תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

19/11/2017
כשהדור המייסד כבש את חיפה - סקירת הופעתה של להקת אוריה היפ ב WUNDERBAR חיפה
כתב: חיים וינטראוב
צילם: אלכס ימפולסקי

היה שמח בוונדרבר בחיפה.
ראשית, היה משמח לראות את המקום מלא כמעט עד אפס מקום. החיוך על פניו של שלומי הבעלים חימם את הלב, היות והוא באמת עושה עבודה סיזיפית ללא לאות כדי להפוך את המקום שנמצא באזור נגריות ומוסכים בעיר התחתית של חיפה למוקד המוסיקה בכלל, והרוק בפרט בצפון.


משמח היה לראות את המועדון שהתרחב, שופץ והופך לאט-לאט למועדון הופעות מכובד באמת, קטן ועם זאת לא מיקרוני, חשוך ואפל ועם זאת לא "סליזי", עם אקוסטיקה שאינה מושלמת (עדיין) אבל משתפרת ומתאמצת להביא את המקסימום לאזני הקהל במציאות הקיימת של מבנה שככל הנראה היה, כאמור, נגרייה אי-שם בימיה העליזים של חיפה.

כבר מההגעה למקום האירוע ניתן היה להבין את ההתרגשות באוויר. המון אדם המתין בכניסה למועדון על המדרכה הצרה שבין הירידה מכביש 22 לבניין "הטיל" המפורסם של חיפה. מגוון גילאים ומגוון מלבושים. מאדם מבוגר עם בנדנה צבעונית, מעיל עור ואין ספור טבעות על אופנוע כבד וסקסי מלא ניקלים ומראה הארלי-דיווידסוני מובהק ששוחח עם רוקרית ש"כבר עברה את גיל הנעורים" ועדיין עם קעקוע מאחורי הכתף שניבט מעבר לגופיה שחורה, במגפי עור ואיפור כבד, וכלה בבחור צעיר עמוס תלתלים לעייפה עד מעבר לקו הכתפיים, עם חולצת פלנל משובצת וזקן צרפתי ששיחק בסמארטפון שלו באדיקות.

וזה מה שנהדר בוונדרבר, ומה שכל כך יפה בלהקת URIAH HEEP שלשמה התכנסו מיטב הרוקרים של הצפון בערב הזה. המועדון עצמו היה עמוס לעייפה, וניתן היה להכנס לאווירה ה"סבנטיז" גם במוסיקה שהתנגנה לה ברקע. מ-Led Zeppelin ו-Black Sabbath וכלה ב-AC/DC, ואפילו דברים קצת יותר עכשוויים מהז'אנר. מעניין היה שלא שמעתי בכלל Deep Purple, שנחשבו בעבר (ואולי עד היום) ל"מתחרים" של URIAH HEEP, בז'אנר של הרוק הקלאסי והרוק הפרוגרסיבי. אבל אולי הם נוגנו לפני שהגעתי, לא יודע.



לרוכשי כרטיסי ה-VIP התקיים מפגש מקדים עם הלהקה כבר מהשעה 20:00 בערב. משעשע היה לראות שגם כשאני הגעתי למתחם, בסביבות השעה 21:00, ניתן היה לראות את חברי הלהקה מתרועעים עם אותם רוכשי VIP במתחם צמוד לרחבה המרכזית של המועדון, שהופרד ממנו רק במעין עמודי מתכת/אלומיניום תלויים שהיוו מעין מסך/מחסום לא בלתי עביר. עמודי ההפרדה נעו ימינה ושמאלה כמו חלקיה של "דלת חרוזים" ומאחוריהם ניתן היה להביט ולראות בבירור מטרים ספורים מאתנו את הלהקה חותמת על תקליטים, שותה בירה ומבצעת מיני סלפיז עם מעריצים בבנדנות וזקן לבן. האמת להיאמר שכל מי שבאמת (!) חשק בהתחככות עם חברי URIAH HEEP יכול היה פשוט לעבור לצד השני של המתחם, היות והח"מ לכל הפחות לא ראה שומר/מאבטח שעמד וחסם את המעבר הדי נזיל בין המתחמים. ובכל מקרה, בשלב מסוים בעת שעמדתי ושוחחתי עם שלומי תפס אותו מאחור Mick Box הגיטריסט המיתולוגי של יוריה היפ לשיחה קצרה, מ"מ וחצי ממני.

זה עוד דבר שמדליק כל כך באולד-גיזרס של URIAH HEEP. הם די נטשו את פוזת הרוק סטארים בגילם ובוותק שלהם ונראה שהם די אוהבים להתחכך בקהל, ולא עושים "עניין" מזה שהם אחת מלהקות הרוק הותיקות, המפורסמות והחשובות בעולם. כי למרות כל הציניות, אין רוקר (או אפילו לא "רוקר" למען העניין) בעולם שלא מכיר את השם URIAH HEEP ומכיר או מזמזם שיר שלהם (גם אם הוא לא באמת יודע שזה שלהם).

גם בסטליסט של ההופעה עצמה URIAH HEEP לא מפתיעים, לא מנסים להיות "חדשניים" או לדחוף לגרון של הקהל שירים חדשים או ניסיוניים שלהם. הם עולים לבמה הפשוטה ללא הגימיקים פרט למוסיקת כניסה שמכינה אלופים לפני העלייה לזירה, ומייד מתחילים לנגן ולשיר.

הם מנגנים את הלהיטים שלהם, ונראה שהם נהנים לא פחות מהקהל שבתורו לא היה צריך שום חימום. היה פשוט מדליק לצפות באנשים שביום יום חלקם הלא מבוטל "סבים וסבתות" שלוקחים ילדים לפסטיגל רוקדים, מתלהבים, שרים בקול ומנופפים בידיים בהתלהבות כמו לא עברו 30 או 40 שנה מאז שהיו בני נוער בעצמם. האווירה הייתה חמה אתמול בוונדרבר, וזה באמת היה מיוחד לראות מחד את הקהל הצפוני הדי רדום בדרך-כלל (האמת המצערת חייבת להיאמר) ובמיוחד של בני ה-50 פלוס מתעורר, בועט, צווח בקולי קולות את Gypsy, ואח"כ את Look At Yourself. שני להיטי ענק.



Bernie Shaw הסולן הזכיר לי מעט את אנתוני הופקינס, פשוט עם זקנקן תיש לבן ושיער בלונד-פלטיה חלק וארוך. עם חולצה לבנה מבריקה בדרגות סמל ושמונה-עשרה כפתורים פתוחים שחשפו חזה שזוף בצורה לא-טבעית הוא שר כמו מטורף. עולה ויורד בקול (לעתים בגבוהים מאד הקול קצת נשבר והוא נזקק לעזרת הקהל, אבל בחייאת, האיש שר כמו זמר פסיכי לטובה). הוא צוחק ונהנה כל הזמן ולא שוכח להחמיא לחיפאים באמירה ש" כבר שנים לא היינו בחיפה... אנחנו באים לפה ישירות מרומניה ופה הרבה יותר חמים ונעים...".

Mick, השריד היחיד ללהקה המקורית מסוף שנות ה-60', עם שיער לבן ארוך ומשפי שמש בזכוכיות כחולות מבריקות, מסמן שוב ושוב לקהל למחוא כפיים מעל הראש, והקהל הממושמע (כמו קהל שמורכב ברובו מעולי חבר המדינות...) עושה זאת באופן מיידי.
ב-Shadows of Grief כבר לא ניתן לראות את הבמה מרוב סמארטפונים שמונפים אל-על על-מנת לצלם את המתרחש על הבמה. זה שוב ושוב מתסכל בהופעות בשנים האחרונות להגיע למצב שבו מרוב סלולריים שמצלמים לא רואים את היער, קרי הבמה. אבל זה די מובן ודי אנושי היות והופעות מוסיקה, במיוחד של להקות מחו"ל וכאלו שאנשים "גדלו" עליהן הן משהו שהקהל רוצה לנצוק ולזכור לנצח, שלא לומר להתהדר ו"להשוויץ" קבל עם ועולם – "היינו שם". אז לא נורא, אבל עדיין, גם לא נעים.

בסיום Stealin' הפעם הראשונה שנגן הבאס Davey Rimmer מחייך. Mick Box צוחק בקול גדול ועושה עצמו מלקט כוכבים או נצנצים בחלל ומשליך אותם לעבר הקהל, והבסיסט המאיים עם ים הקעקועים על הזרועות מרשה לעצמו לפזר חיוכים. נראה כאילו היות והוא ה"רכש" האחרון של הלהקה המיתולוגית הוא לוקח את תפקידו ברצינות גדולה ועדיין לא ממש חופשי ובטוח בעצמו כמו שאר חבריה. האמת היא שיחסית לכל שאר הבלונדינים עם השיער המאפיר הוא, הכהה, עם השיער השחור המבריק והעבה קצת נראה "חריג בקבוצה הומוגנית", אבל הוא עושה את העבודה, בהחלט.

Shaw מספר לקהל הצווח בעונג שבינואר הלהקה נכנסת לאולפן ההקלטות על-מנת להקליט את האלבום הבא, וכולם מניפים ידיים וצועקים Yeaaa בהתלהבות. זה יהיה האלבום ה-26 שלהם לדעת הח"מ, אבל מי סופר? העיקר שהם פועלים, שהם מנגנים, שהם מנגנים ושהם עושים לקהל שלהם כל כך טוב. מספרים? בגיל מסוים המספרים כבר לא חשובים – גם האם זו הפעם החמישית או השישית שלהם בישראל. מי סופר? העיקר באמת שהם אוהבים את ישראל, הם מכבדים את הקהל הישראלי בלי הנחות, והקהל משיב להם אהבה גדולה.



לפני Sunrise הסולן מציג את Phil Lanzon הקלידן הוותיק שמתחיל לנגן את השיר ומעט מאריך את פתיחת הקלידים. הקהל מגיב במחיאות כפיים ושריקות, היות וכל מעריצי יוריה היפ יודעים עד כמה חשובים הקלידים למוסיקה של הלהקה, כמו לכל המוסיקה שנוצרה אי-אז בשנות ה-70'.

בדיוק בנושא הזה Shaw מרחיב מעט לפני The Magicians Birthday ומספר ש-1972 הייתה שנה נהדרת ומאד מיוחדת (ברור. שנת הלידה שלי – הח"מ). בשנה הזו, לדבריו, "החלו לייצר מוסיקה מורכבת ומיוחדת יותר, כזו שבה השירים התארכו מ-3 דקות ל-12...". והוא לא שוכח לומר בריש-גלי ש" אנו גאים לומר ש-URIAH HEEP היו בחזית השינוי הזה". הקהל צווח ומניף ידיים בהסכמה. שוב, בואו לא נזכיר את DEEP PURPLE שכבר בסוף שנות ה-60' הוציאה אלבומי פרוג מופתיים. אבל למה להרוס סיפור טוב עם עובדות? יש מקום טוב לכל הלהקות המיתולוגיות ולמי אכפת הסדר הכרונולוגי???

באמצע השיר כולם יורדים מהבמה ורק Mick Box והמתופף Russell Gillbrook נשארים על הבמה לסולו גיטרות-תופים ארוך (מדיי). אין ספק שהמתופף הקרח והשרירי הוא אחד המתופפים הטובים. הוא מכה בתופים בידיים והרגליים בקצב מטורף ממש. בתור מי שחובב פחות סולואים ארוכים שמעבר לדקה-שתיים הגעתי למצב בו כבר חיכיתי שהסולו ייגמר, אבל וואלה, ריספקט לגיטריסט בן ה-70 על הנגינה המעולה על הגיטרה ולמתופף החייתי על התיפוף הבן ז***. כל הכבוד.

אחרי הקטע הטורף והקצבי הזה מתחיל קטע קלידים איטי, מלטף ומוכר כל כך והקהל נמס ומריע בשאגות חדווה. July Morning והקהל באקסטאזה. אני רואה שניים לפניי, גבר ואישה שמבוגרים ממני בלפחות עשור מתחבקים ומתנשקים באחיזה צמודה במעין ריקוד סלואו ועיניהם עצומות באושר. תענוג אמיתי לחוות כך, בחיפה, באמצע השבוע, במועדון חשוך את העונג והאהבה והחום שהמוסיקה גורמת לאנשים להרגיש. כמו וניל מתוק וחם שזורם בורידים ומגיע אל הלב וממנו. תענוג.

אפילו הבסיסט הנוקשה פה מתרכך ועושה תנועות ריקוד ואני מגלה שעל הגריפ של הבאס שלו יש לאורך אורות כחולים בוהקים. לא שמתי לב לזה קודם, או שמא הם לא דלקו קודם? וואלה לא יודע. אבל הכול עכשיו כלכל ונעים ורומנטי באופן שבו רק בני דור הוודסטוק יכולים לחוות.

אחרי שכולנו נמסנו כמו גלידה בשמש, הגיעה העת להעלות את הקצב וכל הקהל שר עם URIAH HEEP את Lady in Black. אחד השירים היותר קאנטרי/רוקנרוליים ויותר "להיטיים" של הלהקה. חם פה, כיף פה, והקהל כבר התמכר מזמן למה שקורה בוונדרבר הערב. כולם מחייכים. כולם.



יוריה היפ מזיעים, חם להם בחיפה. הם מתחבקים, מנופפים בידיהם לקהל, שולחים נשיקות באוויר ויורדים מהבמה, וכל הקהל יודע שזה לא נגמר. זה לא יכול להגמר בלי השיר שהכי מזוהה עם הלהקה. כולם צועקים URIAH HEEP, URIAH HEEP, והלהקה לא נותנת לזה להמשך יותר מדיי. בכל זאת חיפה ומאוחר בלילה והקהל לא בני נוער ברובו – צחוק בצד, אבל כבר כתבתי קודם לכן שיוריה היפ כבר לא ממש מתעניינים ב"פוזה". אז הם חוזרים אחרי פחות מדקה לבמה, ובצחוק גדול אומרים לקהל ש"בחיים לא היינו עוזבים אותכם בלי לנגן לכם את Easy Livin'...".

כיף.
בזה אני יכול לסכם את ההופעה של URIA HEEP בחיפה. היה כיף גדול. אם הלכתי להופעה בציפייה להאזין למשהו פרוגרסיבי מלפני 40 שנה, קצת עבשושי וקצת יבשושי טעיתי טעות מרה. הלהקה ניגנה בכוח ובמרץ ובביצועים מלאי חריף וג'ינג'ר. זה לא נשמע ארכאי ולא "של פעם". על הבמה הם בועטים ועוקצים ומלאי חום אנושי גם יחד. משהו שבלעדיו להקה כנראה לא הייתה מצליחה לשרוד מעל 45 שנה. הם בהחלט עומדים בתלאות הזמן.

כל מי שהגיע הרוויח. ושוב צריך להודות לפרוגסטייג' שהביאה לקהל הישראלי חוויה נהדרת של מוסיקה. לא רק חוויה של רוק, אלא חוויה מוסיקלית ואנושית. ותודה גדולה מגיעה לפרוגסטייג' גם על זה שבחרה להביא להקה כמו URIAH HEEP לפריפריה החיפאית. כל הכבוד, ומי ייתן ויהיו עוד שיאמצו את הרעיון שלהקות מחו"ל אפשר להביא להופיע בפריפריה. סטארטאפ.


לגלרייה המלאה מההופעה בתל אביב

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Structural - Metacognition

FATUM AETERNUM - Mass Suicide of Human Race

Kataklysm– Meditations

Shiran - Release the Bounds

Drudkh - They often See Dreams about the Spring

Bleeding Through - Love Will Kill All
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ראיון:
מעוף הדרקונים - ראיון עם הרמן לי – גיטריסט להקת Dragonforce

כתבה:
חולה גוסס מת – על תהליך גסיסתה של סצנת המטאל בארץ

סקירת הופעה:
על נסיך האופל ונשקו - סקירת ההופעה של אוזי אוסבורן בלייב פארק ראשל'צ, 8 ביולי, 2018

סקירת הופעה:
המבול סחף את שוני - אורפנד לנד בהופעת השקת האלבום

כתבה:
על הקוסם מארץ אוזי

סקירת הופעה:
שבעת הנקמות של המעריצים - על הופעתה של להקת Avenged Sevenfold בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[24/07/2018]
Suffocation בישראל
[19/07] מחווה לLinkin Park
[26/07] מטביעים את הצוללת
[19/08] Dragonforce
[12/09] Yngwie Malmsteen בישראל
[26/09] Sons Of Apollo בישראל
[13/10] Vitalism בישראל
[14/10] Amaranthe בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::