26/03/2018
על השנים המבוזבזות - ערב ההופעות Unwasted Years במועדון האזור
כתב: חיים וינטראוב
צילם: אלון לוין

לפני מס' שבועות טעמתי בפעם הראשונה בחיי Frozen Vodka Jello Shots. אין לי מושג קלוש איך מתרגמים את זה לעברית ולכן אני כותב את המונח באנגלית, אבל בכל מקרה, זו הפעם הראשונה שחוויתי את הדבר הנפלא הזה שגלית שלי הכינה לאירוח זה או אחר. ומה אומר לכם? זו בהחלט הייתה חוויה מרעננת ויוצאת דופן. כמי שמכור ל"ברד" מחד ואוהב מדי פעם את המרירות החריפה המעט כבדה של הוודקה כשהיא באה יחד עם מתיקות של מיץ פירותי כזה או אחר, השילוב ביניהם היה מענג ומרענן בצורה יוצאת דופן.

וכך גם הרגשתי במוצ"ש האחרון כשצפינו, אני וגלית, בהופעת ה-Unwasted Years שבבסיסה מחווה של פרויקט ה- Prowlers הישראלי ללהקת IRON MAIDEN. כפי שכבר כתבתי לא פעם בעבר, זה לא קל ל"צפוניים" כמונו להגיע להופעות במרכז הארץ בצאת השבת, ערב לפני תחילת השבוע והחזרה לעבודה. המשמעות היא בעבורנו "לילה לבן" ברובו שאחריו יום עבודה רגיל עם חמרמורת ועייפות מלווה במיגרנות ושאר מרעין בישין של מי שעבר את גיל ה-40 ומנסה לחיות את חיי הרוק'נרול כמו בגיל 28.

אבל Hey, בשביל IRON MAIDEN שמקועקעת על עורנו ומהווה את יסוד קיומנו המוזיקלי לא נפספס, אז ילא, בכיף על קו נהריה-ת"א-נהריה, אל עבר ה-Brave New World שבדרום תל-אביב. ואכן כיף גדול היה במועדון האזור - אווירה מחתרתית משהו של מפגש רוקרים מכל הגילאים והצבעים שבאו ליהנות מערב מטאל ומוסיקה טובה.

הערב התחיל בהופעה של אנסמבל א-קפלה בשם HELLSCORE, שנולד מתוך תשוקה של יוצרת אחת מלאת להט לנושא הקלאסי והמטאלי גם יחד. נועה גרומן, סולנית להקת SCARDUST שמעבר להיותה מטאליסטית בנשמה גם מגיעה ממשפחה שבה המוסיקה זורמת בכל נים ועצב ומשתתפת גם באופרה הישראלית ובפילהרמונית הישראלית, בנתה פרויקט מוסיקלי שכולל 18 זמרים וזמרות, ושמהותו ביצועי א-קפלה, קרי שירה ללא ליווי של כלי נגינה, של קלאסיקות מטאל.

כמי שאוהב מאד מטאל סימפוני, אבל רק כשהוא עשוי לעילא (כי אחרת הוא נשמע מאולץ וחורק לאזניי), ציפיתי להאזין לאנסמבל הייחודי הישראלי הזה, עם חשש כבד עליי להודות. איכשהו שירת א-קפלה נשמעת לרוב מעט מלאכותית ולא רלבנטית בעולם של מטאל המבוסס על דיסטורשן תופים והמון המון רעש. סגנון הא-קפלה יונק מתרבות הכנסייה הנוצרית ובכך יש לו הילה של משהו מלא קדושה, הוד ושלווה סטואית מול הרקע ה"פחות קדוש" בלשון המעטה של המטאל. הייתי סקפטי, ונתבדיתי.

זו בהחלט הייתה חוויה ייחודית ומאד מענגת להאזין ליצירות אלמותיות של מטאל בסגנון כל-כך שונה ממה שהאוזן שלי רגילה אליו. לשמוע את Electric Eye של JUDAS PRIEST או את In the End של LINKINN PARK ללא גיטרות ותופים, עם משחקי קול ולהטוטים ווקאליים הייתה חוויה מהנה ושונה מהרגיל.

שלא לדבר על כך שכמתבקש מערב מחווה ל-IRON MAIDEN האנסמבל ביצע בין היתר גם שילוב של מס' שירים של הלהקה (Wasted Years, Can I Play with Madness ואחרים), וזו באמת הייתה חוויה שכלית יחד עם הרגשית. זה היה ניסיון להתרגש מהמוסיקה של מיידן (ובכלל) באופן שכלי, יחד עם ההשפעה הרגשית הרגילה שיש למוסיקה שאני מכיר על בוריה. הזדמנות לבחון את האפקט המוסיקלי מחוץ לתבנית / לקופסא של הדגשים והצלילים הרגילים, וזה היה מעניין ומרגש ומוצלח.

כמי שעד היום די נמנע מהאזנה לא-קפלה, למרות שיש נישת רוק/מטאל א-קפלה בעולם עם להקות כמו VAN CANTO או ROCKAPELLA שמבצעות קלאסיקות רוק בא-קפלה, אני חייב להודות שזה ממש נחמד ומסקרן והייתי שמח להאזין לזה קצת יותר, היות וכמו לרוב הישראלים הז'אנר הזה עדיין חדש ולא מוכר מספיק.

זה כיף לראות כ-20 איש ואישה על הבמה, שרים ומלהטים בקולם, בניצוחה של נועה גרומן שנדמה שהיא מכונת מוסיקה על ספידים, לא מפסיקה לרקוד ולהשתולל ולצחוק ולשיר וליהנות מכל רגע והמקהלה כמוה. עם עוד קצת הידוק ואימון HELLSCORE יכולים לדעתי בהחלט לייצר משהו חדש שיהווה להיט במוסיקה הישראלית ועוד ייחטף לכל מיני שילובים עם להקות אחרות (בביצועים של HELLSCORE יחד עם PROWLERS למשל הם היו אש!!!). לטעמי לקהל הישראלי יהיה קל יותר בהתחלה לקבל את מנת הא-קפלה שלהם ביחד עם מטאל/רוק "רגיל" (אני יכול לחשוב על לא מעט להקות מטאל שיכולות לייצר שירים עם ליווי א-קפלה) ואז כיצירה עצמאית בפני עצמה. בהחלט מדליקים HELLSCORE.

לאחר הפסקת התארגנות קלה עלו לבמה HARTSBANE. גם את השם הזה בעוונותיי לא הכרתי עד הרגע, והאמת שזה די מובן היות והלהקה קמה ב-2016. מדובר בהרכב Heavy Metal / Hard Rock שלמיטב הבנתי זו לו הפעם הראשונה על הבמה.

סולן ומייסד הלהקה, לב קרז'נר, היה בזמנו הסולן של כמה הרכבי מטאל מלודי ישראלים, כמו Damnnation, Loud & Clear ואחרים, ובמהלך השנים האחרונות התחייב להרכב האינדי-פופ שנקרא Her Majesty The Queen. בשנים האחרונות גילה געגועים למוסיקת הרוק הכבד עליה גדל, והחליט לצלול בחזרה אל המוסיקה שעיצבה אותו בתור מוסיקאי. אל קרז'נר חברו אבירם, אלון ועמית - חברים ותיקים וחדשים של לב שביחד הצליחו להביא משהו מדליק ומרענן בעבור חובבי רוק כבד בסיסי.

בעיני "רוקיסט" כמוני שזהותו המוסיקלית התעצבה בשנות ה-80' ותחילת ה-90' של המאה הקודמת אין כמו Heavy Metal ו-Hard Rock. כמובן שהיום יש מגוון בלתי נגמר של סוגי רוק ומטאל, והז'אנרים שעליהם גדלתי נחשבים לעתים ארכאיים או "לא רלבנטיים" ואפילו לעומת הסוגות הקיצוניות והכבדות יותר של ימינו יש כאלו שמסתכלים על ה-Hard וה-Heavy כ"לא ממש מטאל" או אפילו "פופ" רחמנא-לצלן. כבודם במקומם מונח, אבל לדעתי ולדעת רבים בעולם הרוק ומטאל עדיין יש מקום ל-Heavy Metal, והוא עדיין חי ובועט (כפי שניתן לגלות לטעמי באלבומים האחרונים של להקות כמו JUDAS PRIEST ו-IRON MAIDEN כמובן).

ובחיי ש-HARTSBANE הפתיעו אותי ברמות על! על הבמה עולה סולן שנראה כמעט כמו בוגר תיכון, עם תסרוקת בסגנון פופ בריטי, אנגלית שנשמעת כמו שפת אם ואטיטיוד חצוף והוא וחבריו עושים מטאל מלודי מעולה!

אני חייב לציין שלאורך כל ההופעה של HARTSBANE גלית ואנכי לא הפסקנו לחייך בהנאה. Heavy Metal מצוין, מלודי, וזו לא חבורה של בני 50 פלוס שמנגנת על הבמה אלא של צעירים. ממש צעירים. איזה כיף אמתי. כמה שנים שלא שמעתי מטאל מלודי כל-כך מוצלח, קצבי ומלא מלודיה בארץ, ועוד כזה שמנוגן על-ידי נגנים צעירים ולא רק ברוחם... זה היה מרענן כמו ה-Jello Shots שעליהם כתבתי בפתיחה.

לצערי לא הכרתי אף אחד מהשירים ש-HARTSBANE ניגנו, היות וכאמור הם להקה ממש, אבל ממש צעירה. אפילו הצטערתי מאד כשגיליתי שבדוכן המרץ' שלהם לא היה דיסק שלהם (מיד כשהאזנתי להם לחשתי לגלית "אני הולך לקנות את הדיסק שלהם בסוף ההופעה..."), אבל אני בהחלט מחכה שיוציאו כבר את Tomorrow’s rain המצוין, ואת Indifferent Light (שאותו ביצעו ביחד עם נועה גרומן).

הקהל אהב אותם כל כך, ולב עצמו כל-כך נהנה מההופעה (וראו את זה עליו) עד שהם אפילו החליטו בלהט הרגע לבצע עוד שיר אחרי זה שהצהירו שיהיה האחרון, וביצעו את As Summer Dies הנפלא.

אחרי HARTSBANE עלו לבמה ה-main event של הערב – PROWLERS - Israel's Iron Maiden Tribute Band. אין אוהד IRON MAIDEN ישראלי שלא מכיר / שמע על ה-PROWLERS. לדעת הח"מ יש להם מקום מכובד בפנתיאון להקות הכיסוי של מיידן העולמי, בתור מי שהאזין ללא מעט להקות וגרסאות כיסוי למיידן.

ה-PROWLERS הישראלים מביאים כבר יותר מעשור את "בשורת" IRON MAIDEN לקהל הישראלי בהופעות מחווה עמוסות כל טוב, וכך היה גם הפעם. שירן אבאיו הסולנית לבושה ומאופרת במיטב מחלצות המטאל, כולל כיסויי עור וניטים על הזרועות, על הבמה דגל בריטניה קרוע בקצותיו (דגל שמופיע על הבמה במערכה הראשונה "יורה" במערכה האחרונה), התאורה אדומה כמו ב- Ruskin Arms והקהל כבר מזיע ומתרגש לקראת השירים שהכי אהובים עליו בעולם.

כבר עם הצלילים הראשונים של The Ides of March הקהל התחיל לצרוח ולהשתולל. יש משהו מרגיע ומנחם, כמו מעין Comfort Food לשמוע צלילים ראשונים של השירים שהכי עושים לך טוב ביקום כולו. כמו לחזור הביתה אחרי גלות ארוכה. ואז שירן רצה לבמה ומתחילה להשתולל כאילו רוחו של ברוס דיקינסון עצמו נכנסה בה. גם שאר הנגנים נכנסים לרוח הקרב של מיידן ומתרוצצים ומנגנים בקצב מטורף. הכל מתחיל ב Be Quick or Be Dead, עובר ל- Wrathcild, ממשיך ב- 2 Minutes to Midnight שבו כל הקהל הצביע עם שתי אצבעות באוויר, והנה הדגל מהמערכה הראשונה מגיע כששירן מנופפת אותו מעל הקהל וצורחת "אתם יודעים מה מגיע עכשיו נכון???" וכל הקהל צורח "You Take My Life But I'll Take Your's Too...".

פאק, אפילו EDDIE המיתולוגי הגיע לביקור בשיר Iron Maiden ויותר קרוב מזה להופעה של המקור אי אפשר. הוא הסתובב על הבמה בתנועות מאיימות, "הפריע" לנגנים וממש שלהב את כולנו בעונג טוטאלי. לפנק לפנק לפנק !!!

היה חם ב"אזור", חם בסגנון הגיהנום של מיידן ו-666 ולא של דאנטה. גיהנום מענג ולא מייסר. PROWLERS ביצעו את מירב הקלאסיקות של מיידן, ואפילו העזו (והצליחו בענק) עם שירים מהאלבום האחרון כמו Speed of Light. לשירן יש קול של מטאליסטית מלידה. היא אופראית וצרודה ונקייה וכל מה שצריך כדי לשיר מיידן באופן שאפילו האריס ודיקינסון היו שמים עליו את האצבע וחותמים.

הרגעים המרגשים והמעולים ביותר (ובאמת שקשה לבחור כי זו הייתה הופעה מעולה כמו תמיד אצל ה-PROWLERS) היו כש-HELLSCORE הצטרפו ל- PROWLERS לשירים בהם ליווי הא-קפלה מתבקש ממש, כמו Seventh Son of a Seventh Son, ו-Wasted Years. צמרמורת עברה בגו בקטעי ההמהום והשירה הווקאלית כש-HELLSCORE הוסיפו את הנופך המאיים והמיתי לשירים הללו, בדיוק במקום, בדיוק בזמן.

ובכלל, לכל אורך הערב המשובח הזה שהפיקו Shevet שעושים יום ולילה כדי להביא לכולנו הופעות מטאל מקומי משובח, נראה היה שכולם שרים ומנגנים עם כולם בלי קשר למי מאיזו להקה, היו בלי סוף חיבוקים, נשיקות והמון אהבה על הבמה. בין לבין לב קרז'נר ושירן התפייטו על היכרותם המוקדמת אי-שם מהצפון בימי הדינוזאורים, שירן ונועה השתוללו, רקדו זו עם זו וכמעט התנשקו (כמעט?!) לא פעם, ואפילו בעת התמונות הקבוצתיות עם הקהל ההשתחוויות ושאר ענייני הסיום היו חיבוקים הדדיים ונועה בשלב מסויים נתלתה על כתפי לב ושירן בשובבות של לפריקונית חצופה. הייתה אווירה נהדרת באזור, כמו שרק מוסיקה טובה, קהל משולהב ותומך ומיידן יכולים לעשות.

אסיים בתקווה שיהיו עוד ערבים משובחים כאלו, גם של מחווה למיידן, וגם שבהם נתוודע לדברים חדשים, מקוריים ומצויינים כמו הא-קפה המטאלית של HELLSCORE והמטאל המלודי של HARTSBANE. וילא, תגיעו גם לצפון!


לגלרייה המלאה