תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

23/11/2017
גירל פאוור - סקירת הופעתן של ZAD, Shiran ו Dorothy Polonium
כתבה: עדי ביטרן
צילם: עמית ליבר

לאחרונה יש מן טרנד מבורך להביא לארץ להקות מחו"ל שאינן בהכרח מוכרות, ולאפשר להן להציג את מרכולתן לקהל הישראלי, השבע מההיצע המקומי וצמא לדברים חדשים כל הזמן. בעלויות לא גבוהות מתארגנות להן הופעות אנדרגראונד עם להקה מקומית מארחת ולהקה מחו"ל, מה שמהווה מצב WIN-WIN לשני הצדדים: הלהקה הזרה מרוויחה הופעה מול קהל חדש בארץ אחרת מבלי לשלם עלויות מפלצתיות של טור ממוצע, והלהקה המקומית מרוויחה קהל שמסתקרן מהאמנים מהניכר ולא היה מגיע אחרת, וגם בתורה תזכה להתארח בארץ אחרת בפורמט דומה.

ההופעה הזו, חלק ממיני-טור ללהקת Dorothy Polonium מפינלנד, בארגונו ותיווכו של דודאבי (וידי) דולב מלהקת Gunned Down Horses ובעזרתו של ירון הורינג, היתה על השולחן כבר לא מעט זמן אך נשמרה למינימום ההתעסקות האפשרי. ההופעות נקבעו לתל אביב, חיפה וירושלים, במקומות צנועים יחסית, כך שיתאפשר ללהקה המתארחת להנות ולנגן בכיף מול קהל אוהד וממוקד מבלי לשעבד את התחתונים לביי-און יקר או למרוט שערות בנסיון לקבוע לבד הופעות במקום זר. בתעשייה קורסת בו לייבלים הם גוף מיושן ולא נחוץ ונטוורקינג הוא שם המשחק, עושה רושם שדווקא שיטת ה DIY הזו היא היא שעובדת הכי טוב במונחי עלות-תועלת, ואכן מופעים בסגנון הזה יותר ויותר נפוצים כאן וחברויות אמיצות בין להקות חוצות יבשות וז'אנרים ומביאות תוצאות נפלאות.

ZAD

ראשונים עלו ובאו ZAD, הרכב שכאילו צץ משום מקום ולפתע נמצא בכל מקום. על הלהקה שמעתי לפני כמה חודשים, במקרה, במסגרת דברים שמתגלים להם בנסיעות לילה ארוכות לחיפה ובחזרה, וכבר משמיעת סקיצת-חדר-חזרות הבנתי שיש כאן וואחד גימיק מפחיד. חיכיתי לראות מה ייצא מזה, ואכן יאמר לשבחם שהם אנשי מעשים, ותוך זמן קצר כבר הספיקו לסגור לעצמם סיבוב הופעות של שש הופעות בזו אחר זו, כולל חיפה וירושלים, וכבר מתכננים הקלטות לאלבום הבכורה.



אך מה שהתגלה לי על הבמה היה מעבר לסתם גימיק של "סולנית שברירית למראה עם קול של מפלצת אופל שרק מחכה להתפרץ עליך". ראיתי להקה מהודקת שיודעת מה היא רוצה מעצמה. אמנם הסגנון – איפשהוא בין דום לבלאק מטאל דרמטי – רחוק מאוד מאוזניי המיופיפות, ועדיין הייתי מרותקת לבמה לאורך רוב ההופעה. דורין בולטת מעל כולם לא רק בשליטתה הווקאלית בשלל צרחות טירוף ואימה, אלא גם בשואו מתמסר שכמוהו נדיר לראות. לאורך כל ארבעת השירים שנוגנו (כל אחד ארוך יותר מ-7 דקות) באמת ובתמים השתכנעתי שהיא אחוזת דיבוק עקב נסיון לא מוצלח של העלאה באוב. זו לא היתה ההשתוללות הרגילה וכבישת כל חלקה טובה בבמה, המוזיקה גם לא היתה כזו שמאפשרת השתוללות כזו. הדרמה היתה חקוקה רובה ככולה על פניה, בהבעה ספק רדופה ספק אחוזת אמוק שלא היתה מביישת שחקנים מקצועיים – במיוחד בשיר דוגמת Diswolved שנפתח בגרוב, ממשיך לדום מדכא סטייל My Dying Bride באלבומים הראשונים שלהם וממשיך לדום מפחיד בשילוב של גראולים עמוקים וגורם ההפתעה – גם כמה פראזות של שירה נקייה שאמנם היתה טובה פחות מהשירה המחוספסת, אך היתה בדיוק במקום. אצל אף סולן או נגן לא ראיתי את מה שהתחולל אצלה בעיניים, ופייר? היא הצליחה להפחיד אותי באמת. הנגנים – הבסיסטית מיטל ברוכיאן (בסיסטית ממין נקבה! תמיד מרענן), הגיטריסטים גיוארגי סורקין ואלי בוקצ'ין והמתופף רועי שיף - גם הם היו נראים מרוכזים בטקס הפרטי שלהם, מצד אחד נראים מאוד מחוברים למה שקורה במוזיקה ועל הבמה ומצד שני נותנים לדורין להוביל את צבא האבדון של ZAD רחוק ורחוק יותר. כל הדבר הזה הצליח לשאוב גם את האדישים יותר שבקהל, ואף התעצם בשיר האחרון The Cliff, שיר איטי וקודר במיוחד בו דורין ירדה מהבמה והתחילה לעבור בין האנשים כשהיא מביטה סביב, והם מצידם פינו לה שביל לעבור בו כי בינינו, מי רוצה להתעסק עם שד מהשאול?

כעסקת חבילה, מה ש- ZAD מביאים לשולחן עובד ואף ומצליח להתברג במשבצת שנותרה ריקה בשנים האחרונות. אם אנסה לפרק את האלמנטים של החבילה הזו, אני לא בטוחה שמבחינה מוזיקלית זה עדיין "שם". הנגנים יודעים את מלאכתם, וגם ניכר שיש ביניהם כימיה, אך מבחינת בחירת הלחנים הרגשתי הרבה רפטטיביות ומעט חוסר דמיון, ואף השתעממתי מהחומר עצמו ככל שההופעה התקדמה. אני גם לוקחת בחשבון שזה רחוק מלהיות הסגנון המועדף עליי, אך לטעמי לפני הוצאת האלבום יש אולי מקום לצלול עמוק יותר אל תוך השירים ולשפר את העיבודים, אולי אפילו בליווי מפיק. אך על הבמה ZAD מצליחים כאמור לייצר איזה קסם, והרגשתי את אותה תחושה נדירה של ריחוף במימד אחר שלא הרגשתי כבר הרבה זמן. בסך הכל ZAD עשו המון יחסית לזמן שהם קיימים בו, ואני בטוחה שאף יגיעו רחוק אם רק ימשיכו לעשות את מה שהם עושים.

SHIRAN BAND

נו טוב, את שירן כבר ראיתי וסיקרתי כל כך הרבה פעמים שבאמת לא חשבתי שיהיה לי מה להוסיף על רשמיי הקודמים. עדיין, מרגש לראות איך מהופעה להופעה הם מצליחים אפילו להשתפר עוד קצת – אם בהופעה האחרונה שתפסתי אותם הרמתי גבה לגבי השירים החדשים שנשמעו מעט מהוססים, הפעם הם היו לגמרי במקום, בטוחים בעצמם ומשוייפים יותר ממה שזכרתי. על הטייטנס והכימיה של ארבעת המופלאים הללו (רון עמר המתופף, יוני ביטון הבסיסט, אלרם בוקסר ויוני טל הגיטריסטים) כבר דובר רבות וניכר שהם מבלים את רוב זמנם יחד בחדר החזרות, ושירן אבאיו – זמרת מצויינת שמעולם לא תפסתי אפילו בפדיחה קטנה – מתעלה על עצמה ומשתבחת. ההומור הקליל שמאפיין את התנהלות הלהקה נשמר בין השירים, מה שלא מונע מהם להגיע גם לנקודות כואבות כמו עם השיר Silence המינורי והמרגש, או לבעוט ברוקנרול עם Release the Boundaries . בין לבין גם קיבלנו כמה שירים מוכרים מ Warm Winter Day (למרות שבוצעה "פרידה רשמית" מהנ"ל) בהם הקהל הצטרף לו בכיף, וקצת נצנוצי פרוגרסיב עם חילופי משקלים ותיפוף מעניין בשיר הסוגר Burden's Off.



שירן זוהי דוגמה ללהקה שמביאה לשולחן מוצר שעובד מבלי לעגל פינות, ואז משפרת אותו עוד קצת. אם זה בנראות, בסגנון הלבוש, בהתנהלות השוטפת – רואים רק מגמת עלייה אצלם, והטון המאוד מחובר לקרקע שעוטף את ההתנהלות הזו הופך אותם ללהקה שאי אפשר שלא לפחות לסמפט, גם אם לא לאהוב עד הסוף, למי שפחות מתחבר לעניין. בעיני הם לגמרי חביבי הקהל, תמיד כיף לראות אותם מופיעים והם מצליחים לסחוף אותך איתם עם מוזיקה קליטה יחסית, נגנים שיורים ליינים מתוך שינה ופרונטמנית שעושה את העבודה. נראה שהשלב הבא יהיה השקת האלבום החדש ומעניין אותי לדעת מה הבחירות המוזיקליות והטכניות שהם יעשו בו, כמו גם לאן פניהם מועדות בשלב הבא והכה-קריטי הזה, טקס החניכה למי שהצליח לא רק לשרוד מספיק זמן כדי לשחרר לעולם יותר מריליס אחד.

Dorothy Polonium

הרגע לו חיכינו הגיע, ולבמה עלו המפלצות מפינלנד – המתופף Ensio Hintikka, הבסיסט Arto Kettunen והגיטריסט Taipale Markus, לבושים בווסטים וחולצות לבנות ומאופרים באיפור לבן, כמו יצורי לילה ערפדיים. אני מודה שיש לי חולשה לנגנים שלבושים בחגיגיות ומצליחים לשבור את הפורמט הידוע של "טי שירט שחורה-ג'ינס שחור-מגפיים", גם אם הרעיון לא מקורי במיוחד הוא עדיין משהו שלא רואים הרבה במחוזותינו. Suvi Uura הסולנית לבשה שמלה לבנה מלאת קרעים ונראתה כמו כלה אבודה שנשכחה בצל טירה רדופה באמצע היער. כל הרשמים הללו, שהתחילו עוד לפני שהלהקה ניגנה תו אחד, רק התגברו כשהמוזיקה התחילה ו- Suvi התחילה לספר לנו סיפורים מוזרים לשעת לילה מאוחרת.

Dorothy Polonium בדיוק שחררו את האלבום הראשון הרשמי שלהם, Tales by the Pyre, ובחרו בתל אביב להיות המקום הראשון בו הם חוגגים את הוצאתו ועל כן זכינו לשמוע הרבה שירים חדשים שרק ממש לאחרונה נחלקו עם העולם. הלהקה פצחה ללא הקדמות בשיר Dystopiaמהאלבום, ומיד יכלתי לראות איך האלטרנטיב שלהם משתלב יופי בערב מטאל – הגיטרות מנסרות, התופים שוברים והשירה מתובלת בצרחות מפחידות לסירוגין ובניואנסים של שגעון מתקדם, ולא רק שהיא מצויינת מבחינה טכנית והגשתית, היא גם מלווה בשואו שמתאים לכל האווירה הזו. החומר מזכיר לי לעיתים את האפור האורבני של Katatonia ולעיתים את הסכינים החותכות של Deftones - האווירה נהיית קודרת, ובכלל משיר לשיר גיליתי עוד צד ועוד צבע בלהקה הזאת שלפני כן בכלל הייתי משוכנעת שנאמנה לסגנון אחד בלבד. נכון, הנוף תמיד נשמר – אגמים שחורים ויערות אפלוליים, אך קשה להכניס אותם למשבצת אחת מבחינה סגנונית: השירים הארוכים יותר, Reign of Winter ו- Secrets of the Deep, אף מגבירים עוד ועוד את המתח וסרט האימה שהלהקה חיה בו, הנגנים נראים כשרויים בחלום בעוד Suvi צונחת מטה כמי שאיבדה הכל ושרה אלינו מרצפת הבמה – ואז מגיע שיר כגון Fire, Walk With Me שהוא קצבי ומרושע יותר מכל הדרמה הזו. כמו גם בשיר Vilestar שנוגן בתחילת ההופעה, גם כאן ניתן לשמוע שמדובר בשיר ישן יותר מתקופת ה EP שלהם, אם כי הוא מתווה את הקו אל האלבום בבירור ויחד עם השירים החדשים הסטליסט כולו מהווה מקשה אחת שהיא תורתם של Dorothy Polonium.



כאמור, Suvi היא ללא ספק דמות Storyteller נהדרת – ואני מצידי פשוט התמוגגתי ולקחתי בשתי ידיים את מה שהיא מציעה לי. בשונה מפרונטמנים אחרים, אצלה לא ראיתי יציאה מהדמות ולו לשניה – גם כשהיא הציגה את השיר הבא היא עשתה זאת תחת כובע המספר הכל-יודע, עם אפקטים ברקע ודקלומים דרמטיים, ומשיר לשיר באמת השתכנעתי בתמונה אותה הלהקה מנסה לצייר לנו, קריפית ודכאונית אך מלאה בצבעים. הדבר היחיד שפגם בחוויה ומנע ממני לצלול לתוכה בקפיצת ראש היתה העייפות הבלתי נגמרת אותה משכתי לאורך השבוע, אבל אם לא הייתי צריכה להלחם בעיניים שרק רוצות להעצם הייתי לגמרי מצליחה להשאב לקולה המתחנן ולנגינתם המפתה של ארבע הסירנות הללו, שהצליחו ליצור יקום מקביל לפרטי פרטים גם בתנאים הלא-אידיאליים של הכאוס.

למרות בעיות חוזרות ונשנות בסאונד על הבמה הלהקה המשיכה וחיזקה את המופע התיאטרלי שלה עד השיר האחרון והמקפיץ לשם שינוי - Giltine, שדווקא היה מוכר לי מ- YouTube והזכיר לי מעט את Otep. כולנו הוזמנו להתקרב עוד ועוד ולהקשיב לסיפור ליד המדורה הבוערת ואז זזנו, קפצנו, ועשינו בדיוק מה שהחבורה על הבמה הורתה לנו לעשות. לקראת סוף השיר, כשהקהל כבר הפך לקבוצה אחת צפופה ומרותקת, Suvi ירדה מהבמה וטיילה בינינו, בעוד היא שולחת מבטים רושפים אל כל אחד ואחת מאיתנו עד שלפתע שלחה יד ומשכה את וידי דולב מארגן הערב (בצעד מפתיע עבורו כך נדמה), ושניהם צרחו יחד למיקרופון בעוד היא גוררת אותו במעין לפיתת מוות מקצה אחד לקצה השני של המקום. אין ספק, הבחורה יודעת להופיע ולהפתיע, ומכיוון שזה בדיוק סגנון הדברים שחסרים לי בהופעות - בו ברגע התאהבתי בה לחלוטין.

עושה רושם שגם שאר הקהל לא נשאר אדיש שכן הדיסקים נמכרו בכמויות, ובסך הכל עושה רושם שלמרות שההופעה לא היתה גדולה הלהקה הפיקה ממנה את המיטב – קהל אוהד שלא הכיר אותה קודם ונשבה בקסמיה. אני בוודאי אמשיך לעקוב אחרי הפלא הזה גם אם מבחינה מוזיקלית עוד לא גיבשתי דעה סופית - ולו רק מכיוון שהצליחו ללחוץ לי על כמה כפתורים. אני מקווה ומצפה לראותם שוב כאן בהקדם, הפעם במקום גדול ונוצץ יותר, כמו שמגיע להם.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Archspire – Relentless Mutation

Judas Priest -Firepower

Subterranean Masquerade – Vagabond

Black Stone Cherry - Black to Blues

Cradle Of Filth - Cryptoriana - The Seductiveness Of Decay

Morbid Angel – Kingdoms disdained
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
70 שנות מטאל – ספיישל אלבומי המטאל הישראלים הבולטים של מגזין מטאליסט

סקירת הופעה:
שובו של האינדיאני - סקירת הופעתה של Testament בישראל

סקירת הופעה:
לא מצטערים –סקירת הופעה של Reap Home, Ages of Atrophy ו- Canine

ראיון:
נבכי השנאה השבדית - ראיון עם Sebastian Ramstedt גיטריסט להקת Necrophobic

ראיון:
רבותי הסימפוניה חוזרת - ראיון עם Christopher Johnson, גיטריסט ומנהיג להקת Therion

כתבה:
חזרתם של האלים? - על האלבומים החדשים של הענקים של פעם
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/06/2018]
Dukatalon, Leaving a Cave, Adam's Way
[19/04] Thrashamania
[21/04] Scalar - Debut EP Release
[25/04] Orphaned Land בהופעת השקה חגיגית
[28/04] Triple Nightmare
[05/05] The Dot Above The Eye - Venus In Fear בהופעת השקה
[12/05] Tribulation בישראל
[17/05] Shiran Band בהופעת השקה
[14/06] Death B' Av
[04/07] Sandstorm over Tel Aviv
[19/08] Dragonforce
[13/10] Vitalism בישראל
[14/10] Amaranthe בישראל
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::