תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dewin
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: מדור סרטי האימה \ מד''ב ::





לא שוב! עוד סרט מוזר
של שייאמאלן...




מה יקרה הפעם?



האם נוכל לחזור להיות
משפחה נורמאלית?




או שנאלץ לרוץ בשדות האחו
כמו משוגעים?




אפילו לא נוכל לשתות קפה!



אה, יופי, עכשיו אנשים נזכרו
שהם צריכים למות...
מה יהיה!?



19/11/2008
ביום שזה יקרה
מאת: איתן גפני

במקור: The Happening
במאי: מ. נייט שייאמאלן
תסריט: מ. נייט שייאמאלן
שחקנים: מארק וולברג, זואי דשנל, ג'ון לוגוויזמו

עד עכשיו נמנעתי מלכתוב על מ. נייט שייאמאלן (להלן מ. נייט, כי לכו תכתבו את שם המשפחה הזה בכל כמה שורות), מסיבה מאד פשוטה - מדובר בבמאי פעיל, שברזומה שלו כמה סרטים ממש מוצלחים, וכמה מחורבנים. ההצלחה הכי גדולה שלו עד היום היא סרטו השלישי, "החוש השישי" מ-1999, דרמת אימה שהפכה להיות תופעת פופ ענקית, ואחד הסרטים המצליחים ביותר בהוליווד, אי פעם. תמיד חשבתי לכתוב ביקורת סרט אימה קלאסי על "החוש השישי", אבל הגעתי למסקנה שאין טעם מכיוון שמ. נייט עדיין מביים (ולא פעם בכמה שנים כמו במאים אחרים שעל סרטים שלהם כתבתי), ועוד לא עבר מספיק זמן כדי שנוכל לבחון את "החוש השישי" ברצינות ולבדוק האם באמת מדובר בקלאסיקה קולנועית.

אין ספק שמדובר באחלה סרט, ואפילו יותר מזה, אבל ההתדרדרות של מ. נייט מאז (גם בקופות וגם בסרטים עצמם), בשילוב עם העובדה שלפחות לפי דעתי, "בלתי שביר" הוא סרטו הטוב ביותר (ואחד הסרטים האמריקאיים הטובים של השנים האחרונות) מונעת ממני לכתוב עליו איזו כתבה משתפכת וארוכה. ולמרות זאת, אי אפשר לפתוח ביקורת על סרטו האחרון של מ. נייט, "ביום שזה יקרה" (The Happening"), מבלי להתייחס לסיפור המעניין של הבחור: נולד בהודו, התחנך בארה"ב (בפילדלפיה, שתמיד מככבת בסרטיו), והחל לעבוד כתסריטאי שכיר בדיסני לאחר שסיים לימודי קולנוע. בדיסני הוא קיבל הזדמנות לביים שתי קומדיות לכל המשפחה (אותן גם כתב), ובשנת 1998 הצליח איכשהו לשכנע את דיסני לממן לו דרמת אימה מוזרה, שיותר משעסקה ברוחות רפאים, עסקה ביחסי אב ובן בין פסיכולוג עם משקעים מהעבר לילד בו הוא מטפל.

הבמאי הצעיר הצליח לשכנע את ברוס וויליס להופיע בתפקיד הראשי, וכך נולדה לה ההיסטריה סביב "החוש השישי", סרט שלא רק הותיר מיליוני צופים המומים לנוכח הסוף המפתיע שלו, אלא גם הוביל גל של סרטי אימה עם פאנץ' ליין, מושג שמ. נייט ניסה לחתום עליו כסימן היכר, ללא הרבה הצלחה. סרטו הבא של נייט היה "בלתי שביר" (2000), בכיכובם של ברוס וויליס וסמואל ל. ג'קסון. הסרט היה כישלון קופתי מהדהד, למרות שלעניות דעתי, מדובר כאמור ביצירת מופת - סרט הקומיקס הראשון שאינו סרט קומיקס, משוחק נפלא וכתוב באופן מופתי. לא פחות. המושג "פאנץ' ליין" הצליח לנייט בפעם השנייה, אבל הקהל לא נהר לאולמות.

יש שאומרים שהכישלון של "בלתי שביר" הוביל לפירוק החבילה עם ברוס וויליס, שהצהיר לאחר "החוש השישי" שנייט הוא הבמאי הכי רגיש וחכם שפגש עד היום. למרות שהשניים נפרדו, לא נרשמו אמירות או ציטוטים מביכים בעניין, תודות לקנאות שבה שומר נייט על פרטיותו. אותה קנאות העניקה לו שם של במאי מסתורי, שאולי מאמין לסרטים שלו יותר מדי. בכל מקרה, השמועות והכישלון של "בלתי שביר" לא הפריעו ל-"סיינס" מ-2002 להיות שובר קופות גדול, למרות הביקורות המעורבות שהוא קיבל. "סיינס", כמו שני הסרטים שלפניו, היא סרט ז'אנר שהוא הכל חוץ מסרט ז'אנר - "החוש השישי" לא היה באמת סרט אימה, כמו ש-"בלתי שביר" לא היה באמת סרט קומיקס, ו-"סיינס" לא היה באמת סרט על פלישת חייזרים. הייתה זו דרמת אימה אפקטיבית אודות משפחה מתפרקת, ובבסיס הסרט דיון על אובדן האמונה, כפי שהיא מתבטאת אצל הדמות הראשית, כומר שאיבד אמונתו (מל גיבסון, שמאז איבד עוד כמה דברים מנטאליים).

מ. נייט הגיע למעמד של במאי כוכב, מעמד שלא הרבה במאים בהוליווד מגיעים אליו. כל הדלתות היו פתוחות בפניו, וסרטו הבא, "הכפר" (2004), לווה במסע יחסי ציבור ענק, הכולל אין ספור ראיונות עם חברי הקאסט, וסרט מוקומנטארי הנקרא "הסודות הקבורים של מ. נייט", ששודר ברשת הכבלים "שואוטיים" ערב יציאת הסרט, ולא הוצג כמוקומנטארי, אלא כתחקיר אמיתי לכל דבר (ונעזר בשירותיו של נתנאל קאהן, זוכה "אוסקר" לקולנוע דוקומנטארי). כל הפרסום לא עזר ל-"כפר" להיות להיט, והסרט נחל כישלון, ובצדק - היה זה סרטו הצפוי ביותר של מ. נייט, דרמת אימה המצולמת ללא שום היגיון, מבוימת בפיזור דעת, עם טוויסט עלילתי שאפשר להריח מקילומטרים.

לאחר כישלון "הכפר", ניסה מ. נייט לחזור למשחק עם דרמה שהייתה יותר סיפור אגדה למבוגרים, אבל נחלה כישלון כל כך חרוץ, עד שהסרט "נערה במים" (2006) הפך למעין שם נרדף לבדיחה. אם לומר את האמת, הסרט לא היה כל כך גרוע, למרות ששוב, הוא צולם ללא שום היגיון, עם סצנות חסרות משמעות, ובימוי קצת רופף. עיקר הביקורת על הסרט הגיע מצד מבקרי הקולנוע שלא אהבו (בלשון המעטה) את העובדה שנייט הפך עצמו לגיבור הסיפור, ושפך חמתו על מבקרי קולנוע, בסצנה משעשעת במיוחד, בה מבקר קולנוע מנסה להציל עורו ממתלעות של חיה אכזרית, כשהוא מצטט נוסחאות הוליוודיות ומנסה לשכנע את עצמו שהוא עדיין לא סיים תפקידו בסיפור.

היה נדמה שהבמאי ההודי החביב גמר את הקריירה, לאחר הכישלון המהדהד של "נערה במים" (תקציב של כשישים מיליון דולר, והכנסות בארה"ב בסך שישה מיליון בלבד!!). אבל כנראה שמ. נייט החליט שהוא לא מיצה את הוליווד, ובצעד יוצא דופן החליט להתבגר קצת, ולחזור למשחק בדרך הבטוחה ביותר שאפשר - הוא יראה לעולם שהוא עדיין יודע לביים סצנות מתח ואימה בצורה כמעט מושלמת, כפי שלמד מגדולי הבמאים שלפניו (היצ'קוק, שפילברג), והוא ישחרר סרט קטן, שיחזיר אותו למשחק.

כך, עם מסע יחסי ציבור שהתחיל כמעט שנה לפני צאת הסרט, ולא גילה כמעט כלום על הסרט עצמו, התחיל הבאזז סביב "ביום שזה יקרה". עד לרגע בו יצא הסרט לאקרנים, אף אחד לא ידע באמת מה קורה שם, ועל מה באמת הסרט. כל מה שידענו הוא שאנשים מתים בצורות אלימות במיוחד, ושהסרט עוסק באיזשהו משבר עולמי. ההימור השתלם - הסרט כיסה את ההוצאות שלו בתוך שבוע וחצי, ומייד החל להרוויח, מה שהפך את כל העניין לשתלם במיוחד עבור נייט, שהצליח להוכיח כי כוחו השיווקי עדיין במותניו.

אז עכשיו הסרט יוצא ב-DVD, לאחר שלא הרבה אנשים ראו אותו בקולנוע בארץ, והגיע הזמן לשים את הקלפים על שולחן: "ביום שזה יקרה" הוא לא סרט טוב. רחוק מכך. מדובר בסרט B בהגדרה, עם תקציב מינימאלי (במונחים של הוליווד, 44 מיליון דולר זה תקציב לקייטרינג), קאסט לא גדול במיוחד (ולא ממש מוצלח), בימוי נרפה, תסריט די גרוע, ואווירת מתח שלא מצליחה להחזיק סרט שלם. אבל, ויש כאן אבל ענק - מ. נייט חזר למשחק, בהחלט וללא ספק. עשרים הדקות הראשונות של הסרט כל כך מותחות, למרות המשחק המזעזע, עד שלא אכפת לך מה יקרה בהמשך - נייט העמיד כמה סצנות מוות מופתיות ומצמררות, כאלה שלא נראו המון זמן בקולנוע מיינסטרים, וכאלה שגורמות לך לחשוב מתי בדיוק הבחור החביב הזה גידל זוג אשכים כל כך שעירות, אם תסלחו לי על הביטוי.

הבעיה מתחילה ברגע שנייט נרגע עם סצנות המוות, ומנסה לספר את הסיפור עצמו, שהוא בפשטות - לא ממש מעניין. איום כלשהו שנתפס באיום טרוריסטי? או.קיי, "מלחמת העולמות" של שפילברג עשה את זה יותר טוב. סרט מסע ברחבי מזרח ארה"ב? סבבה, לא מסע ממש מעניין. אבל נראה כי כל כמה דקות, לאחר שנייט הבין שהסרט שלו מתחיל לשעמם, הוא זורק לנו עוד איזה סצנת מוות מקפיאת דם (שימו לב לסצנת התאונה באמצע הסרט, המצולמת כולה בשוט אחד רצוף פנטסטי). המערכה האחרונה של הסרט היא מעין סרט קצר העומד בפני עצמו כמהתלת אימה מוצלחת, והסיום חלש ולא מספק.

בסופו של דבר, נדמה לאחר הצפייה כי מדובר בעוד פלופ, אבל העניין לא כך - שהרי לא מדובר ביצירה אישית הבאה לדבר על המצב החברתי בארה"ב הנוכחית, כפי שכמה מבקרי קולנוע טעו לחשוב. ולא מדובר בניסיון לומר משהו על המצב האקולוגי בעולם כיום. הסרט הזה כולו מפגן ראווה של הבמאי הכי אגוצנטרי בעולם. במאי שמסרט לסרט נתן לעצמו תפקיד גדול יותר על המסך, עד שבכישלון הכי גדול שלו ("נערה במים") נתן לעצמו תפקיד של כותב שכתביו יצילו את העולם (מי אמר אגו טריפ??). הפעם נייט לא מופיע על המסך אפילו פעם אחת, אבל הוא מורגש בכל שוט ושוט בסרט - בסצנת מוות מקפיאת דם אתה רק חושב על התחבולות הויזואליות שהוא הפעיל עליך, ובניית הסצנה המדהימה (בעיקר בסצנה השנייה בסרט, עם פועלי הבניין).

בסצנות בהן אנחנו אמורים להבין את הסיפור, אנחנו יושבים מול המסך ותוהים איך הוא נתן לשחקנים שלו לומר את הטקסטים המגוחכים הללו? ואם הם כבר אומרים אותם, למה בתצוגת משחק כל כך אנמית, ולפרקים - מביכה? ולמה לסיים את הסרט במערכה אחרונה כל כך לא קשורה, וכל כך מאולצת? התשובה פשוטה - בכדי להבהיר לנו שהוא חזר, והוא מתכנן עבורנו משהו גדול. מ. נייט לא סיים לומר את מה שיש לו לומר, ואין זו מקריות שבסוף הסרט אחת הדמויות לובשת תיק שעליו הכיתוב The Last Airbender, מול אוטובוס שעליו רשום המספר 2010 (שם ושנת יציאת הסרט הבא של הבמאי).

"ביום שזה יקרה" הוא אולי לא סרט טוב במיוחד, אבל הוא שווה צפייה ולו רק בשביל להבין שלמרות שמדובר בסרט B זול (לראייה, כל הסרט מצולם בחוץ, באור יום, מה שהופך את ההפקה להרבה יותר פשוטה וזולה), עדיין מדובר במפגן כוח של במאי מוכשר כשד, שצריך לפתור את הבעיות אגו של עצמו, כדי לחזור להיות השם הכי חם בעולם הקולנוע. מי יודע, אולי אנחנו עוד נהיה שם... ביום שזה יקרה. בדיחה גדולה, תודו. נקודה אחרונה למחשבה - באחת הסצנות הטובות של הסרט (התאונה, באמצע) ניתן להבחין לשנייה כי אחד השחקנים הוא בראיין או'הלארן, מי שמשחק את דנטה ב-"מוכרים בלבד" של קווין סמית'. מה שנותן למשפט המחץ שלו מהסרט ההוא ("I'm Not Even Supposed To Be Here Today!!") משמעות חדשה לגמרי.

ציון: 7/10

[ פרסם תגובה / קרא תגובות (16) ]
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Sons of Apollo - Psychotic Symphony

Eluveitie – Evocation II – Pantheon

Anathema - The Optimist

Belphegor – Totenritual

Suffocation – Of The Dark Light

Witherfall - Nocturnes And Requiems
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
גירל פאוור - סקירת הופעתן של ZAD, Shiran ו Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
כשהדור המייסד כבש את חיפה - סקירת הופעתה של להקת אוריה היפ ב WUNDERBAR חיפה

סקירת הופעה:
מחסה מלודי - סקירת הופעתה של קאמלוט בישראל

כתבה:
Vanessa Ondine – Your Void

סקירת הופעה:
אומנות הרצח – סיקרת הופעתה של Thy Art Is Murder בישראל

כתבה:
קעקוע מרפא - על פרויקט ה Healing Ink בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[26/12/2017]
Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[09/11] Kreator בישראל
[12/11] Kamelot בישראל
[17/11] פסטישרץ 9
[25/11] Canine בהופעת השקה
[09/12] Carcass
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[17/01] Pain Of Salvation בישראל
[24/01] Satyricon בישראל
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::