תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

02/02/2018
הנורווגים מביאים את החורף - סקירת הופעתה של Satyricon בישראל
כתב: יאיר אבלסון
צילם: אייל פאר

להקת הבלאק הנורווגית Satyricon היא שם דבר, גם בנורווגיה. עד כדי כך שם דבר, שהשגריר הנורבגי בכבודו ובעצמו הגיע כדי לחלוק להם כבוד. בזמן שסופה ישראלית נוספת השתוללה בחוץ (כלומר, קצת גשם וקור עז של 8 מעלות) סאטיריקון ולהקת החימום אראלו, הבטיחו לעשות לנו קצת יותר חם בתוך הבארבי. "קצת" יותר חם שלהם זה, כמובן, "חם כמו בגיהינום". בכל זאת, בלאק.

אראלו עלו לבמה כשהם צבועים בצבעי מלחמה, לבושים במכנסיים בסגנון הצבא המצרי ומזהירים - "באנו לעשות פה מלחמה". הלהקה פותחת בשיר Evil Finest כשהקהל מתחיל להיכנס פנימה. חלק לא מבוטל ממנו נשאר בחוץ. לא כי בחוץ חמים ונעים. על הסיבות לדעתי לפחות, נדבר בהמשך. אראלו מתחממים אבל הקהל קצת פחות. למרות דרישתו של מוטי -סולן הלהקה להתעורר, הקהל נשאר רדום ברובו ואפילו ניד ראש קשה למצוא. גם כשההרכב נותן בראש ב Victims of despair לא הצלחתי לראות איזו תגובה מיוחדת מצד הקהל.

את השיר השלישי, אדוניי, ניכר שמכירים קצת יותר אנשים בקהל. עדיין, פרט לארבעת הצעירים בקדמת הבמה שמתחילים להתחמם, נראה שמרבית הקהל שנכנס עד כה לא מתרשם במיוחד. אילון מוריד את הבגלמה שלו אל הרצפה, תופס דרבוקה, מתיישב, מכוון אליה את המיקרופון, מכוון עוד קצת (כל זאת במהלך השיר כמובן) ולאחר שהצליח להתאים את המיקרופון לצרכיו ואז נותן לנו תוסף דרבוקה לתופים והגיטרות שהיו כבר בגז מלא קדימה.

הקהל ממשיך להכנס לאיטו פנימה תוך ציפייה לסאטיר ופרוסט, ואראלו ממשיכים לחמם. בשלב מסויים הכבל של הבגלמה מתנתק, ככל הנראה באשמת הדבנגינג מטורף שהוא עושה ללא הפסקה בין שירה לנגינה ואני מבין, החשד שלי היה מבוסס. תוספת הבגלמה, מחוץ לקטעי הסולו המועטים, לא באמת מוסיפה להופעה הרבה מלבד השואו. הריפים של הגיטרות מכסים על צלילי הכלי ומכיוון שהוא לרוב מבצע את תפקיד הגיטרות, גורמת לצליליו להיבלע. מרבית הלהקות שמשתמשות בכלים איזוטרים, נותנות לכלי תפקיד משמעותי משל עצמו. לכן, בין הריפים לסולואים ניתן לשמוע אותו ממלא את החלל בנפח נוסף שנותן ערך להימצאו על הבמה. הבגלמה, כמו גם הדרבוקה, לא מוסיפים לרוב דבר מעבר לתוספת נחמדה להופעה.



השואו של אילון אולי מכסה על הסטטיות הכמעט מוחלטת של יתר חברי הלהקה, אבל הדרבוקה (גם כשמונחת כמו טיל כתף) היא אינה זו שתורמת לכך, גם לא למוזיקה. בין לבין אני שם לב לתופים המהירים של אסף שמכסים את הריפים שבוקעים משתי הגיטרות של הלהקה. סט אחד, מהיר במיוחד, אפילו הרשים אותי לטובה. אראלו באו לחמם לקראת סאטיריקון וזה מה שהם ניסו לעשות פה. קשה לי לומר שבחירת החימום היתה מושלמת ללהקה הספציפית הזו. זה כבר מספר הופעות לאחרונה שבהן אני מוצא בעייתיות מסויימת בקשר בין להקות החימום ללהקה המופיעה.

אראלו יורדים מהבמה והקהל מתקבץ קדימה. ברקע מתנגנים להם שירי שנות ה-80 היפות. כאילו מישהו זיהה את ממוצע הגיל בקהל. כשחושך יורד על הבמה ומעמד הקלשון של סאטיר עולה לבמה הקהל מצטופף אליה. מוזיקת רקע מלווה את נגני הסשן ואחריהם עולים סאטיריקון עצמם, הלוא הם פרוסט וסאטיר. מיד עם פתיחת השיר הראשון, Midnight Serpent, הקהל מתחיל לרחוש ולנוע. מהר מאוד מתפתח מעגל פוגו ראשוני למרות הגיל הממוצע של הקהל. המעגל דוחק אותי (גם אני כבר לא צעיר) אל פינת האולם ואני מביט על הקהל. קשה לומר שהרוחות גואות בהמשך השיר, הרי בכל זאת מדובר בסאטיריקון ולא באיזו להקת פאוור צעירה עם קהל תאב קפיצות ובלאגן, אבל הקהל לא מסתיר את התלהבותו. מעגלי פוגו נוצרים ומתפרקים במהלך השיר הבא, Our World.

סאטיר אומר שלום לקהל ומספר שטוב להיות פה בתל אביב, ומיד לאחר מכן מכריז על השיר הבא – Crow. הוא עולה על אחד המוניטורים והבעת פניו מלאת זעם וכאב. הקהל שעומד קרוב לבמה מרגיש את אגלי הזיעה מתעופפים משיערו של פרוסט (שגם הוא כבר רחוק מלהיות צעיר). השיר הבא הוא Deep והוא מתחיל לאחר קריאות "סאטיריקון" נלהבות מהקהל ולאחר שסאטיר מקדם את אלבומו החדש שזהו שיר הנושא שלו. אגרופים מונפים באוויר והקהל כבר חם ובועט – תרתי משמע. הרבה שיער, בחלקו שיבה, מתנופף לכל עבר ואי אפשר לטעות בתנודות הראש. הקהל אוהב את מה שהוא רואה ושומע. הבאסים, התופים, השירה – כולם לטעמם. בסיום השיר הלהקה יורדת למנוחה קלה כשברקע הלמות תופית בקצב הלב וכינורות ממלאים את הרחבה.

סאטיר והלהקה חוזרים עם Walker והרחבה הקדמית של הבארבי הופכת לזירת התגוששות של ממש. אני מוצא את עצמי נמלט מכתפיים ומרפקים, חרד לגורלי ולגורל עצמותיי הזקנות. הזקנים עוד לא שכחו לגמרי איך משתוללים והם נחושים להראות זאת ללהקה. בינתיים, הריפים המהירים לסירוגין ממלאים, יחד עם קולו של סאטיר, את המקום. הסאונד המעולה מוסיף לאווירה וכל אלו מלבים את המעגלים ברחבה בצורה שגם ענקיות כמו קארקאס ואנת'רקס לא הגיעו אליהן.



Repined ו-Die עוברים וסאטיר עוצר לרגע קט כדי לוודא עם הקהל; "אתם מסכימים איתי שהמוסיקה שאני עושה, על כל גווניה, היא למעשה אמצעי להגשמת רוחניות ולא משהו אחר?". לשאגות הקהל, הגיטרות מתחילות את הריפים שמבשרים על אחד ההמנונים של הלהקה – Now, Diabolical, שיר שאלבום שלם נישא על כתפיו בגאון. האורגן שמתנגן ברקע מוסיף למוסיקה ומעבה אותה, מהווה אנטיתזה לקשיחות החותכת של הגיטרות במעברים חלקים למול הריפים השונים. הוא משלים את הסאונד שהוא החתימה של הלהקה. מיד אחרי השיר מתחיל האינטרו לשיר Sorrow, במהלכו סאטיר מרים גיטרה לראשונה בהופעה ומוסיף גיטרת רית'ם שנייה לשלל הגיטרות שעל הבמה. הוא מנצל את ההזדמנות להראות לכולם שהוא לא רק כותב מצויין, אלא גם יש לו את היכולות לנגן את מה שהוא כותב ומלחין.

עם סיום השיר סאטיר נפרד לעת עתה מהגיטרה. ועומד לו במרכז הבמה, מחזיק בשתי ידיו את קרנות הקלשון שבראש המיקרופון שלו ושר את To Your Brethren במבט קשוח, זורק מדי פעם "תודה" אל הקהל. האינטראקציה של הלהקה עם הקהל היא לא מהטובות ביותר שראיתי. היא טובה יותר משל כאלו שחוויתי בעבר כאשר הלהקה באה "לתת עבודה" - עולה לבמה, מנגנת ויורדת מהבמה מבלי להתייחס לכך שזה לא סשן אולפן אלא הופעה מול אנשים שמצפים ליחס כלשהו מהאמן שמולם. עם זאת, קשה לומר שהלהקה צריכה לקבל את פרס "יקירת הקהל". זה מתאים איכשהו לארשת הפנים של סאטיר, לקפאון שנובע מפניו של פרוסט ובכלל לאווירה שסאטיריקון משדרים. עדיין, אולי אפשר היה לצפות מלהקה ששגריר ארצה מגיע לצפות בה, לקצת יותר "אמפתיה" לקהל. נו, ניחא – הדבר האחרון שכל מי שמזיע, נופל, בועט, חובט וצועק ברגעים אלו מול הלהקה חושב עליו זה האינטראקציה הזו. הם רוצים לשמוע עוד שיר, ועוד אחד ועוד עד בלי די.

סאטיר מרים שוב את הגיטרה ומודיע שהם ינגנו עכשיו ברצף שני שירים מתוך Nemesis Divina, אחד מהאלבומים החשובים של הלהקה שאותו זוכרים ותיקי השבט כפורץ דרך אי אז ב 1996. סאטיר פורט לאיטו על השיר הראשון ואני מבחין בגיטרה שלו, שמעוטרת באיור ראש השטן שנמצא גם בעטיפת האלבום Now, Diabolical. הוא לא רק מלווה את השיר אלא גם נותן סולו קטן. הקהל מניף את ידיו קדימה ואחורה וצועק "היי! היי! היי!" בקצב התופים. צעקות נוספות נשמעות, כאילו כמוסיקת רקע מהרמקולים. בשיר השני מ-Nemesis Divina סאטיר מוריד את הגיטרה ועולה על המוניטור, "יורה" באצבעו קדימה והלמות התופים של פרוסט ברקע דופקות באוזניים וברגליים, מקפיצות את הרוקדים כאילו שגם אם לא היו קופצים בעצמם, רגליהם היו מתנתקות מהקרקע. פורסט, המכונה הזו, אינו צעיר כלל גם הוא ואם לא הייתי יודע אחרת הייתי מוכן להשבע שמאחורי עמדת התופים יש מכונה שמבצעת בעצמה את המקצבים הסבוכים, המהירים עד כאב והאיטיים כדי נשימה, לא איש שלא מפספס ביט, בס או סנר. אני חושב שבסבירות לא נמוכה כלל מתופפים רבים שהיו מנסים לעקוב אחריו היו מדממים מידיהם ומאבדים נשימה (וקצב) בנסיון.



הלהקה מסיימת עם North לפני שירדו מהבמה למשמע מחיאות הכפיים. אחד מחבר המאמינים גולש לו על ידיהם של חבריו עד לפאתי הבמה. הקבוצה עולה חזרה עם Pentagram והרושם שלי הוא שהכושר שלהם גדול משל כל הצעירים כאן, שמנסים להמשיך לרקוד ולקפוץ אבל נראה שרגליהם לא נושאות אותם יותר אז הם עומדים וצורחים את מילות השיר תוך כדי הדבנג מטורף. בסיום השיר סאטיר עוצר לרגע כדי להודות למעריץ נלהב של הלהקה, שזו ההופעה ה-100 במספר שלו, לאחר שאתמול ראה אותם באתונה ומשם הוא ממשיך איתם ליעד הבא. השיר הלפני אחרון הוא Fuel For Hatred המצויין ולאחריו סוגרת הלהקה את ההופעה עם השיר שממחיש שסאטיר הוא באמת מלך – KING.

סאטיריקון הגיעו לכאן בפעם הראשונה לאחר מעל 25 שנות פעילות ולמרות דבריו של סאטיר על כך ש"נתראה בפעם הבאה" יש לי תחושה עצובה שזה לא באמת יקרה. הלהקה נתנה את מיטב להיטיה, הקהל המעורב בצעירים ומבוגרים הראה את חיבתו אבל אפילו בליל חורף קר הייתי מצפה מלהקה כמו סאטיריקון למלא את הבארבי בקלות. הקהל בארץ כנראה לא מספיק זוכר להם ימי חסד, לא מספיק מחבב אותם או פשוט לא רוצה להוציא כסף כדי להגיע להופעה חד פעמית של להקה כל כך גדולה. כך או כך, אם הם יגיעו שוב אין לי ספק שגם אני אבוא שוב לראות את ההופעה ולשמוע את הסאונד המעולה של הלהקה שמלווה אותי כבר שנים רבות. כמעט ולא ראיתי בקהל צעירים באמת, בני נוער שימשיכו לשמוע את הלהקה גם בעתיד.
וחבל לי, באמת.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Cradle Of Filth - Cryptoriana - The Seductiveness Of Decay

Morbid Angel – Kingdoms disdained

Machine Head – Catharsis

Annihilator - For The Demented

Orphaned Land - Unsung Prophets and Dead Messiahs

Enslaved - E
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקליט את המטאל - על הפקת אלבומי מטאל

כתבה:
שתי המערות - כתבה על אלבומה החדש של להקת אורפנד לנד

סקירת הופעה:
שוטפים את המוח - סקירת הופעתן של Magen, Hammer Drill ו-Hot Box בגגרין

כתבה:
סוגרים שנה בישראל - סיכום שנת 2017 במטאל הישראלי

סקירת הופעה:
הנורווגים מביאים את החורף - Satyricon בישראל

סקירת הופעה:
על הנר החסר - סקירת הופעת החנוכה של להקת אורפנד לנד
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/10/2018]
Vitalism בישראל
[15/02] Night After Valentine
[24/02] PuriMetal
[03/03] A Light In The Dark
[07/03] Eluveitie בישראל
[10/03] Cradle of Filth בישראל
[17/03] Unwasted Years
[24/03] Artland
[27/03] TestamenT בישראל
[29/03] Thrashmania
[10/04] Therion בישראל
[13/04] Necrophobic בישראל
[25/04] Orphaned Land בהופעת השקה חגיגית
[12/05] Tribulation בישראל
[19/08] Dragonforce
[14/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::