריה, שכן הוא הרוויח מאות מיליוני דולרים, אבל עלה פחות מחמש מיליון.

הסרט השני של וואן היה "דממת המוות", ועליו אין מה להרחיב הרבה - ניסיון נואש לתפוס כמה שיותר תתי ז'אנרים של אימה לתוך סרט אחד, שלא עלה יפה. דווקא סרטו השלישי מרמז על עתיד ורוד יותר, או אולי יהיה ראוי יותר לומר - אפל יותר. "גזר דין מוות", בכיכובו של קווין בייקון, שאמור להגיע לאקרנים בקרוב, ולפי הטיזרים נראה כמו גרסא עדכנית וחולנית של סדרת סרטי "משאלת מוות" (עם האחד והיחיד - צ'רלס ברונסון).


רשימת השמות שאולי יעשו סרט שייזכר ארוכה, ואין באמת מקום להכיל את כולם. סרטי אימה מופקים בקצב מסחרר בשנים האחרונות, ובאופן פרדוקסלי כמעט, ז'אנר האימה (שתמיד נתפס כנחות ולא רציני) הופך להיות קרש המקפצה ולפעמים אף תווית שבלעדיה לא ניתן להתקדם בתעשיית הקולנוע העולמית. ארצות שעד לפני כמה שנים לא נחשבו למעצמות קולנוע, פתאום הופכות להיות המרכז אליו נשואות עיני עולם הקולנוע, מכיוון שז'אנר האימה הפך להיות ענף הייצוא מספר אחד שלהן.

מעבר לארצות המזרח הרחוק, ניתן להביט בקולנוע הספרדי, שבזמן האחרון הפך להיות מעין פס ייצור של במאים צעירים, חדורי מוטיבציה, שגדלו על יצירות המופת האמריקאיות, ומגיעים עם תפיסה ויזואלית רעננה. במאים כמו חואן קארלוס פרסנדילו שהוזכר כבר, אלחנדרו אמנדאבר (שביים את "האחרים", והספיק מאז לקטוף אוסקר על הדרמה "הים שבפנים"), חואמה קולט-סרה (שביים את "בית השעווה" וכיום שוקד על סרט אימה חדש), חואמה באלאגאורו ("החשיכה") ועוד רבים וטובים עושים דרכם בזה הרגע להוליווד, שרק מחפשת את הדור שיחליף את מי שעד לפני רגע נחשב הדור הבא.

מה שבטוח, ז'אנר האימה רק הולך ומתחזק מרגע לרגע, וכל עוד יהיה לעולם ממה לפחד, הקהל ירצה להפיג את הפחד שלו בסרטים מדממים, שלוקחים את הפאניקה וההיסטריה ומשלבים אותן בתוך עלילות מופרעות על רוצחים סאדיסטיים, שכולם אוהבים לשנוא. בינתיים, כל מה שנותר לנו לעשות, כצופים, הוא לשבת על הכורסא, לכבות את האורות ולהיכנע למעשיות. יש עוד המון מה לראות, ויש המון חבר'ה מוכשרים שרוצים להראות לנו את זה. יאללה, אקשן.

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (10) ]
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dumal - The Lesser God

Dezperados - Call Of The Wild

Frowning - Extinct

Immolation - Atonement

Saille – Gnosis

King of Asgard - Taudr
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ביקורת סרט:
הנוסע השמיני: קובננט

סקירת הופעה:
מעבר לרעלה - סקירת הופעתן של Orpheus Blade ו-Venus In Fear בתל אביב

סקירת הופעה:
Neal Morse Band בתל אביב

כתבה:
בתולת הברזל במנצ'סטר - על הופעתה של Iron Maiden

ראיון:
אימא-זאבה Orpheus Blade

אלבום קלאסי:
Annihilator - Never, Neverland
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[05/06/2017]
Tarja בישראל
[03/06] Sinnery חוגגים שנה לאלבום הבכורה
[08/06] ChaoSummer
[14/06] Epica בישראל
[28/06] Blind Guardian בישראל
[29/06] The Black Dahlia Murder בישראל
[18/07] Sanctuary בישראל
[22/07] Magen
[31/08] מחווה לSystem Of A Down
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::