14/04/2018
שובו של האינדיאני - סקירת הופעתה של Testament בישראל
כתב: יאיר אבלסון
צילם: טל צבר

רגע לפני פסח ובעיצומה של ״יציאת מצרים של להקות שמגיעות לישראל״ נאספו להם צעירים כזקנים, מולכים כלאחר כבוד בשביל המשתרך מפתחו של הרידינג ועד קצה התור בציפייה לראות אגדת מטאל שאחד מחבריה הוא אחד ״הכוהנים הגדולים״ של גיטריסטי המטאל. בזמן ההמתנה הקהל קצר הרוח מריע בכל פעם שחלה הפוגה של יותר מחצי שניה במוזיקת הרקע או האפלה רגעית של האורות ולבסוף, אחרי עיכוב קל, הלהקה עולה לשאגות המעריצים. 25 שנה חיכו לראות אותם פה, כמה שנים אחרי שצ'אק בילי הגיע עם Titans Of Metal, וסוף סוף הם פה. אלכס, אריק, סטיב, צ'אק וג'ן הגיעו לעשות בלגאן.

הם פותחים בסערה, בלי חימום (לא שהם צריכים אותו) ומיד מתחילים בריפים העצבניים של Brotherhood Of The Snake. אלכס רץ על הסריגים כמו שהוא יודע כל כך טוב לעשות, דיג'ורג'יו משתולל על הבס, וצ'אק מרעים בקולו לעבר הקהל. המטאל הטוב והישן הזה גורר את כולנו למחוזות הילדות, מזכיר לנו את התקופה שבה גילינו את המטאל, את הת'ראש, תקופה שבה אחרי שכבר חלקנו תירגלנו אייר גיטר עם סלייר ואנת'רקס קמה לה הלהקה הקטנה הזו מסאן פרנסיסקו ועשתה רעש. אלכס מזכיר לנו למה כולם אוהבים אותו - הסולואים שלנו חדים ומהירים, נותנים בראש ואין אחד שלא זז ומזיז את אצבעותיו בנסיון לעקוב אחרי אלו של אלכס.
"תל אביייייב! מה שלומכם?״ צועק צ׳אק בעברית אל הקהל. ״25 שנה לקח לנו להגיע לכאן, ועכשיו אנחנו סוף סוף כאן. במהלך The Pale King רואים רמז למה שהולך לקרות כאן בהמשך, כשמישהו עושה קראוד סרף ועובר את המחסומים שהוקמו ברידינג (מחזה די נדיר כשלעצמו) היישר אל הבימה, שם מאבטחים תופסים אותו וזורקים אותו במהרה החוצה.

אחרי Centuries Of Suffeing מגיע תורו של אלכס לסולו אשר לו רבים, שרואים באלכס אלוהים לדברי גיטרה, מחכים שנים - גדולים וקטנים שצפו בו ביוטיוב, ועכשיו רואים את האגדה מולם. אלכס משלב בסולו מקטעים רבים משירים אחרים, דוגמת Signs Of Chaons ו-Trial By Fire וביניהם קטעי מעבר מהירים. בין המחוות שאלכס מספק יש את Foxy Lady של ג׳ימי הנדריקס ואז הוא מגלה את שורשיו ופוצח בנגינת התקווה, בסגנונו המיוחד כשאחריו המשך הסולו באופן חלק, זורם וטבעי. אלכס סקולניק במיטבו. סיום הסולו מתחבר אל השיר הבא בסטליסט - Electric Crown.

״מה קורה?! אתם מוכנים לאולד סקול מטאל?״ צועק צ׳אק. ״מאחר ולא ראיתי אתכם עד עכשיו, תל אביב, אני רוצה שתראו לי מה אתם יכולים לעשות! Into the pit!״. אריק מעיף ידיים באוויר תוך כדי הנגינה והקהל מגיב לו בהרמת ידיים (ובכן, מי שלא הרים עד עכשיו), גופים מורמים על הידיים ואנשים נעים על כפיים לכאן ולשם לרוחב האולם.

״אני מתנצל שוב שלקח לנו מעל 30 שנה להגיע. תגידו תודה לג'ין (הוגלן), הוא גרם לזה לקרות. אתם יודעים, אנחנו מסתובבים כבר 30 שנה והיה לנו קשה לבחור מה לנגן, אז בחרנו דברים שאנחנו בדרך כלל לא מנגנים. נקווה שתאהבו את השיר הבא. זהו low.״ בהתחשב בעובדה שעד כה הסט-ליסט זהה לזה שהם ניגנו במקומות אחרים, לא כל כך ברור לי המשפט הזה של צ׳אק, אבל כל עוד הם מנגנים את השירים הטובים, לא ממש אכפת לי.

״תגידו, למישהו פה יש את האלבום Brotherhood Of The Snake?״ שואל צ׳אק את הקהל, ונענה בשריקות ותרועות שעונות ״Yeah״. ״מי שאין לו, שילך ויקנה אותו! השיר הזה מיוחד בשבילי. הוא נכתב על האינדיאנים בארה״ב, שעמדו איתנים ונלחמו על שלהם - על האדמה שלהם, על המים שלהם, על הזכויות שלהם. לכל אחד מאיתנו יש משהו חשוב להלחם עבורו והערב כולנו נלחמים על הזכות לשמוע האבי מטאל! זה Stronghold.״
מוש פיט נפתח במרכז הרידינג בזמן שהשיר על מלחמות האינדיאנים עושה שמות באזנינו והפיט עושה שמות בקהל. אל השיר הבא נכנסים בעדינות עם הסולו של אלכס, ישירות אל Throne Of Thrones. צ'אק לוקח ממישהו מהקהל כובע וחובש אותו הפוך תוך שהוא עושה אייר גיטר על מוט המיקרופון האהוב שלו, זה שקשה לי להתחמק מלחשוב עליו כעל מוט מושב אופניים שמישהו אלתר לקצהו מחזיק מיקרופון. כלומר, זה לגיטימי שיהיה לך מוט מיקרופון שמעוצב לתפיסה שלך. יש להקות שמחברות אליו גולגלות, יש כאלה שמחברות אליו תחמושת או רצועות בשר. אבל לא מתחבר לי צ׳אק בילי על אופניים, ולא מסתדר לי המוט הזה.

עכשיו אריק מנסה את כוחו בסולו. קשה לי להודות אבל אריק אינו אלכס מבחינת כישוריי הגיטרה שלו. הסולו איטי, מקרטע קמעה, ולעיתים יש לי תחושה של זיוף קל. הלהקה יורדת מהבמה ומשאירה את אריק לבדו, מג'מג'ם (אולי מגמגם?) על הגיטרה. הבנאדם מלחין מעולה אבל כביצועיסט הוא חלק פחות, חד פחות מאלכס, ולא מעט מהפספוסים והדילוגים מוסתרים על ידי דיסטורשן כבד שממסך את היותו לא מהיר כמו חברו ללהקה. בינתיים בצידי הבימה ג'ין ודיג'ורג'יו עושים אחד לשני סימנים בזמן שהם נחים מעט. לו הייתי זבוב על המצילה הייתי יכול לספר על מה הם דיברו אבל… תצטרכו להסתפק ב״דיברו דיבורים״. בל נשכח, החבורה כבר לא צעירה כמו פעם, לעמוד ולהתרוצץ כל כך הרבה זמן על הבמה מעייף אפילו שוורים צעירים...

אריק מסיים בריפ כבד והלהקה עולה כדי להמשיך עם שיר שהתווסף ברגע האחרון - DNR. השיר מתקבל באהבה כמו כל שיר אחר של הלהקה, ומייד אחריו eyes of wrath ואז קצת מנוחה לאצבעות ומעבר לסולו מקלות - ג'ין והתופים נותנים קצת קצב, וג׳ין מראה לנו איך הוא מתפעל את הסט כמו מכונה משומנת היטב ומתוזמנת על הננו-שניה ומה הוא יכול לעשות חוץ מבלאסטביטס.

״תנו לי קצת רעש!״ ג'ין דורש מהקהל בין ביט לביט, ומרגע שהוא מאשר את הפידבק מהקהל הלהקה עוברת אל first strike. כמו קודם לכן הגיטרות צורבות את העור באש שהן מטיחות בקהל, אלכס מעיף אותנו עם סולו והקהל שואג ומלווה את המקטע באמצע, תוך ששוב מישהו גולש על הקהל עד שהוא מוחזר כלאחר כבוד למטה והלהקה מפנה מקום לחבר היחיד שעוד לא תרם סולו משלו, הלוא הוא הענק הבלונדיני דיג'ורג'יו שנותן גם הוא מקטע שמגשרים בין קאברים של Sadus (Smackdown) וקאבר ל-Pulling Teeth האדיר של קליף ברטון זצוק״ל ומשם ממשיך למחיאות הכפיים של הקהל. עצירה מתודית קצרה ומחוות ידיים הברורה כ-"תרימו ידיים" מרימה את הקהל, ואז ג'ין מצטרף אליו לקטע קצבי ועד לסולו מהיר כאילו הוא לא על מיתרים של בס שמורידים את העור מהאצבעות והידיים (אבל זה דיג'ורג'יו, אין לו עור על הידיים, יש לו קוולאר). אלכס וג'ין מצטרפים אליו ואז גם אריק חובר אליהם לסט עם Urotsukidôji.

״תנו כפיים לסטיב דיג'ורג'יו!״ צועק צ'אק, והחברים ממשיכים עם Souls Of Black ומייד אחריו עם השיר שמוביל אלבום על שמו - The New Order. הפיט מתחדש לשיר המהיר והישן הזה, זכר לשנות ה80 העליזות והסוררות. אלכס מתייצב לצד אריק והם מנגנים את הסולו (כשאלכס מוביל ואריק מלווה), ואז כשאלכס נשאר מקדימה אריק עובר אל דיג'ורג'יו בזמן שהפלא המהיר מרביץ על הגיטרה, חוזר לסולו שהוא ניגן עוד לפני שעזב את הלהקה, הקהל קופץ באוויר וחוזר אל מעגל הפוגו שנפרש על פני כל הרחבה ברידינג.

רגע לפני שהם אמורים לרדת אלכס עולה ומנסה לומר כמה מילים בעברית שדי הסתכמו ב"שלום, מה שלומכם, אני לא מדבר כל כך עברית". משם הוא עובר לאנגלית ״בתור היהודי היחיד בלהקה אני שמח לומר שלום לכולם, תודה שאירחתם אותנו, אני מבטיח שאנחנו עוד נחזור! לחיים! ".ובכן במקום לרדת מהבמה (כמו שנהוג בד״כ לפני העלייה המחודשת לצורך ההדרן) צ'אק מחליט לספר סיפור על זה שפעם, בזמן שהם צילמו קליפ לשיר כלשהו, צ'אק שתה איזה בקבוק של ג'ק דניאלס ואחר כך הבמאי של הקליפ אמר להם שהם חייבים ללכת לאיזה באר ולשמוע איזו להקה צעירה שמופיעה שם. "מסתבר שאלה היו פנתרה, אז ישבנו ודיברנו ושתינו עוד. היה לנו כיף איתם, אבל בינתיים אני השתכרתי ופאק, הייתי שיכור רצח מהג'ק ומעוד דברים ששתיתי. ואז תוך כדי שאני מועד שיכור (מאוד) לכיוון הואן היתה לי הארה ואמרתי לחבר'ה ׳היי, עני יודע איך נקרא לאלבום הבא! נקרא לו Practice What You Preach'!". הלהקה ממשיכה כמובן עם שיר הנושא של האלבום. מבלי לרדת מהבמה ההדרן של הלהקה מתחיל בצורה מושלמת עם השיר הזה, לאחר שרוב חבריה נחו מעט בזמן שצ׳אק נתן סולו משלו (עם הפה, אלא מה). מישהו מעלה לבמה את דגל ישראל וצ'אק תולה אותו מאחוריו על הרמקולים לצהלות הקהל, כשהלהקה ממשיכה ומשם עוברת לשיר האחרון לערב שקשה יהיה לשכוח אותו עוד הרבה זמן, ערב שנגמר עם Over The Wall.

אקורדים אחרונים ואז צ'אק מציג את הלהקה כאילו שיש מישהו בקהל שלא מכיר את חבריה, ואז מודה לקהל (בפעם המי יודע כמה) על זה שסוף סוף הם הגיעו, ומבטיח שהם יראו אותנו שוב. בליל אביב קריר זה טסטמנט הביאו את הרידינג לנקודת רתיחה וביטלו את המשפט ״כגודל הציפייה, גודל האכזבה״ שכן במקרה שלהם, כגודל הציפייה גודל ההנאה.


לגלרייה המלאה