תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dewin
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

30/08/2017
משחררים את הכאב - סקירת הופעתה של Unleash The Pain
כתב: יותם אבני
צילם: עמית ליבר

ביום חמישי האחרון התכנסו Unleash The Pain, להקת Metalcore שחזרה מהשאול הצבאי של צה"ל ומחוסר הודאות בנוגע לעתידה (בין אם הם ידעו עליה ובין אם לא) למקום בטוח. במהלך השנה וקצת האחרונות הלהקה חזרה לאט-לאט לפעילות וכעת, כאשר יש מספר עגול לחגוג, היא בודקת את תצוגת הכוח האם בנויה לעלות ליגה. אליה מצטרפות שתי להקות שיכולות ללוות אותה כאחיות גדולות למרות ששתיהן צעירות ממנה. הראשונה Let Us Be Spoken שאת זמנה של Unleash The Pain בנבכי סימני השאלה הגדולים של החיים היא ניצלה כדי לפלח לעצמה דרך ואף להתברג בין הלהקות המבטיחות של המטאל באטל של לפני שנתיים – אבל מאז נעלמה קצת עד ממש לאחרונה שחזרה שוב לפעילות. השנייה היא Sinnery – שאמנם מביאה משהו אחר לשולחן (ולטובה, כי היא בדיעבד הייתה אתנחתא למי שלא רגיל לשמוע כל כך הרבה Metalcore בבת אחת) אבל לא כולם פה בקרב חובבי הז'אנר יודעים איך לעכל אותה. מצד שני – Sinnery מגיעים עם אלבום שלם מאחוריהם, עם ביקור בפסטיבל קפריסאי ועם מספיק חורי פז"ם בחגורת ההופעות שלהם, אז גם אם אתה לא חובב גדול של מה שהם עושים – אתה הולך לקבל מהם בראש. כמעט 200 אנשים התאספו לראות את הטריו הזה מופיע, בזמן שיש עוד הופעות מטאל בתל אביב באותו הערב – והנה סיכום קצר-אבל-קצת-ארוך למה שקרה שם על הבמות.

Let Us Be Spoken
ז'אנר: Metalcore / Hardcore
להקות דומות: A Day To Remember, Stick To Your Guns, Asking Alexandria
מה יש לנו כאן בקצרה: להקה מבטיחה שחוזרת לפעילות ולמרות שנוגעת לעתים קרובות בנקודות הכי גנריות של הז'אנר שלהם, הם עושים זאת עם אהבה ועם אנרגיה שמשכנעת כל חובב מוסיקה גם אם הוא לא בדיוק גדל על הסגנון.

את רצף ההופעות פתחו Let Us Be Spoken, שחזרו ממש לאחרונה לעבוד ולהופיע. Let Us Be Spoken (או בקצרה LUBS כמו שחבריהם קוראים להם מהקהל כקריאת עידוד ותמיכה) שמים על הבמה את כל מה שעושה את הז'אנר שלהם רלוונטי. התופים של עמית בכר מובילים בהסתערות קדימה בין חלקים שנוגעים לא נוגעים בפאנק-רוק עד לקטעי Deathcore במיומנות, בישיבה מאודקת ועם הרבה סטייל. הבסיסט מאי קון לוקח הרבה מ-5 Fingers Death Punch, מהלוק, הניואנסים והכריזמה ועד לנגינה האינטנסיבית והמקצוענות. הוא ניצב על הבמה כאילו הוא מוביל את ההרכב, ומאחוריו הגיטריסטים יורי ביכמן ואסף הרפז – הראשון משתולל ונותן בראש והשני אמנם טיפה יותר רגוע אבל משלב שירת רקע מלודית ועבודת גיטרה מסועפת יותר. הזמר ניצן בוחניק משאיל המון מסצינת ה-core המודרנית אל תוך כל מה שהוא עושה, מעמידת הבמה של Mitch Lucker ז"ל ועד לשירה שלוקחת מה-Post-hardcore כמו שהיא לוקחת מה-Metalcore המודרני אבל היותר פופולארי.

עבודת הבמה של LUBS מרשימה. נדמה שכל רגע קורה משהו אנרגטי ומפעים על הבמה, גם אם הז'אנר הזה הוא לא בדיוק מה שגדלת עליו בבית. חד משמעית אפשר להבין שהצעירים מ-LUBS (משפט שאם נאמר, צאו מנקודת הנחה שאני זקן, כי אני קורא למישהו אחר צעיר) מלאי אנרגיה, מאמינים בשירים שלהם ואוהבים לנגן אותם יותר מכל דבר. הם באמת מגישים כל שיר ושיר כאילו הוא הדבר הכי טוב שהם שמעו, והקונבנציה הזו גורמת גם לקהל להירתם להופעה.

את ההופעה הם פותחים עם Tell Me Why, שיר הדגל שייצג אותם בתחרות המטאל באטל ב-2015 שכבר אז הם הוכיחו שהם בין האומנים הרלוונטיים ובעלי הפוטנציאל הרב ביותר בפרובינציה הקטנה שלנו בישראל. הקהל שהגיע בשבילם יודע את המילים שלו בע"פ, אבל לא כמו שהוא שר מכל הלב את Heart Of Steel, אחד משיריהם החדשים. פה הלהקה מעלה הילוך לטיפה יותר Hardcore וטיפה פחות Metal, בעוד שהריפים נהנים ממרווח נשימה פתוח יותר ולא רק נגינות קצב מתכתיות. בוחניק עצמו לא מפסיק לזוז על הבמה, לקפוץ באוויר (והבחור גבוה, הוא מתקרב אל התקרה כל פעם) עם בעיטת קראטה שבנס לא פוגעת בשאר חברי הלהקה, ושאר הנגנים נותנים בראש ומצטרפים למתח האנרגיה כאשר הריפים דורשים זאת.



הלהקה צולחת את עוד שירים עד שלפני We Are The Life, הסינגל האחרון שלהם, הם פונים אל הקהל ומקדישים את היצירה לסולנה המנוח של Linkin Park – צ'סטר בנינגטון ששם קץ לחייו לפני מספר שבועות וזעזע את אמות הספים של הצעירים הללו. החבורה מחליטה לא לבצע קאבר שהוכן במהרה לזכרו ובכך לחטוא למטרה אלא להמשיך לנגן מוסיקה מקורית בידיעה שהוא היווה השפעה ישירה ודרמטית על המוסיקה שלהם, והדרך הכי טובה להמשיך ולהצדיע לו, במיוחד לאחר מותו, הוא ליצור מוסיקה ולא להיכנע ובכך להראות לעולם שהרוח שלו ממשיכה עימם. We Are The Life הוא יצירה מלאה באופטימיות, בתקווה ובכוח האופייני לטובות הז'אנר, והאנרגיות שלו מעוברות דרך הקהל כאשר בוחניק מבקש מהקהל, גם שלא יודע את המילים, לשיר ביחד איתו – מתוך הקהל בעצמו, ומשלהב את כולם לעשות זאת.

לאחריו מגיע Wake Up Call, אולי השיר הטוב ביותר של הלהקה, שמשלב Post-Hardcore מצוין מבעד למסננת המוסיקלית שלהם, וחבל שלא זה היה השיר שסגר את ההופעה שלהם כי הסיומת שלו רועמת ומרגשת יותר מהשיר הסוגר, Had Enough אשר חותם את הסט.

Sinnery
ז'אנר: Thrash Metal
להקות דומות: Warbringer, Havok, Suicidal Angels
מה יש לנו כאן בקצרה: נסיכת ה-Thrash Metal הישראלית חוזרת מפסטיבל בקפריסין שם אנשים לא יודעים לתת בראש אבל עדיין מרגישה קצת כמו דג מחוץ למים מבחינת הקהל. מבחינתם הם פשוט ממשיכים לתת בראש ולנגן מהר ככל שהם יכולים. זה לא בדיוק מה שהקהל הזה אוהב.

את הבמה תופסים אחריהם Sinnery, שבערב הזה הרגישו קצת כמו העוף המוזר. לרוב Sinnery משתלבים בכל אירוע כמו כפפה ליד, כי זה היתרון המהותי של ה-Thrash Metal שמוגש כמו שהם מגישים אותו לשולחן, לצד להקות מטאל אחרות. הם הולכים יד ביד עם Power Metal, Death Metal או Black Metal, פשוט לצד כל המטאל המודרני יותר הם מרגישים כאילו הם מביאים משנה משלהם לקהל שלא כל כך מעוניין לשמוע. המוסיקה של Sinnery טובה לא משנה מי ניגש להאזין לה, פשוט רוב נערי ה-core לא כל כך נהנים להשתולל במוש-פיט, כמו שהם נהנים להתנופף בריקודי ההארדקור. זה לא נאמר בביקורת – זה פשוט לא אותו סוג של פורקן שהקהל הזה מחפש – וזה מורגש בהופעה של Sinnery שקצת מרוקנת את הרחבה.

הלהקה עולה עם הפתיח האורקסטרי של Black Widow, שלאחרונה יצא לו וידאו – ומפגיזים בכל כוחם עם השיר המתפתל. אחרי כמה בעיות בסאונד הגיטרה של אלון קרניאלי הגיטריסט/סולן ההופעה מתייצבת והם ממשיכים לתת בראש. למרות שבלי ספק Sinnery הם הלהקה עם הכי הרבה קילומטרז' הופעות פה, והם מרבים לזוז ולנוע על הבמה כמו חבורה מקצועית של נגנים, שמצד אחד סער טובי נותן בראש כאילו אין מחר ומצד שני עידן קרינגל שעד לפני שנה-שנה וחצי היה די קפוא במקומו וכעת מצא בדיוק את הנישה שלו בסוג של עמדת Power-stance כמו ג'ף וואטרז מ-Annihilator, וחמושים במתופף הכי חריף בכל הערב, מתן מנדלבאום שלא מהסס לתבל בקצת בלאסט-ביטס את ה-Thrash של Sinnery כדי להוסיף לו עוד נדבך של מודרנה קיצונית. לאחר מכן הלהקה חותכת ל-Holy Grounds, עונים היטב לשאלה "האם להקות מטאל ישראליות מתעסקות גם בדברים שקשורים לישראל".

ההופעה הזו היא מעבדה מצוינת לבדוק את התגובה המקומית לשיר חדש שנקרא Who Will Be Eaten First, שמוכיח את עצמו כממשיך דרך נהדר לאלבום הבכורה שלהם, Feast Of Fools. לעומתו, Hanged From The Sun המנסה להכנס לטריטוריה גראנג'ית כמעט, או לפחות לאספקטים היותר "בלאדיים" של חלק מאגדות ה-Thrash שקדמו להם, נראה שלוקח את הלהקה לכיוון אחר ושונה.



הלהקה מרבה להשתולל על הבמה, עד כמה שאפשר. המהירות הגבוהה של השירים, במיוחד ב-Built To Kill או השיר החותם Showing Teeth שמלווה אותם בערך מתחילת דרכם, לא עושה רושם על באי המקום שבאו בעיקר לרקוד ולחגוג עם להקות המטאל המקומיות האהובות שלהם, מה שגורם ל-Sinnery כמעט להשתולל בפול גז קצת לבדם – אבל זה לא שאין תגובה בכלל מהקהל – וכמה מעטי מעטים אמיצים רצים במעגלים ומשתוללים לרקע המוסיקה של הת'ראשרים הצעירים. אולי עכשיו, אחרי שהם ביקרו בקפריסין בפסטיבל רק כדי להבין שהקהל המקומי לא בוחל באיזה ז'אנר אתה תקוע כל עוד אתה מספיק טוב ומספיק כיפי. כמו שקרניאלי עצמו ניסח את זה בין צעקותיו "הקפריסאים הם חבורה של נמושות, כל מה שהם שומעים שם רק Power Metal."

לסיכום – Sinnery היא לא לחינם אחת ההבטחות של המטאל הישראלי בשמי הארץ הפונה אל העולם, הם אמנם קצת מגיעים מהמקום הטיפה'לה יותר מלודי סטייל Metallica ו-Testament אל הנישה שלהם, אבל כאשר כמעט כל ה-Thrash העולמי מסתער לעבר המטאל הקיצוני יותר, ראוי ורצוי שאחת מכל הגל ה-Retro ימשיכו למשוך לצד השני מבלי באמת להתפשר על הכוח והאגרסייה שבמוסיקה.

Unleash The Pain
ז'אנר: Metalcore
להקות דומות: Parkway Drive, Caliban, Northlane
מה יש לנו כאן בקצרה: אחת מלהקות המטאלקור הצעירות והמבטיחות של לפני 5-6 שנים חוזרת סוף כל סוף לפעילות מלאה, ומוכיחה שהשנים האלה לא עברו סתם אלה שהם התבשלו והתבגרו כמו המוסיקה שלהם.

לאחר הכנה מהירה עולה מלכת הנשף לבמה, Unleash The Pain, כדי לתת לנו הופעה מלאה ורצופה ריגושים. אמנם UTP מגיעים להופעה הזו עם מתופף חלופי שמרגיש עדיין לא הכי בנוח עם החומר, מה שמגביל קצת את ההופעה לנגינה על קליק ושם סוג של תקרה על רמת האנרגיה, אבל הלהקה פורחת עד לנקודה הזו ללא שום קושי. רון שכיבר ואוהד סתוי נותנים בראש בעבודת גיטרה מעולה, מלודית ומדויקת, וויקי עטיה ממלא את עמדת הבסיסט ושירת הרקע בצורה הכי טובה בערך שיש בתחום בארץ כולה. ישראל פאפא הזמר אולי לא המוכשר בזמרי המטאל בישראל אבל מ-א-ד מוכשר. הוא מדלג בין שירה נקייה ומלודית לשאגות וגראולים מצוינים, בזמן שהוא שומר על תקשורת קהל נהדרת, מתרגש מהמעמד מצד אחד ומצד שני שולט בקהל ביד רמה.

הלהקה פוצחת עם אחד משיריה האחרונים, Runaway לפני שהיא חותכת לשיר מה-EP שלהם מ-2011, War of Deceptions. אין ספק שלמרות שזו היצירה המרכזית שנותרה מאז שהלהקה יצאה לפגרה ארוכה שהסתיימה רק לפני שנה, ההרכב לא מהסס לשמוט הרבה מהשירים ממנה החוצה, כדי לתת מקום לשירים שמייצגים אותה יותר – שלוקחים את הלהקה לכיוונים מעט יותר Djent-ים ועם נקודות השפעה ברורות מאמנים כמו Periphery ו-Tesseract. ההרכב מצליח לשזור בחן אל תוך המוסיקה גם סמפלים אלקרטוניים או סימפוניים כדי לתת נפח להופעה ולעבודה המוסיקלית שמתרחשת על הבמה והם עושים זאת בצורה נהדרת שגם מחמיאה לעבודה הקשה שהם השקיעו בה, וגם מוסיפים ממד נוסף שגם אלה שמכירים את המוסיקה שלהם עד היום לא הרגישו בחסרונו.

אבל בעקבות הבחירות האומנותיות האלה אנחנו נשמע פחות שירים מה-EP, ומלבד War of Deceptions, רק סוף ההופעה נותן לנו מתנות כמו Blind ו-Unmasked. מצד שני, אולי זה לטובה. את Isolated כתבו UTP כשהם היו ממש-ממש נערים בגיל ההתבגרות, והם נפלו איתו לכל מיני קלישאות שאולי אז הם חשבו שמחמיאות למוסיקה והיום הן מרגישות מעט יותר מדי גנריות. פה לוקחת UTP צעד קדימה אל עבר מחוזות מוסיקליים עצמאיים יותר, ואמנם הם לא בדיוק פורצים דרך, הם כן מוכיחים שבמהלך שבע השנים האחרונות הם התבגרו והתבשלו מאד כאמנים.



השירים שמוכיחים את זה מגיעים די בהתחלה. We’re Not Gonna Make It אמנם עדיין נמצא בתחום ה-Metalcore הכמעט-קלאסי, אבל הוא בהחלט נושק לכיוונים חדשים ומשחרר להט מוסיקלי שמפריח חיים על הבמה ובקהל, במיוחד ברגעים הכבדים יותר שלו. Before The Edge עושה את אותו הדבר רק מוסיף עוד קומה לבניין הנהדר שנבנה פה בידיים של UTP. למרות שהלהקה היא בלי ספק נמצאת במשבצת של "אלה שרוצים להיות הכי אמריקאיים שאפשר" – הם מצליחים לצאת מהשבלונה המקובעת של הז'אנר ולפרוח ממנה ולא כנגדה.

גם בשירים כמו Resolution שיצאו לא מזמן כסנונית ראשונה מהאלבום הבא של הלהקה אפשר לראות את השילוב המוסיקלי הזה מגיע לכדי פריחה. למעשה, להופיע מול קהל שכמה שהוא אוהב אותך – אתה יודע שהוא לא מכיר את כלל היצירה שלך – יש בזה משהו מאתגר. אמנם זהו שטח הניסויים האידיאלי, אבל UTP יודעים שהם נמצאים בעמדת מיעוט מסוימת. לאחר 7 שנות פעילות שנקטעו באמצען, חובת ההוכחה עליהן להשאר רלוונטים גם מעבר לפאזה של גיל הנעורים – והמוטיבציה להמשיך ולהתאגד אחרי הצבא כדי ליצור ולהמשיך בכיוון הזה גם כשכולם עמוק לתוך גיל ה-20 שלהם אינה מובנת מאליה.

הלהקה גם מספיקה להוסיף עוד חוויה נהדרת להופעה כשהם מביאים את ספיר ג'יי פוקס, הזמרת של יוסי סאסי ולשעבר מ-Pie Q לתת להם קונטרה לביצוע הנהדר שלהם לשיר הפופ של ה-Chainsmokers, הלא הוא Don’t Let Me Down. הביצוע הוא אולי ההוכחה הראשונה לנקודות ה-Djent שהצטברו להן על הלהקה עד שזה נהיה חלק אינטגראלי מהסגנון שלהם – וספיר גם נותנת בראש עם שירה מנתצת, גם משתוללת עם החבורה על הבמה וגם מפליאה בצרחה אחת ארוכה בעיקר כדי להוכיח שגם היא יכולה לצרוח כמו גדולה. אחריה עולה ים יפה, שאמנם לא מנגן בשום מקום חוץ מעל מיתרי הרגש – כאשר הוא מסביר לכל באי המקום ש-UTP מבחינתו הם קודם כל משפחה, וברגעים הכי קשים של 2010 הם עזרו לו גם לקום מהקרשים וגם להצליח ולהרים את ההופעות הכי טובות תחת שרביט הניצוח שלו. לכבוד שבע השנים הללו הוא גם מעניק להם עוגה, שאת הזיקוק שלה מן המסתבר טיפה קשה לכבות, ובעוד שהקהל קצת דואג לסכנת השריפה על הדרך – ההרכב ממשיך אל השירים האחרונים וחותם את ההופעה עם השיר הסוגר את ה-EP, הלא הוא Become The Fallen One. הלהקה מודה לכל הנוכחים וניכר מהם שהם מאד מתרגשים מ-150 ויותר אנשים שבאו לכבד אותם ביום ההולדת הזו, אבל בלי ספק UTP מוכיחים כאן שהם מוכנים ומזומנים לליגה של הגדולים.


לגלריית התמונות המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Witherfall - Nocturnes And Requiems

Execration – Return to the Void

Myrkur – Mareridt

Born Of Osiris – The Eternal Reign

Paradise Lost – Medusa

Havok – Conformicide
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
עלטה עולה ממערב - ציוני דרך בבלאק מטאל האמריקאי

ראיון:
מדבריו של העורב – ראיון עם להקת Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
הפגזת תשרי - ערב להקות בגאגארין

ראיון:
Guitar god on line one - ראיון עם ג'ון פטרוצ'י

סקירת הופעה:
מעשנים את הברבי - הופעתה של להקת Acid King בישראל

כתבה:
מוניטין רע
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[17/11/2017]
פסטישרץ 9
[19/10] Dorothy Polonium בישראל
[21/10] Mad:alarM בהופעה לרגל האלבום
[21/10] Dorothy Polonium בישראל (חיפה)
[22/10] Dorothy Polonium בישראל (ירושלים)
[01/11] Thy Art Is Murder בישראל
[04/11] Menorah - הופעת השקת אלבום
[09/11] Kreator בישראל
[12/11] Kamelot בישראל
[25/11] Canine בהופעת השקה
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::