תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Elvenking
Graspop
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

20/05/2018
בסימן נגה - מופע ההשקה של Venus In Fear

כתב: יותם Defiler
צילם: ירון הורינג

למרות ש-Venus In Fear, הרכב ה-Progressive Metal המבטיח של צעירי חיפה, היה ידוע בתור להקת הבית של מועדון הביט, הלהקה בחרה לחולל את מופע ההשקה שלה בטריטוריה של הוונדרבאר, הבית של הרוק הבועט בצפון. אולי בכך הם נפתחו לפרשנויות חדשות של חתרנות ותעוזה, להתרחק מספיק מהבית שגידל אותם ועדיין להשאר קרובים לקהל שגדל איתם ואולי גם עליהם.

אחרי משהו כמו 4 שנים של תהליכים הספיקה הלהקה לשחרר את אלבום הבכורה שלה, The Dot Above The Eye, אלבום Progressive Metal שלקרוא לו טהור תהיה understatement. כל כלי וכל צליל שם נדמה כאילו חושבו מראש ונכתבו במיוחד לרגעים כאלה שגורמים גם לנגנים לצאת מעולים וגם למוסיקה להשמע כאילו נועדה במיוחד לחובבי הז'אנר. מרווח הטעות של האלבום היה כל כך קטן שהיה קשה ליפול בין הכיסאות מבחינה מוסיקלית וכעת המבחן האמיתי הוא לנסות להעביר את האלבום הזה בהופעה חיה.

פה המכשול הכי גדול של הז'אנר, כבדרך אגב, כי בעוד ש-Progressive Metal היא מוסיקה נהדרת לשמוע בבית, לראות אותה על הבמה יכול להיות חוויה משמימה. למזלם של Venus In Fear הם חמושים גם באחד מהגיטרסטים האנרגטיים ביותר בארץ, בזמרת עם קול וכריזמה מקסימים, בבסיסט שנותן בראש, בקלידן וגיטריסט נוסף מוכשרים ובמתופף שכעת חובתו להוכיח את עצמו עם הנעליים אליהם הוא נכנס.

ההרכב הרגיש אבל שזה לא מספיק ושראוי לתת במה ללהקה חדשה בתחום, ולעמדה הזו נכנסה Tillian, שגם נשמעת יותר קלילה מ-Venus In Fear מבחינה סגנונית, וגם – למרות שחלקי מחברי Tillian יש פער של כ-10 שנים פלוס מינוס על חברי Venus In Fear, הם לא גדלו בסצינה החיפאית והורכבו להם יחדיו פחות או יותר בחצי שנה האחרונה – מה שדורש מהם להתנסות ולהשתפשף בכמה שיותר במות. אז ב-5.5 נתכנסו לראות את מופע ההשקה של Venus In Fear לאלבום הבכורה שלהם ולראות עם הילדים של מועדון הביט יכולים להכנס כבר לליגה של הגדולים.

Tiliian
סגנון:
Progressive Rock / Metal
להקות דומות: The Pineapple Thief, Leprous, Bosnian Rainbows
בקצרה: הרכב חדש ומבטיח המשלב בין Progressive Rock עם מספיק אלמנטים של מטאל כדי להיכנס לקבוצה הסגורה הזו, שמצליח ללהטט בין עבודה עם צ'לו וקלידים על הבמה לבין מופע רוק בסיסי ומקסים. יש עוד לאן להתקדם – אבל היסודות כבר הונחו היטב.



מה שאולי מהווה את הסנונית האחרונה בגל הנוכחי של להקת רוק כבד נשי ופרוגרסיבי, Tillian היא הרכב שצמח כמו הרבה אחרים מתוך אלבום, אבל להבדיל מ-Orpheus Blade, Infy ו-Shiran Band, לאה מרקו, הליידי שמובילה את ההרכב, לא מגיעה עמוק מתוך סצינת המטאל – אלא ההפך, מבחוץ לה. בעוד שייתכן שאלבומה של Tillian יהיה שונה בתכלית מהמוסיקה אשר מוגשת לנו כעת, העובדה שלאה הייתה תמיד צופה מהצד על מוסיקת המטאל ולא לקחה חלק בהופעות מטאל כאלו ואחרות עד אשר היא הרגישה בשלה מספיק להביא את המוסיקה שלה לקידמת הבמה – מעניקה לה חן כמעט בתולי של מוסיקת רוק כבד יחודית וטהורה. אין פה ספק שמדובר ברוק כבד, שלעתים גולש למקומות מטאליים ולעתים מתרחק מהם – אבל תמיד שומר על האווירה והצביון של הרכב Progressive Rock לפי מה שאפשר כבר לפרש כמשנה של Steven Wilson עם לא מעט מגע נשי בפנים.

עם שירם הראשון של Tillian, שנקרא Black Holes, ההרכב צולל אל תוך עולם של מוסיקה אפלה, מושחרת כמו פחם ועם זאת עם אין סוף נקודות של אור. זה מתבטא כמעט בכל נגיעה ובכל שיר – שאין התחייבות מלאה לקונספט של "מטאל", אלא האופטימיות הזהירה שמאפיינת לא מעט מהרכבים שמסרבים להיכנע לדיכאון הכמעט-קבוע של אומני רוק אפלים יותר. זה כמובן מתבטא במוסיקה ובמילים גם יחד – עם שירים כמו Reborn שמתכתב עם המיתוס של הפיניקס העולה מתוך האפר, או ב-Touched שבא אחריו שמשאיר אווריריות מסוימת על הבמה.

יחסית למופע רוק, Tillian מורכבת מהרכב מרהיב ומרשים, עם אלכס מרקו, אחותה הקטנה של לאה, על צ'לו ושירה מלווה – ענבל רוזנהאוס על קלידים ושירה מלווה, מתופף נהדר בשם גיל עידן צמד גיטריסטים בשם עופר וישניה וירון גלעד ואלון שולמן (מ-Prowlers) על הבס. חוץ משולמן וגלעד המנוסים יותר על הבמה – ההרכב עדיין מצליח להביע – למרות התפזורת והשעטנז המוזר בין הנגנים – את האמירה שלו אל הקהל. Tillian מראש מכתיבים את הקצב של עצמם ומסרבים ליפול לנוסחה קבועה מראש, וגם אם זה לא בדיוק כוס מיץ התפוזים שלי, כי אני רגיל למוסיקה משולחת רסן מעט יותר – האווירה העצורה מסמלת את העוצמה המבעבעת מתחת לפני השטח – מה שכמעט ומשתלט על האווירה גם בשיר Frozen Sun.



לקראת סיום, קוראת לאה אל שחר ביבר מ-Obsidian Tide להשלים איתה דואט הדורש גראולים באחד מהשירים היותר כבדים של ההרכב, שגולש לחלוטין למחוזות של Opeth – עם היצירה Love or Heaven שתשאיר את הקהל חם לקראת עלייתם של Venus In Fear לבמה. השיר נהדר, ביבר עם קול מרשים שמזכיר לא מעט את Åkerfeldt בתקופת Morningrise, ולאה עם שירה שלא נשמעת הרבה בשמי המטאל, שמזכירה מעט את Fionna Apple מצד אחד וקצת את Karen O מצד שני. Tillian חותמת את ההופעה עם החלק הכבד ביותר שלה. בעיקרון – אמנם המופע אינו בשל לבמת ענק עדיין – אבל האינטימיות וניחוח ההתחלה משחקים לטובתה של Tillian בבמה צנועה כמו הוונדרבאר, ולכן קל להם לבלוט לטובה ולהוכיח שמה שיש להם להציע נע בין מבטיח לבין מרשים.

Venus In Fear
סגנון:
Progressive Metal
להקות דומות: Diabulus In Musica, Delain, Riverside
בקצרה: להקה שעושה Progressive Metal הכי קרוב ללפי-הספר שהם יכולים לעשות, שלמרות שיש להם כמה אלמנטים סימפוניים הם נשארים בטריטוריה הפרוגרסיבית הברורה, לעתים ברורה מדי – והעובדה שיש להם גיטריסט מרהיב אחד קצת גורמת למערך הנגנים הנותר שלה, כולל הזמרת עם הקול המקסים, קצת להעלם מאחוריו.

פעם שעברה שלחתי את Venus In Fear לא לחזור אליי בלי אלבום. אז הם עשו בדיוק את זה וחזרו אליי עם אלבום. האמת היא שאני קצת מופתע, בדרך כלל להקות לא מרבות להקשיב לי, אז המינימום שאני יכול לעשות בתמורה זה להקשיב להם, לכל תו וכל צליל, לבחון כל תנועה וכל פריטה. לא כי אני כל כך מתחבר לסגנון המשלב בין Progressive Metal לבין Symphonic Metal בכזו קלות, אלא בגלל שאני בכנות מאמין שיש להם את הפוטצניאל להרקיע שחקים ולהיות בין להקות המטאל הבולטות בישראל – ומכיוון שמבחינתי הם יישמו את כל הלקחים שכתבתי עליהם בפעם שעברה, אז מי יודע, אולי אוכל להוסיף למה כמה נתונים נוספים שהם ספק ידעו כבר בעצמם וספק סתם לא שמו לב אליהם מהרלפקציה הקטנה הזו. כמובן, אני יוצא מנקודת ההנחה שמי שם אדם כמוני לבקר מוסיקה שכזו, אז כל זה, כרגיל, נמצא תחת הסייג הברור של "זוהי רק דעתי", אבל אני חושב שכשמדובר בסקירה ששם הכתב שלה מתנוסס בכל מקרה בקצה העמוד, אפשר לצאת מנקודת ההנחה הזו מראש.



אז נתחיל מהמוסיקה. Venus In Fear עושים Progressive Metal מהוקצע ומבוצע בדיוק רב. הם מתמודדים עם תפקידים לא פשוטים בכלל עד כדי מרשימים מאד מבחינה מוסיקלית באלבום כמו על הבמה, לוקחים את עצמם ברצינות תהומית שזה מגיע לביצוע של כל סולו וכל ריף אבל עדיין משאירים מספיק ספייס כדי להתרווח ולהופיע עם אווירה משוחררת, כיפית, אנרגטית ונעימה. השיר הראשון בהופעה (ובאלבום), A Kind Of Me הוא בדיוק דוגמה מובהקת לכך. שיר ארוך ופתלתל בעל בנייה איטית אשר משאיר המון מרווח לכל הנגנים להתבטא, מסולו בס וקלידים דרך עבודת גיטרה מעודנת מסביב לבית הראשון. השירה של נגה קדם כמובן נמצאת בול-במקום, עם קול עדין שנע בין עלמה במצוקה מרוחקת לבין אם בוכייה שמקוננת על אובדן. למרות הדילוגים בין חלקים שקטים ואינטימיים לבין ריפים אנרגטיים, המוסיקה של VIF פורחת רק באמצעו של השיר כאשר הריף המרכזי הופך מנעימה נינוחה למשהו משתולל ולוהט שמזכיר לנו שלא מדובר סתם בלהקת Progressive Rock מנומנמת אלא גם בעלת אספקטים מטאליים.

משם הלהקה ממשיכה ל-Ancient Truth ולאחריו Twice As The Devil – בעצם מה שנותן את התחושה שהאלבום בשלב זה מנוגן מתחילתו ועד סופו. הארסנל המוסיקלי של VIF נשמע מרשים אבל הם עדיין סובלים מהבעיה הסגנונית הבולטת ביותר בכל ז'אנר ה-Progressive Metal באשר הוא – שבעצם זהו אחד מהז'אנרים הפחות "פרוגרסיביים" בתחום המטאלי מזה שנים רבות. החוקים ידועים, הכתיבה צפויה והביצועים מרשימים ככל שיהיו נמצאים פשוט במקום בו הרבה ענקים מוסיקליים כבר צעדו לפניהם. נכון – יש סגנונות מוסיקליים, לרבות במטאל שהוא ז'אנר אורתודוקסי במיוחד – שכמובן נמצאים הרבה מאחוריהם מבחינת כמה התכתיבים הסגנוניים שולטים במוסיקה ולא ההפך – אבל VIF באלבום הבכורה שלהם – כמו בהופעה, בינתיים לא מעזים ללכת לכיוון חדש או אמירה בוערת שגורמת להם לבלוט מעל השורות של להקות כמו Pain Of Salvation או Dream Theater. להוציא את העובדה שנגה שרה הרבה יותר קרוב ל-Tarja של Nightwish ושהמוסיקה מושתתת הרבה יותר על אלבומים כמו Ghost Reveries ו-Scene From A Memory II מאשר כל השפעה אחרת, זה בהחלט משאיר טעם, על כל ההבדלה הברורה בין כל אומן ואומן – ש-VIF בעיקר מנסים לעשות Progressive Metal שימצא חן בעיני חובבי ה-Progressive Metal, שהם בלי ספק נמנים ביניהם.

אני לא יודע אם זה נובע מחוסר הכרות עם הסצינה העולמית של הסגנון (אני יוצא מנקודת הנחה שלא) או פשוט מאהבה גמורה שקרובה להתאהבות נעורים בלהקות ענק שנתנו את הטון המאוד נוכח שלהם על המוסיקה של VIF ושההצדעות הללו, בין אם זה סגנון השירה של נגה, דרך התמות המוסיקליות המונחות על מערכת עצבים של נגינה מרשימה ופרוגרסיבית – כל זה נעשה ממקום של הבנה, הכרה ואהבה (אני יוצא מנקודת הנחה שכן). כפי שאמר ביל קלינטון, משפט שכל מטאליסט באשר הוא צריך לצטט, "רק בגלל שרעיון כלשהו איננו שלי – לא עושה אותו לרעיון פחות טוב." לפי התפיסה הזו, VIF אמנם לא אומרים הרבה עדיין באמירה משלהם מבחינה מוסיקלית (קונספטואלית נגיע עוד מעט) אבל הם לא נופלים מהרמה הנדרשת של להקה בסגנון בארץ ובעולם.



דווקא השיר Somedays הוא מה שמחזיר אותי למקום בו אני מקבל את VIF עדין כלהקה צעירה, שלפעמים עושה טעויות ולפעמים זוכה ללמוד מהן. להוציא את העובדה שהשיר נמצא באלבום הטרי של ההרכב, מדובר אולי באחד מהשירים העתיקים ביותר של הלהקה, כזה שנמצא לו ברשת כבר 3 שנים ובטח כבר נכתב לפני 4. זה לא הרבה אצל להקה כלשהי – אבל כאשר התובנה עולה שהשיר נכתב בתקופת תחילת התיכון של חבריה, והמקום בו הם נמצאים עכשיו הוא שונה בתכלית מבחינה מוסיקלית ומבחינת בשלות רגשית להמשיך ולהגיש אותו – הכנסתו של השיר לאלבום נשארת אצלי בסימן שאלה. מצד שני, המופע איננו האלבום – וכמו של-Metallica מותר לבצע את Seek And Destroy גם אחרי שהם כתבו יצירה כמו One, אין שום דבר שמונע מ-VIF לנגן שיר שבסך הכול הרבה מעוקבי הלהקה הקרובים אליה מכירים כבר בע"פ. הלהקה מרשה לעצמה להשתחרר מעט יותר, ושוב שחר בר-ניצן מוכיח בגאון שהוא לא רק גיטריסט יוצא מן הכלל אלא גם פרפורמר מהבולטים שסצינת ה-Prog בינתיים, וכנראה בהמשך שאר הארץ – תדע בעשור הקרוב.

הבעיה היא שב-Somedays, בעוד שכולם יודעים את המילים, ויודעים להשתולל לפי הקצב, ולעשות "היי! היי!" כשצריך בקהל – קל להביט ולראות שלא כולם עומדים באותה הרמה של חבריהם ללהקה. נגה קדם לא מצליחה להשתחרר לחלוטין כמו בר-ניצן ומיכאל קושיץ – וזה חבל, כי בסופו של דבר מלאכת הכריזמה נמצאת בעיקר על כתפיה. היא לא אבודה על הבמה בשום צורה, אבל עדיין הקסם המבויש שלה קצת הולך לאיבוד במקומות שבו היא מתבקשת להיות אנרגטית יותר. מדי פעם מגיע הד-באנג סמלי או קריצה לאחד מנגניה, אבל היא בעיקר נותרת במקום. יש סיכוי שהיא מפחדת לפשל כל רגע ומעדיפה להיות מסוגרת בפינה שהיא מכירה היטב מאשר לקחת סיכונים – אבל זה חלק מהבעיה הכי גדולה של שירים שהלהקה כבר אמורה לנגן בע"פ תוך כדי שינה. אם בשיר הכי קל שלך את נשארת במשבצת הקטנה ששרטטת לעצמך – אז את כמעט והולכת בדיוק כנגד המסר של השיר, יש ימים לפעמים שאת נשארת בדיוק מה שאחרים חשבו עליך – הזמרת החמודה של VIF, במקום מישהו שיכולה לטרוף את העולם.

החלק היחידי שנראה כמעט ומשוחרר ומאולתר היה הקאבר ל-Nancy Sinatra ביחד עם לאה מרקו מ-Tillian ושחר ביבר מ-Obsidian Tide, עם השיר My Baby Shot Me Down שהיה מוכר לכולם מפס הקול של Kill Bill, העיבוד היה מפתיע, מעט דומי אפילו – והתוספת של קולה מלא הנשמה של לאה לצד הגראולים של שחר הפכו את הכול לכדי ביצוע מפתיע, קצת מצחיק, קצת מלהיב ובעיקר נהדר – אתנחתא מעולה לכל מי שלא בדיוק מכיר את מה שהולך בעולמה של VIF.

העניין עם המופע הנהדר גם של קושיץ וגם של בר-ניצן הוא שהוא גורם לשאר הלהקה, לרבות דניאל איסקוב על הגיטרה – להראות במקרה הטוב קצת מאחורה, ובמקרה הנפוץ יותר כאילו יש פה הבדלי רמות יוצאי דופן. מבחינת נגינה בר-ניצן ואיסקוב פלוס-מינוס באותה הרמה, אבל בגלל שבר-ניצן קופץ לקהל, מנגן מהרצפה, מנתר ומשתולל כל המופע – הוא פחות או יותר מוכיח שהשליטה שלו בכלי הנגינה שלו משאירה לו מספיק מרחב עבודה להופיע כמו מפלצת ולצאת הכוכב של הלהקה, גורם גם לנגה קדם להחוויר לידו – כאילו הוא מסמן לכולם שהוא ליגה מעליהם. זה לא בעוכרו בהכרח – הוא פשוט מופיע יותר טוב והוא לא מוכן שהגמוניה נגינתית ולהקתית תגרום לו להאט או לעצור את עצמו מלתת את מה שהוא מקבל כ-100% המינימליים ממה שהוא מוכן לתת על הבמה. הרגע היחיד שבו נגה מצידה אולי התעלתה על עצמה ועל התוכנית המשורטטת של המופע הוא כאשר לפני Where Eagle Die, השיר שסוגר את האלבום. הלהקה נתקעה עם תקלה טכנית והיא בחרה לספר קצת על הסיפור מאחורי השיר, על רפונזל הגוזרת את שיערה כאילו אומרת "אני לא הנסיכה שאתם רוצים שאהיה" – מה שמתחבר מאד לתדמית שנבנתה סביבה, בין אם בסצינת המוסיקה בחיפה או בסצינת המטאל הישראלית בכלל. דווקא שם, איפה שהיא נחשפת וכמעט מסמנת בגיר דמיוני את הקו איפה עובר הגבול של מה שהיא מוכנה לקבל ומה חשוב לה לבשר, דווקא שם היא פורחת, מתוך התקלה ומתוך האילתור.

הלהקה בחרה לסגור את ההופעה עם השיר הארוך ביותר שלה, Like A Star, הרצועה הבולטת ביותר באלבום – ובסופו של שיר זה, ביחד עם ההופעה, קושיץ, בר-ניצן וקדם ישבו להם כמו אל מול מדורת קומזיץ בזמן שכל המוסיקה נכבית סביבם – ונתנו אולי את אחד הרגעים היותר כנים, יותר יפים ויותר נהדרים בצד הזה של המטאל – אחרי שמופע שלם הם הספיקו להשתולל ולהתפרע. זה היה אקורד סיום נהדר למופע שיש לו הרבה מה להראות ולמוסיקה שיש לה הרבה מה לומר – ואני מאד מקווה שלאחר שהאלבום הזה יתעכל אצלנו קצת באוזניים יהיה קל יותר לתפוס את VIF על הבמה ושהם יהפכו ליחידת הופעות מחושלת היטב, מלאה בביטחון ובנוכחות בימתית יוצאת דופן.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Drudkh - They often See Dreams about the Spring

Bleeding Through - Love Will Kill All

Dimmu Borgir - Eonian

Venus In Fear – The dot above the eye

Scalar - Scalar

Archspire – Relentless Mutation
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
היכן שהעורבים מקננים - Shiran Band בהופעת השקה לאלבום Releas Thr Bounds

ראיון:
לך תוכיח שאין לך אחות - ראיון עם Dee Snider, סולנה של Twisted Sister

סקירת הופעה:
תמיד מהמרים על השחור - סקירת ערב ההופעות Little Vegas

סקירת הופעה:
קשיי האתמול – סקירת הופעתם של Tribulation בישראל

ראיון:
טיפים להיגיינה אישית ואפשרויות קריירה עם איציק בר

סקירת הופעה:
כשהשבדים נחתו בגאגרין - סקירת הופעתה של להקת Necrophobic במועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/11/2018]
Annihilator בישראל
[14/06] Dukatalon, Leaving a Cave, Adam's Way
[16/06] Elvenking בישראל
[21/06] Moran Magal בהופעה אקוסטית
[28/06] Halidom, Edellom, Ma'anish
[29/06] Fatum Aeternum משיקים אלבום
[02/07] Dee Snider בישראל
[04/07] Sandstorm over Tel Aviv
[07/07] Alestorm בישראל
[18/07] Death B' Av
[24/07] Suffocation בישראל
[26/07] מטביעים את הצוללת
[19/08] Dragonforce
[12/09] Yngwie Malmsteen בישראל
[26/09] Sons Of Apollo בישראל
[13/10] Vitalism בישראל
[14/10] Amaranthe בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::