תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Edellom
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

17/11/2017
מחסה מלודי - סקירת הופעתה של קאמלוט בישראל
כתב: יאיר אבלסון
צילמה: אלכס ימפולסקי

קאמלוט היא אחת מלהקות הפאוור המלודי המצליחות בעולם, והחל מאלבומם Karma שימעם הגיע לכל העולם. לאחר עזיבתו של רוי, הסולן של הלהקה שאיתו הם פרצו והצליחו כל כך, היה חשש בקרב מעריצי הלהקה לגבי המשך דרכה. החשש הזה פג ברגע שטומי, סולנה לשעבר של Seventh Wonder וכבאי בחיי היום יום, עלה על הבמה והראה שלא רק שהוא ממלא בגאון את נעליו של רוי אלא אף שקולו די דומה לזה של רוי (בימיו היפים, שכן לקראת סוף התקופה שלו בקאמלוט היתה תחושה של הידרדרות מה ביכולותיו הווקאליות) – מה שהקל על הלהקה לשמור על צביון די דומה עד עתה. לעומתם על Kobra And The Lotus לא שמעתי עד עתה, אז רצתי (על המקלדת, כמובן) לשמוע במי מדובר.

כדי להבהיר, את קאמלוט אני שומע תקופה ארוכה. הרבה שנים קיוויתי לראות אותם מגיעים לכאן, וכעת סוף סוף הם הגיעו ואם להקדים את המאוחר – הם נתנו הופעה שאישית מאוד נהניתי ממנה, אחת הטובות ששמעתי וראיתי בשנים האחרונות. לא באמת הייתי צריך לעשות את "שיעורי הבית" שאני עושה בד"כ לפני סיקור או צילום הופעה, פשוט כי ידעתי איך השירים יישמעו וידעתי פחות או יותר מה הזוויות הטובות יותר לצלם את חברי הלהקה מאחר והם תמיד בסט ליסט שלי. כשעשיתי את שיעורי הבית שלי על קוברה והלוטוס עלו בי מחשבות וחששות. כתבתי לעצמי בצד הערות כבר לקראת ההופעה, כמו שאני עושה לעיתים. "לשים לב לבס, להקשיב לתופים שמאוד חזקים" וכו' מאחר והיו לא מעט בעיות ששמתי אליהן לב מבחינת הלהקה. דווקא קולה של קוברה הרשים אותי ולא מפתיעה אותי העובדה שקאמלוט בחרו בה להיות זמרת הליווי שלהם. כשהגיעה אלי השמועה שהחימום יהיה בכלל עיבוד אקוסטי של השירים שלה חישבתי כיוון מחדש. אין יותר תופים, אין בס, רק הקול הנקי שלה וגיטרה לצורך ליווי הרמוני. עם זאת עלה בי חשש אחר – איך יתקבל בקרב הקהל חימום אקוסטי להופעת פאוור? האם קוברה עצמה (מינוס רוב הלוטוס) תוכל לסחוב על גבה חימום של כמה מאות חולי פאוור? את התשובה לכך (לדעתי לפחות) תדעו בהמשך.

מבחינתי הערב התחיל בתוך האולם, בזמן הסאונד צ'ק של הלהקה. הלהקה וקוברה עמדו על הבמה, ניגנו בכלים השונים, בחנו את המיקרופונים והמוניטורים שלהם. טומי הסתובב לו באולם עם המיקרופון ובחן איך הסאונד בנקודות שונות באולם – מאחור, בצדדים, ובקדמת הבמה. ניכר היה לי שהוא לא בא סתם "לתת הופעה וללכת" ושאכפת לו שהקהל ייהנה לא רק מאיכות תאורה ושואו טובים , אלא גם מסאונד מצויין בכל מקום שהרי בכל זאת, לא באו למופע פנטומימה... לאחר ההתמקמות שלנו (הסוקרים והצלמים) התחיל לזרום פנימה הקהל ולרוץ לתפוס את המקומות בקדמת בור הצילום. בחצי אוזן שמעתי ממספר אנשים בקהל על הבלגאן שקרה בהופעה הקודמת שראו במקום, הלוא היא הופעתם של להקת הדת'קור האוסטרלית Thy Art Is Murder ועל הקראודקיל שחוו בעל כורחם באותה הופעה. "כאן זה לא יקרה" חשבתי לעצמי, "הקהל שונה". ואכן הקהל שונה בין שני המופעים – הקהל כאן בוגר יותר, מורכב מיותר נערות ונשים, מיושב יותר. לא קהל שבא "ללכת מכות" אלא לראות ולהאזין ללהקה שהוא אוהב, כפי שאמור להיות אפשרי בכל הופעה שהיא, בכל ז'אנר שהוא.



בחירת להקת חימום היא דבר קשה וכוללת בתוכה מספר רב של אלמנטים; התאמת החימום למופע המרכזי, היכרות הקהל עם הלהקה וכמובן זמינותה. ראינו לא פעם (גם לאחרונה) מקרים בהם החימום לא התאים למופע המרכזי ובמקום להכין את הקהל למופע – ייבש אותו וגרם לחלקים מהקהל לפטפט, אפילו בשורות הראשונות, בהמתנה מייגעת למופע המרכזי. המקרה פה הוא משהו שחידש לי. עוד לא הייתי בהופעת מטאל כלשהי שהחימום אליה היה נטול תופים, נטול דיסטורשן ובעצם די נטול להקה. קוברה פייג', הסולנית של להקת קוברה והלוטוס מלווה את קאמלוט בימים בהם אליסה וויט-גלוז (סולנית ארץ' אנמי) לא זמינה ללוותם, עולה לבמה מוארת קלות ולצידה מתיישב הגיטריסט שלה. ההתרגשות ניכרת בה כשהיא מודה שזוהי הפעם הראשונה בה היא מבצעת את השירים שלה בצורה אקוסטית. כשהיא מתיישבת ואומרת שלום השמלה הקצרה שלה עולה קמעה, והיא זורקת "תנו לי לוודא שאני לא חושפת יותר מדי". קוברה מציגה את עצמה ואת להקתה (למרות שהיא מלווה בנגן אחד בלבד) ועוברת לשיר הראשון. מייד שמתי לב להבדל מהותי וחשוב אל מול ההופעות שלה ששמעתי עד עתה – אין להקה שממסכת אותה. אין תופים חזקים מדי שהיא צריכה לצעוק מעליהם, אין ריפים חורכים שהבס מנסה לריב איתם, ואפשר ממש לשמוע את הקול של קוברה – קול נעים לאוזן, מדוייק ושונה ממה שהיא בדרך מתאמצת להוציא בהופעות הרגילות שלה עם הלהקה. מחד נעים לי לשמוע אותה, מאידך אני לא בטוח שהיא תצליח לשאת על גבה (ועל גב הגיטריסט שלה) חימום של להקת פאוור מטאל כמו קאמלוט, ומתפתח בי קונפליקט מסויים, כזה שילווה אותי לאורך רוב חלקה במופע.

קוברה ממשיכה עם שיר נוסף, הפעם על על מחלות נפש והמלחמה היומיומית של התשושים נפשית בקרב הכל כך קשה הזה, תוך שהיא מסבירה שהיא רוצה לעורר מודעות לקשיים שלהם. פה אני מתחיל לשים לב יותר למילות השירים וזה מכה בי – הליריקה מדהימה, עמוקה וקשה. ממש קשה. קשה ברמה של "מה לעזאזל את עושה מזה פאוור נשי, זה לגמרי דום". המנעד הרחב של קוברה נפתח בעיניי ככל שהחימום ממשיך והמעבר לשיר האהבה הראשון של הלהקה כמעט צפוי ונשמע שהקהל מבין שהחימום ימשיך להיות אקוסטי בלי הפתעות מיוחדות ומתחיל לפטפט. הקונפליקט שממשיך לתעתע בי לא נוטש ואני חושב הלוך וחזור על הבחירה בחימום אקוסטי עם ליריקה אפלה משהו על אובדן, אבדנות ובריאות נפשית לקויה ואני לא בטוח אם הקהל מתחבר או לא. עד כה התחושה שלי היא שהקהל מחכה בקוצר לרוח לקאמלוט שיעלו, וגם לו אופי החימום היה שונה הקהל היה מתעלם ממה שקורה עליה עד עלייתם של חברי קאמלוט אליה. החיבור שבאמת מצליח לחמם את הקהל לקראת האירוע המרכזי הוא קאבר לאחד השירים הגדולים ביותר של אחת מלהקות המטאל הגדולות ביותר – Fear of the dark של Iron Maiden. קוברה לא חושפת את השיר עצמו אבל הפריטה ההתחלתית של השיר לא מותירה כל ספק בזהותו והקהל שורק ומרים קרניים גבוה באוויר. הריפים של Fear of the dark נשמעים טוב בכל כלי, גם על גיטרה אקוסטית, והקהל שר עם קוברה את השיר מתחילתו ועד סופו, מרים אנרגיה ומתחמם לקראת התחלופה שעתידה לקרות אוטוטו על הבמה. בשלב זה הקונפליקט שלי נפתר סוף סוף. לא רק שקוברה פייג' הצליחה לקחת על עצמה את חימום הקהל, היא גרמה לקהל להתחבר ולהקשיב לה, וכשהריפים של Fear of the dark מתחלפים לרגע לריפים של שיר גדול אחר, Hallowed be thy name, הקהל עוקב וחוזר ברגע הנכון לפחד מהחשיכה, עד שהחשיכה יורדת על הבמה לקראת בואם של יאנגבלאד, טומי ויתר החברים.



המתנה מורטת עצבים כמעט (כמעט, כי אלו היו בסה"כ מספר דקות בודדות) מגיעה לסיומה כשצלילי אינטרו מתחילים לנגן, הקהל מתחיל לשאוג, ואז – דממה. האינטרו נקטע ואין אף אחד על הבמה. מלמול של הקהל וחוסר הבנה והנה מתחילה שוב מנגינת הכניסה, הקהל שוב צוהל ו... דממה! הקהל מבולבל וגם אני. הלהקה עולה? לא עולה? מה הסיפור? נסיון שלישי. אינטרו שונה והפעם נראה שהדברים הולכים כמו שצריך, ומתופף הלהקה קייסי גרילו עולה לעמדתו והקהל משתגע בצרחות. מייד אחריו עולים יתר חברי הלהקה – טומי קרביק, תומאס יאנגבלאד, אוליבר פאלוטי ושון טיבטס, מלווים בקוברה פייג', הפעם בלבוש דרמטי יותר שמתאים לקאמלוט. קאמלוט פותחים בשיר מתוך אלבומם האחרון Haven, שעל שמו גם סיבוב ההופעות הנוכחי – Veil Of Elysium.

העשן כבר אופף את הבמה, האורות בוהקים ונורים מהפנסים בשלל צבעי כחול-אדום-ירוק (עבדכם הנאמן עיוור צבעים, תצטרכו לסלוח לי אם היה מדובר בסגול, ורוד וכתום, עבורי הם דומים מדי) והאנרגיות של יאנגבלאד עשויות להיות פחותות, אולי, רק מאלו של הקהל שחיכה כל השנים האלה עד שקאמלוט יגיעו.

קאמלוט ממשיכים ישירות אל אחד השירים הידועים שלהם, Ghost Opera מתוך אלבומם התשיעי שנושא את אותו שם והקהל החם כבר מזיע ושר עם טומי כל מילה. אחרי השיר טומי עוצר לרגע לומר שלום לכולם. "מרגש אותנו להיות פה בפעם הראשונה" אומר טומי וממשיך "אני מבטיח לכם – זו בהחלט לא הפעם האחרונה שלנו פה!" והאקסטזה רק גוברת. ראשו של בסיסט הלהקה שון מעוטר ברסטות ארוכות ביותר אסופות לצמות רבות וככל שהוא משתולל – הרסטות שלו עפות לכל עבר בקצב הרקיעה, הקפיצה והסיבוב שהוא מבצע באותו רגע נתון. לצלילי The Great Pandemonium קוברה ויאנגבלאד מוסיפים עומק ונפח לקולו של טומי בקולות רקע משלימים והרמוניה מושלמת.



כחלק מההכנות של הבמה בין החימום של קוברה והלוטוס לעלייתם של קאמלוט הבחנתי בריבוע שמוצב לו כלאחר כבוד בקדמת מרכז הבמה. לא הבנתי מה מקומו על הבמה, שכן המוניטורים היו מכוונים לכל עבר ולא נראה שהיה צורך במוניטור נוסף, מכונת העשן הציצה מאחור והתאורה סבבה את הבמה מכל עבר. כשראיתי את טומי, יאנגבלאד ושון עולים אל הריבוע, מניחים עליו רגליים וקופצים ממנו – הבנתי מה מטרתו. הוא מהווה רמפה ממנה הקהל בכל מקום יכול לראות את מי שהלהקה חפצה ביקרו ברגע מסויים, יהא זה טומי בקטעי שירה, יאנגבלאד בקטעי "משחק" או שון בקטעי השתוללות משעשעים למדי (שחלקם יגיעו בהמשך). השיר הרביעי הוא עוד אחד מהשירים הידועים יותר של הלהקה, מאלבומה (המוצלח מאוד) Epica ואשר הושר במקור על ידי רוי קהאן. למרות המקור שאהוב עלי מאוד, טומי מוכיח כאן (בדיוק כמו שהראה בGhost Opera) שגם שיר קשה לביצוע כמו Center Of The Universe לא גדול עליו והוא מבצע אותו בדיוק מושלם, עם התיאטרליות הנחוצה והקריזמה האופיינית לו (והיתה אופיינית, אגב, גם לקודמו בתפקיד) עד מאוד. המוזיקה זורמת, הביטים ממשיכים ואני מבחין באי נוחות מסויימת של חברי הלהקה; ניכר שהם רגילים לבמות קצת גדולות יותר והם קצת מסתבכים בינם לבין עצמם כשהם זזים לפה ולשם על הבמה.

לאחר סיומו של שיר נוסף מרצף הלהיטים שלהם, Karma שנלקח (איך לא) מהאלבום הנושא את אותו שם (אני לא היחיד ששם לב למגמה, נכון טומי נח לרגע ומריד קצב, נותן לידיים של הנגנים ולרגליים של קייסי לנוח מהביטים כפולים שהוא יורה בלי הרף. "חברים יקרים, ממש כיף לראות אתכם ככה. אני רוצה להקדיש את השיר הבא לכם ואני מבקש שכל מי שיש לו פה טלפון סלולרי" (הלו? זה ישראל פה. תינוקות פה יוצאים מהרחם עם כרטיס סים ביד) "להדליק את הפנס. השיר הזה הוא Here’s To The Fall". בעוד הבלדה הכאובה על מחלת נפש המתחוללת במוחו של הכותב וגוררת מלחמה פנימית בין "הטוב" ו"הרע" שלו מתנגנת הקהל מאיר את המועדון באור נגוהות סלולרי (אני מודה, בחיים לא חשבתי שאשתמש בצירוף המילים הזה יחד... "אור נגוהות" ו"סלולרי") ושר במעין חיבוק עוטף את השיר יחד עם טומי. מהקצב האיטי טומי והחברים מרגישים צורך לחזור לקצב המהיר, כיאה להופעת פאוור טובה. "אני אנסה פה משהו" אומר טומי מעל הפודיום הקטן שהוצב על הבמה. "אני אנסה לספור עד שלוש, בעברית, (אין לי מושג איך זה ילך, זה בטוח יהיה מעניין) ואתם תתחילו לקפוץ ולשיר איתי". בנסיון השלישי טומי מצליח לומר אחד כמו שצריך, ואז ממשיך סטייל אורי גלר עם שתיים ואז "שלוש" והקפצת הקהל מהווה את הביט לRule The World המהיר והמצויין, בריפים החדים של יאנגבלאד והבסים הרועמים של שון, שעולה על הפודיום בעצמו ומסמן לקהל עם קרני שטן מוגבהות לצעוק "היי! היי! היי!" בזמן שהלה מגיב כאחוז כשפים לאורות הבוהקים והתנועות המהירות של האצבעות על שלל הכלים שעל הבמה.

"תודה!" צועק טומי לקהל, "שמח לראות שאתם נהנים, אנחנו מאוד נהנים. נעשה עכשיו את אחד השירים הראשונים שכתבתי עם קאמלוט – Torn". הקהל ממשיך בשלו בזמן שקאמלוט נותנים את המיטב שלהם, טומי מחליף מקומות עם תומא ואז עם שון והכל נראה כמו מערכה מתוזמרת היטב ומאורגנת מראש, שלמרות גודל הבמה (כמו שכבר תיארתי) מצליחה להיראות כמו שהיא – מקצועית, כיאה ללהקה בעלת רקורד עשיר וארוך כמו קאמלוט. בשלב זה טומי יורד מהבימונת וזז הצידה קצת, ספוט מכוון את הבימה ותומאס עולה ומתחיל את הריפים של שיר נוסף מתוך Haven, השיר Insomnia וטוומי מצטרף אליו, תוך שהוא משחק עם הקהל ומפעיל אותו וזה מחזיר בשירת ההמנון בלי פספוס של ביט יחיד.

הלהקה לוקחת רגע לנשום ומפנה את החלל והתאורה אל קייסי, המתופף הוותיק של הלהקה שמלווה אותה כבר 20 שנה. קייסי ידוע בהיותו מתופף אנרגטי מאוד, חזק פיזית וכזה שלא מרחם על התופים (ולראיה – במהלך הסאונדצ'ק וההופעה הוא שבר שתי מצילות, הישג מכובד בפני עצמו) וכשנותנים לו לבצע סולו תופים הוא תופס את ההזדמנות בשתי ידיים ושתי רגליים ומפליא מכותיו בכל דבר שקיים לפניו (ומתחתיו, כי אמרנו גם שתי רגליים, לא?), שיניו חורקות ופניו מתעוות מהמאמץ בעודו מנחית את המקלות על התופים והמצילות וגורר שאגות התפעלות ושריקות מהקהל. בזמן הזה הלהקה נחה קמעה ומתארגנת להמשך, וכשהחברים עולים הם חוזרים עם Liar Liar, השיר המצויין בשיתוף אליסה גלוז-וויט במקור, כאשר פה ניתנת ההזדמנות לקוברה להראות באופן הניכר ביותר עד כה בהופעה את יכולותיה הקוליות – וזו מראה שהיא לוקחת את ההזדמנות ברצינות וממלאה את תפקידה באופן מושלם, פוגעת בטונים הקשים במדויק ולא מחמיצה שום תו ונקודה. היו מספר שירים בהם קוברה נעדרה מהבמה והתחלתי לחשוב שאולי תפקידה היה קצר מהצפוי אבל פה היא הגיעה בדיוק ברגע הנכון, הפעילה את הסרעפת והגרון וביססה את מעמדה בעיניי. כשתמהתי מי יבצע את תפקידי הגראול חשבתי שהם יבוצעו במיקס פלייבק, אבל נראה שטומי עצמו ביצע את הגראולים שליוו את שירתה של קוברה (במקור גם את הגראולים ביצעה אליסה).



גם קייסי צריך לנוח מעט ועל כן קלידן הלהקה אוליבר נוטל כעת את ההובלה במקטע קלידים מהיר ועצבני, מרפרף בקלילות אך עוצמה על המקלדת המשובצת שחור-לבן שלו, ומפיק קצב תקיף שמשאיר את הקהל חם וממתין להמשך. ההמשך לא ממאן לבוא בצורת השיר Forever ופה קורית תקלה קלה, מהסוג שקורה אף למקצועיים ומנוסים. לא כולם שמו לב, אבל טומי שר את אותה שורה פעמיים והתבלבל במילים. טומי, בהיותו מקצוען, לא מיצמץ והמשיך כאילו כלום, אבל אני נזכרתי באותו רגע מביך משהו מלפני עשור לערך, בהופעתה הראשונה של טאריה, כשהתבלבלה בזמן ששרה את גרסת הכיסוי שלה לשיר Poison (של אליס קופר). כמו שאמרתי, קורה גם למנוסים ביותר. בכל אופן, טומי ממשיך ואז ניגש אל מעבר למחסום, לוקח מאחד הצופים את הטלפון הסלולרי שלו ומצלם באמצעותו סלפי של הלהקה עם הקהל. אותו צופה בר מזל כנראה לא ישטוף יותר לעולם את הטלפון הזה (רגע, מה?). הלהקה כבר לחלוטין באווירת סוף טור, דבר מובן בהתחשב בעובדה שההופעה הגדולה הבאה שלהם מתרחשת רק בעוד חצי שנה ותהיה כבר כחלק מהטור של האלבום הבא שלהם, שעתיד לצאת ב2018. יאנגבלאד שולף מוט סלפי ארוך שעליו מותקנת מצלמת וידאו (וידאו? יאנגבלאד, אתה כל כך טרו שאתה לא משתמש בגו פרו!) ומצלם את הקהל מכל מיני זוויות וגבהים. הוא מניח את המוט וניגש לבצע קסם העלמת מפרטים עם טומי, שנהנה גם הוא מכל האווירה. "תודה רבה לכולם!" צועק תומאס אל תוך המיקרופון. "תקשיבו, הסתובבנו פה אתמול, בשבת, והכל היה מת, וחשבנו שיהיה ממש משעמם פה. ואז הגיע יום ראשון וראינו את כל מה שקורה פה, ואז אתם באתם והפתעתם אותנו ככה! אני יכול להבטיח לכם שאנחנו עוד נחזור!"

לקראת ההדרן הצפוי הקהל מחכה לראות מה עוד צופנת לו ההופעה (וזאת למרות שהסטליסט הודלף בערך שבועיים מראש). לפתע עולה שון ולעיניו משקפי ריתוך בסגנון המיניונים, מתרוצץ לכל הכיוונים, ואז מטפס על הבמה. הוא מסדר את המשקפיים על העיניים שוב ואז מניף בידו השמאלית באיתות לקהל בצד שמאל לשאוג. ואז ביד ימין, ושוב שמאל וכן הלאה ואז שתי הידיים ובמבט של מדען מטורף הוא יורד מהפודיום, מניף את הבס וההדרן מתחיל עם Sacrimony כשקוברה משלימה את טומי באופן הרמוני לחלוטין, "עונה" לו בנקודות הנכונות ומכינה את הקרקע לקראת הסיום הקרב עם אחד השירים הידועים ביותר של הלהקה, שיר שבוצע במקור כשסימון סימונס (מ Epica) ושאגראת' (Dimmu Borgir) מהווים קולות רקע ו"תפקידים" בשיר, שיר מתוך The Black Halo – לא אחר מאשר March Of Mephisto. את יכולות הגראולים של שאגראת' טומי לא יכול לכסות ולכן בשיר זה יש שימוש בפלייבאק עבור הגראולים ואילו קוברה שרה את תפקידה של סימון בשיר האדיר הזה.

השיר מהווה את סיומו של קליימאקס אדיר וכמו גל שמתנפץ על מזח ההופעה מסתיימת עם טעם של עוד ואם אצטרך לסכם - עם הבנה שראינו פה להקה מעולה מבצעת בצורה מושלמת הופעה טובה מכל הבחינות. הסאונד היה מצויין (שמעתי על שמיעה לא מושלמת של הסולן בשניים מהשירים, אני חייב לציין שאני לא הרגשתי בתקלה הזו), השואו היה מצויין, האנרגיות מדהימות, תחושת השחרור של הלהקה, הכל פשוט הרגיש כמו הופעה שאין אפשרות לחזור על העתק מדוייק שלה. בליבי עדיין מקנן ספק כלשהו בנוגע לאופי החימום; אולי הוא מעט ארוך ביחס ללהקת חימום, אולי חוסר ההיכרות של קוברה עם הקהל הישראלי ושל הקהל הישראלי אותה, אולי הסגנון השקט והרגוע כחימום ל"אש יוקדת" שהיא ההופעה עצמה ואולי זה שילוב של כל הגורמים גם יחד. עם זאת כמארז אני בטוח שכל מי שחווה את החוויה הזו שהיתה ההופעה של קאמלוט יצא בהרגשה שבפעם הבאה שהם מגיעים – הוא חוזר לראות אותם.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Pyramaze - Contingent

Canine – The Uprising

Sons of Apollo - Psychotic Symphony

Eluveitie – Evocation II – Pantheon

Anathema - The Optimist

Belphegor – Totenritual
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
מחזירים את הגופה - ראיון עם Bill Steer, גיטריסט להקת Carcass

סקירת הופעה:
גירל פאוור - סקירת הופעתן של ZAD, Shiran ו Dorothy Polonium

סקירת הופעה:
כשהדור המייסד כבש את חיפה - סקירת הופעתה של להקת אוריה היפ ב WUNDERBAR חיפה

סקירת הופעה:
מחסה מלודי - סקירת הופעתה של קאמלוט בישראל

כתבה:
Vanessa Ondine – Your Void

סקירת הופעה:
אומנות הרצח – סיקרת הופעתה של Thy Art Is Murder בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[27/01/2018]
Ozen Core Night
[13/12] חג האור פנד לנד - אלבום זהב למבול
[14/12] Scardust בהופעה אקוסטית
[26/12] Desert בהופעה מיוחדת לרגל 15 שנות פעילות
[28/12] Prowlers - Flight 666
[30/12] Clapsodra & Social Dissonance
[04/01] Double Feature Showdown
[17/01] Pain Of Salvation בישראל
[24/01] Satyricon בישראל
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
[13/04] Necrophobic בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::