10/03/2008
Machine Head מחשיכים ומנפצים בישראל
מאת: יותם Defiler

אני לא יודע למי מכם יצא לכתוב איי פעם סקירה של הופעה, אבל זה אף פעם לא דבר קל. עיתונאי טוב שמנסה כביכול להעביר את מה שהוא רואה ושומע, וליהנות תוך כדי כך מהאירוע, נמצא בשני מקומות בו זמנית מבחינה שכלית, ואחת מההשקפות - הנהנית והמבקרת - בטוח תפגע בתהליך. הרי עיתונאות איכותית אמורה להתיימר להראות אובייקטיבית, לא ?

ובכן, זין על עיתונאות איכותית! Machine Head באו לפוצץ לי את השכל עם פטישים של עשר טון, ואני הגעתי כמו טטלה. לא כל יום אחת מ-10 הלהקות האהובות עליך מגיעה להופיע בארץ הקודש ובכלל, שנה שבה יש שתי להקות כאלה (ובכן, אנחנו סופרים גם את Megadeth כמובן) היא בכלל שנת גשמי ברכה מטאליים. הערב זהר באיכות שזרה לי מאירועים מקומיים, החל מעמידה בזמנים מפתיעה, וכלה בהופעה כובשת של הלהקה העיקרית בערב. ומעשה שהיה, כך היה.


Betzefer

הגעתי ממש על תחילת השיר הראשון של להקת החימום Betzefer - שהתברגה לה במקום של כבוד גם הפעם בתור הנציגה הישראלית המובילה בז'אנר המטאל. הפעם, להבדיל מאותה חריגה מהז'אנר (כמעה) בה הלהקה חיממה את Megadeth, התברגה Betzefer בדיוק מושלם עם אולי הלהקה המובילה בז'אנר הספציפי שלה בעולם כולו. Machine Head היא ללא ספק נציגת הגרוב מטאל הטובה והאיכותית ביותר בעולם שאינו זוכה עוד לנעימותיו של Dimbag Darrel, ועל כן Betzefer היא הלהקה האולטימטיבית לחמם אותה בארץ ישראל.

להבדיל מהופעת חימום סטנדרטית, בה היינו זוכים בפעם המיליון ל-"Black Inside" שמתערבב עם "Buddha", ואת "Running Against" מול "Right About" - הפעם בחרה Betzefer לנצל את הבמה ההומה באדם עבור משהו שונה בתכלית. הלהקה ניגנה את כל אלבומה החדש, עשרה שירים גרוביים והרסניים, עם חופן רוקנרול ישן מעורבב בגרוב מטאל חדש, שמתוכם הקהל הכיר במקרה הטוב את "Doomsday" ההמנוני ואולי גם את "Feels So Good". אלו היו עשרה שירים מהולים בטוב טעם, לדעתי, אשר נוגנו ללא דופי.

מתן, רותם וברמן נתנו את מלוא כוחם כדי לעשות רושם כמה שיותר חזק על קהל בית פוטנציאלי (אחרי הכול, אם מישהי מישראל אי-פעם עלולה לרשת את Machine Head, זוהי Betzefer ו-Betzefer בלבד) ובעוד אביטל אולי לא הפגין אנרגטיות כמו ימי עבר, ונראה שנהיה קצת מוצק יותר לכבוד החורף הקריר שעבר עלינו, הקול שלו הלך והשתפר מאז 2005 והקלטת Down Low לעניות דעתי. זה התבטא בעיקר באחד השירים האחרונים, אשר ממש כולו בוצע בשאגות דת' מטאל, ולא צעקת ההארדקור המשובחת הרגילה שלו, וגם אותם הצליח להבליח בקלות.

בסוף ההופעה, אשר עלתה יפה מהמצופה (יש לזכור ש-Betzefer על תקן להקת חימום פה, והופעה בה אתה מגיש אלבום שלם איננה קצרה לעולם), ולמרות שהקהל כבר גילה חוסר סבלנות והמתין בכיליון עיניים ל-Machine Head, הלהקה הבריקה את שלושת הלהיטים הגדולים שלה, "Fucking Rock N'roll", "Early Grave" ושיר הנושא של האלבום הקודם, "Down Low" כדי לרטש את אלה שרצו להשתולל בכל מחיר לקראת המופע המרכזי, והיו כבר חסרי סבלנות. כעיקרון - זה עבד נהדר והמתח לקראת עלייתה של Machine Head נראה קצר יותר, למרות שהיה מדובר בלפחות חצי שעה. כנראה שפשוט לקח הרבה זמן להתאושש מ-Betzefer - וטוב שכך.

Machine Head

אחרי המתנה קצרה שהוציאה אותי מהדעת, נפתח המסך בקול רחשים, שסימנו את תחילת השיר "Clenching The Fists Of Dissent". הלהקה עלתה לקול שאגות הקהל ו-Robb Flynn חייך בחן כאשר התנגנה הגיטרה האקוסטית. רק אז בעצם ניתנה לנו ההזדמנות למדוד אותו באלפיים עיניים בוחנות ממש מקרוב. הוא לא כל כך גובה כמו שחשבנו, הוא גם נפטר מהספטום הניצחי שעיטר את הפרצוף שלו, אבל כשהוא התחיל לנגן את הריף הת'ראשי והמפלצתי של השיר הזה, מי זכר בכלל מה היה 5 דקות לפני כן? ישר אחר כך התלוותה השאגה שכולם חיכו לה. "WAR!" והמלחמה החלה.

Machine Head הפציצו ברציפות 3 שירים מרהיבים בעוצמתם. לאחר שהאפוס בן 10 הדקות הזה הגיע לקליימקס והתפרק בריף הדורסני אשר חותם אותו, הציג Flynn את התוצר הבא. "השיר הזה נלקח מהאלבום Through The Ashes Of The Empires, והוא נקרא 'Imperium'" ובלי מרווח נשימה אחד החזיר אותנו ל-2003 ובעט אותנו במורד כל המדרגות עם פצצת המטאל האטומית הזאת.

"Imperium", מבחינה רטרוספקטיבית כיום, 5 שנים אחרי, הפך לסמל ההיכר של Machine Head בעשור הזה, כפי ש-"Davidian" היה סמל ההיכר שלהם בעשור הקודם. המחשבה שנוצר שיר שיירש את ספינת הדגל של Machine Head שלעצמה היא מטורפת, אבל אם יש שיר שהוא אכן קרוב לכדי כך - זהו "Imperium" ללא ספק. צימודם המשותף של "Clenching The Fists Of Dissent" ו-"Imperium" ביחד הם לבדם מבחינתי סוג של V איכותי על דברים שעלי להשלים בחיי, כי החיבור ביניהם היה אידיאלי.

לאחר שההשתוללות הזאת פסקה, ולקח לה זמן להירגע, בקול תרועה המשיכו Flynn וחבריו אל תוך שיר נוסף מ-The Blackening המופתי, הלא הוא הסינגל הראשון - "Now I Lay Thee Down". השיר שמציג את הצד הרך יותר באלבום, אך מתפתח מסמי-בלדה למטח סולואים מלודיים ואיכותיים המאפיינים להקות פאוור מטאל יותר מאשר גרוב. אין ספק שהשיר הלא-אופייני הזה השאיר את הסימן שלו כאשר Flynn והגיטריסט המוביל Phil Dammel (חברו משכבר הימים, גיטריסט להקת Vio-Lence) נצמדו גב אל גב כאילו היו Adrian ו-Dave מ-Iron Maiden והחליפו סולואים קצרצרים זה עם זה.

רק לאחר שלושת השירים האלה עצרו החבורה המיוזעת להתמודד עם הקהל (וכנראה עם המחנק של מזג האוויר המקומי). Flynn בירך את הישראלים על השתוללות יתרה, הסביר שזוהי ההופעה הראשונה שלהם כלהקת Headline מזה שנה בערך (הלהקה לא זכתה לעשות סיבוב הופעות כ-Headliners משום שחברת התקליטים הדביקה להם או סיבובי הופעות עם להקות שוות ערך מבחינת מכירות כדוגמת Arch Enemy ו-Trivium או כלהקת חימום ללהקות גדולות בהרבה בימינו כדוגמת Metallica, Heaven And Hell ולמרבית הפלא - גם Lamb Of God) והם הולכים לתת סט ארוך במיוחד הפעם.

השיר הבא הוקדש לכל מעריצי הלהקה הותיקים יותר שמלווים אותה עוד מאמצע שנות ה-90' והופקד על הפרועים שבחוגגים להשתולל כאילו לא השתוללו מעולם. "Ten Ton Hammer" על צליליו הצורמניים והחובטים התפרץ מוזיקלית על הבמה, כש-Dave Mcclain, מתופף הלהקה מזה עשור וקצת, מפציץ על התופים במלוא כוחו. באמצע ה-C-Part, כאשר Adam Duce ו-Dave Mcclain נותרים לבדם כרית'ם סקשן רצחני, השליך Flynn כוס משקה ראשונה מתוך רבות אל הקהל על מנת שיתרעננו קצת (זהו טקס שיחזור עוד הרבה, וכנראה יהפוך לסמלה של ההופעה בסופו של דבר).

הלהקה ירדה להחליף ציוד לגיטרות מכוונות באופן שונה, וחזרה עם המנון שלא שמענו על הבמה מזה שנים. Phil Dammel לא זכה לנגן את השיר הזה בהופעה, כמדומני, והוא נשלף מהבוידעם במיוחד בשבילנו. אני אכן מדבר על "None But My Own" מאלבום הבכורה Burn My Eyes - שפשוט התחיל כמו דינוזאור איטי ומזדחל והשתחרר כמו עדר של כאלו במנוסה. הסיומת הבומבסטית שלוקחת עוד יותר משורשי הת'ראש מטאל של Machine Head הרעימה כל כך על מערכת הסאונד המקומית שהצלילים כולם יצאו במין קליפינג מוזר ועמוס. אפילו מערכות הסאונד של התיאטרון לא עמדה בעוצמה של Machine Head.

אחרי כן זכינו לעוד מנת חלקנו המרשימה משאר הדיסקוגרפיה, כש-Flynn וחבריו בחרו בקפידה רק את השירים הטובים מהאלבומים הפחות מוצלחים של הלהקה, עם "Bulldozer" שייצג בגאווה איתנה את Supercharger ואת "The Blood, The Sweat, The Tears" שייצג את The Burning Red, ובו אפילו זכיתי להוקרה קטנה כאשר מר Flynn הצביע לעברי ולעבר חברתי ושאג "That's right!" לעברנו - מה שכמובן כיווץ אותי בחזרה לילד בן 16 ששומע Machine Head בפעם הראשונה בחייו.

אחד משיאי הערב היה אחד מהשירים החדשים - "Aesthetics Of Hate" שהוקדש כנגד כותב המאמר החולני שהאשים את Dimebag ברצח של עצמו כמי שהביא על עצמו מעשה של פסיכופטים. האולם נתמלא בבוז גדול כאשר Flynn סיפר את הסיפור במדויק - ודרש מכל מי שיש בו אהבה ל-Dimebag להשתולל באופן מיוחד לקראת השיר הזה. מעגל הפוגו היה היסטרי בגודלו - ללא ספק הגדול ביותר שראה מועדון התיאטרון מימיו. שירי ענק כמו "Old" ו-"Take My Scars" שהיו להמנוני על בעבר התגמדו לעומת העוצמה שיש בשיר כמו "Halo" המלודי במיוחד והכובש עד כדי כאב.

לפני השיר ניסה Flynn לגשש אחרי קצת אינטרקציה ונכשל להשליך שלוש פעמים כוסות שתייה (זה בירה? זה קולה? מה זה היה?) אל הקהל שהתפזרו על כל תכולתן לכל עבר. בעקבות הכשלים החוזרים ונשנים של נבחרת ישראל המטאלית בתפיסת כוסות שתייה פיטר Flynn את המשתתפים מהקבוצה, והסכים לקבלם בחזרה רק אם יתפרעו בעוצמה חריגה במעגל הפוגו. אין ספק שהבן אדם הוא סמל לכריזמה ואישיות בימתית כובשת, וזאת על אף היותו עם שיניים פחוסות, אף מגודל, שיער מדובלל וקומתו יחסית קטנה בשביל גיבור-תרבות מטאלי. כל התכונות האלה הופכות לבלתי קיימות כאשר Flynn על הבמה מפקד על עדת מעריציו.

לקראת סוף ההופעה חזרו חברי Machine Head לבמה להדרן. החבורה ניסתה להתקין גיטרה אקוסטית, ניסיון שלא עלה יפה ומשך מעט זמן מאחורי הקלעים - אך Machine Head לא ויתרו לקהל הישראלי עם הבלדה היפיפייה "Descend The Shades Of Night" שמוקדשת לכל מי שחווה מוות קרוב, משמע מרבית האוכלוסייה בישראל. Flynn ו-Dammel הבהיקו בנגינה על הגיטרות החשמליות למרות שלא התרגלו לבצע את השיר עליהן - והוא הועבר בצורה מופתית. הבנייה האיטית והקטרזיס בסופו היו סוג של חוויה מתקנת לכל מי שהרגיש שחסר לו מעט רגש ונחת במטחי הרעש של ההרכב.

עם שריקות הסיום של היצירה הזאת, שאג Flynn את המשפט האלמותי "Let freedom ring with a shotgun blast!", אך הקהל התקשה להבין עד שהתנגן מעבר התופים המפורסם ע"י Mcclain (אשר לא השתתף באלבום המקורי Burn My Eyes, אך ללא ספק גדל להתעלות על Chris Kontos בכמה מידות) לצד הריף המפורסם בתולדות הלהקה - כולל את אותו "Natural Harmonies" שמלווים מאז את הקריירה של Machine Head ללא הפסק.

הקהל הרעים באגרופיו לפי הקצב המטמטם של השיר, ולמרות העייפות הרבה אחרי 13 שירים קודמים (חלקם הגיע ל-10 דקות!) המשיך לערום עצמו בגלים לעבר הבמה באקסטזה. בסוף השיר קרס Flynn עצמו, ספק מהלהט - ספק מהאלכוהול, וניגן את הריף המפורסם כשהוא שרוע על הרצפה. Dammel העז והניח רגל על הגדר לחמת רוחם של המאבטחים - כשהוא נשען בקושי על הבמה, נותן לקהל המשולהב לפרוט במקומו על הגיטרה בקצב המפורסם.

באותו השוונג לקח Flynn את כוס השתייה האחרונה שלו והשליך אותה לקהל - טסוף כל סוף קם גיבור בישראל והצליח לתפוס את הכוס על (מרבית) תכולתה, מה שהביא את Flynn לקריאת התרגשות גדולה. ההופעה הסתיימה ב-8 דקות של אקורד C מינור פתוח וצורם, כשהדיסטורשן דועך לאיתו עד שהקהל יתפזר. Flynn וחבר מרעיו עלו על הבמה להודות על הופעה שריגשה אותם לא פחות מאת הקהל, וחתמו את אחד מאירועי המטאל המוצלחים ביותר של השנה.

הסטליסט של הלהקה:
01. Clenching The Fists Of Dissent
02. Imperium
03. Now I Lay Thee Down
04. Ten Ton Hammer
05. None But My Own
06. Bulldozer
07. Blood Sweat And Tears
08. Aesthetics Of Hate
09. Old
10. Halo
11. Take My Scars
12. Descend
13. Davidian

לתמונות נבחרות מההופעה