תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ozzy
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

24/05/2018
כשהשבדים נחתו בגאגרין - סקירת הופעתה של להקת Necrophobic במועדון הגאגרין
כתב: רועי דגני
צילם: אייל פאר

יש שיאמרו שאנו ניצבים בפני תקופה בעייתית לקיום הופעות מטאל מחו"ל. כמות ההופעות הגדולות של להקות מצדו האפל והקיצוני של המטאל מתמעטות להן, ומבלי משים מוחלפות ע"י הופעות אינטימיות יותר; כאלו שמועדון הגגארין הפך להיות הזירה הקבועה שלהן, על חשבונם של הרידינג והבארבי. לצד תופעה זו – עלתה קרנן של הלהקות הקטנות יותר, אלו שעד לפני פחות מעשור לא הייתי מעלה בדעתי שאתקל בהן בחצר האחורית של ת"א. ההופעות הצנועות יותר בתחום אינן רק נחלתן של הפקות עצמאיות ללא כוונת רווח. דוגמה בולטת לכך הם Necrophobic; ישנם מי שיטענו באזניכם כי מדובר באגדה לכל דבר ועניין, וישנה כמות מכובדת של מטאליסטים שיטענו בפניכם ללא היסוס ש-"Womb of Lilithu" היה אלבום המטאל המוצלח ביותר ב-2013. שעה ש-Necrophobic מפלסים את דרכם במעלה תודעת המטאל העולמית כלהקה ותיקה הזוכה להתרעננות מחודשת, חרף סכנת הקיום שפקדה אותה לתקופה מסוימת בשנים האחרונות – הם נתנו גיחה גם אצלנו. עם הרכב מגובש ואלבום חדש העונה לשם "Mark of the Necrogasm"; במסגרת הופעה אינטימית יחסית שהביאה כמות קהל סולידית, אך בכל זאת השאירה חותם שלא יימחה עוד שנים רבות.

בעמדת החימום נצבו להקת הבלאק מטאל המקומית Dim Aura. מוסיקלית מדובר בלהקה סטנדרטית למדי בנופי הז'אנר – כולל corpse paint במסורת שהושרשה על ידי הגל השני של הז'אנר, על אף הבלחות צנועות של בלאק נ' רול סטייל Darkthrone המאוחרים הניכרות פה ושם באחדים מן שירים. מבחינת מופע, לעומת זאת – Dim Aura סיפקו את הסחורה לחלוטין; הסאונד שעטף את צליליהם המאיימים היה לפי הספר, הסנכרון והנגינה המהודקת של חברי הלהקה, ומעל לכל – הסולן, חיים "H." גוסינוב, שהיטיב להתבלט בנוכחותו וברגש שטפטף לצווחות שבקעו מגרונו הניחר, שמילאו את עור התוף של הנוכחים. אם בשחר ימיה של הלהקה היה מפציע על הבמה במעיל עור ויורק דם מזויף מהבמה – כעת הוא ניצן לצד חברי להקתו, עם שטיקים צנועים יותר, פשטות פאנקית שמתאפיינת בטי-שירט גזורה של Motörhead. פשטות שמתיישבת עם רגעי הבלאק נ' רול המקפיצים של הלהקה – אך פחות משתלבת בתפאורה של חבריו ללהקה, שביתר קלות היה ניתן להתבלבל בינם לבין חלק מחברי Dark Funeral למשל. שיאה של הלהקה בקטעים בהם הצטרף H. גם בנגינת גיטרה, מה שמוסיף עוצמה לסאונד הרזה יחסית של הלהקה, ומהווה איזשהו ציר מקשר בין הנגנים ברמת התקשורת הבימתית ביניהם. כך או כך – Dim Aura היא להקה ששווה לתפוס בלייב; הן בשל השואו והרמה הגבוהה שהם מציעים, שלא תביישנה להקות גדולות יותר בז'אנר – ובין אם בשל הנוסטלגיה הקלה שתציף חלק מכם – עם ניחוח של שנות האלפיים המוקדמות, שנים בהן להקות בלאק מטאל דוגמת Azamoth ו-Bartholomeus Night שלטו ביד רמה בקורות חייה של הסצינה המקומית. מדובר היה בספתח שמתמזג היטב לארומה של הערב, בהיותו המתאבן האפל שלפני המנה העיקרית.



דקות לא רבות חלפו עד אשר השבדים האימתניים הטילו את צלם על תאורת הגגארין עם שיר הנושא הפותח את אלבומם האחרון, "Mark of the Necrogram" המשמר את הנוסחא בה התאפיין קודמו, "Womb of Lilithu". הייתה זו מעין הצהרה על צלמה המוסיקלי המודרני של Necrophobic, המתהווה עם היותה להקת קאלט שעודנה מחברת בין עדת האליטיסטים של האולדסקול לאותם מעדכני הפלייליסטים של המטאל המודרני; תואר אשר ירשה לא מכבר מ-Behemoth, אשר הפכה לאימפריה שיווקית עצומה מדי מעבר למה שמצקצקי הכביכול-אנדרגראונד יוכלו להכיל. בלבם של אחדים מהם אף התווצרה עדנה מחודשת כלפי Necrophobic עם חזרתו של סולנה המקורי של הלהקה, Anders Strokirk – שהעניק את חתימת קולו לתוצריה של הלהקה לראשונה מאז אלבום הבכורה האלמותי, "The Nocturnal Silence".

סיבה נוספת להמצאותה של Necrophobic במשבצת הביניים המחמיאה הזו טמונה בהצהרה הנוספת שלה, הפעם בהיבט הפלייליסט; שילוב מדוד היטב של ישן עם חדש. שירים שמקיפים כמעט את כל אלבומי הסטודיו של הלהקה, למעט "Bloodhymns" מ-2003. Necrophobic מחוברים מוסיקלית לחומרים שאפיינו אותם לאורך כלל שנותיהם, ולצד חזרתו של Andres לשורותיה של הלהקה, היא מציגה חיבור הופעתי מובהק לחומרים שאפיינו אותם בתחילת דרכם. אותם חומרים אשר היוו זריקת השראה לדור המטאל הקיצוני של שנות התשעים המוקדמות. תוך שלושה שירים – כל אחד מהם מאלבום אחר – הכריז Andres על ביצוע של השיר לו תרם את קולו במקור, "Before The Dawn".

בקטנוניותי אסתפק באזכור מחמיא מעט פחות לעיוותי הפנים של Andres, שהרגישו מאולצים מפעם לפעם – ושיוו לו מראה של שדון חביב הרבה יותר מאשר ישות מאיימת, בעיקר ביחס לקודמו Tobias Sidegård (שהועף מההרכב בבושת פנים לאחר שהתברר כישות מאיימת למדי גם במציאות – כפי שהעיד יחסו לאשתו וילדיו) ואף לעומת חברי להקתו המוצקים. מלבד הפרט הכמעט שולי הזה – היכולת המרשימה של ההרכב המלוכד של Necrophobic בהופעה הייתה כל מה שקיוויתי שתהיה ואף יותר. יש לציין כי Andres אינו היחיד ששב ללהקה לאחר תקופת גלות – כשנתיים אחריו חזר גם הגיטריסט Johan Bergebäck שפקד את שורות Necophobic מתחילת שנות האלפיים, וכמובן Sebastian Ramstedt, אותו אחד שהצטרף אל הלהקה ב-"Darkside" ונטש אותה כשנה לפני ההקלטות של "Womb of Lilithu". שני אלו מהווים גם הם חלק מאותו הרכב החדש-ישן שהגיע כעת לישראל, ושניהם משלימים זה את זה בעוצמה מעוררת יראה. אותו הרכב למוד חזרות, סיבובי הופעות ופסטיבלים למכביר נשמע כמו מיליציה חסרת מעצורים, עם חומת סאונד מוצקה ונגינה מהודקת. גם חילופי הרכב רבים ותכופים שהשאירו את המתופף Joakim Sterner הדמות העקבית היחידה בו לא הצליחו לגרוע מ-Necrophobic מלהשאר בטופ של הז'אנר כשזה מגיע להופעה.



Andres אינו מהסולנים הדברנים יתר על המידה, אך אף שתקן הוא לא – ולמרות היעדרות מרובת שנים אשר כללה התערבבות עם להקות אזוטריות כמו Blackshine ו- Mykorrhizaניכר בו הבטחון לשלהב את הנוכחים בשאגות הקוראות לקהל להשמיע את קולו ולהחליף מבטים עם העומדים בשורות הראשונות. הניצוץ שהציתו Necrophobic התלקח לכדי כמה מן הפוגואים היותר אלימים שיצא לי להתקל בהם לאחרונה, שגרמו ללא מעט מאלו שחטפו ממנו בעל כורחם להפגנת חוסר נוחות מובהקת. כל זאת על רקע מעברים חדים בין השנים ובין האלבומים, כשמכלול השירים מתפתל לו מ-"Black Moon Rising" האלמותי מ-"Darkside" האהוב, הישר לקפיצה בזמן של 12 שנים ל-"Revelation 666" מתוך "Death to All" מ-2009, כשמשם שב בחזרה ל-"Blinded by Light, Enlightened by Darkness" מהאלבום שקדם לו. כל רגע ורגע עבר באופן חלק, מוקפד מחד אך אנרגטי ומשוחרר מאידך. כשעה וחצי של הופעה שנחתמה בשני השירים הבולטים ביותר מאלבומי הדגל של הלהקה – שיר הנושא של "The Nocturnal Silence", וכמובן "Nailing The Holy One" שהתפרסם בין השאר מכך שבהקלטתו השתתף Jon Nödtveidt המנוח, האיש, והחזון מאחורי Dissection המיתולוגית.

הופעת הבכורה של Necrophobic בארץ נחרטה בתודעתי בתור אחד מהאירועים המכוננים ביותר של הופעות המטאל הקיצוני המיובאות מחו"ל. מדובר בלהקה שהתבשלה היטב בתודעת קהל המטאל העולמי של המאה ה-21 ובכל זאת שומרת על גחלת הקוהרנטיות של המטאל הסקנדינבי הקיצוני בשנותיו המעצבות ביותר. להקה עם היסטוריה מרשימה שעודנה נשמעת כמו מנה אחת אפיים של זעם שטני הרסני שמסוגל להחריב במות ענק, ובכל זאת מסתפקת בהיצע האינטימי יחסית של הגגארין.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Diablo Swing Orchestra – Pacifisticuffs

Ghost – Prequelle

Michael Romeo - War of the Worlds Pt. 1

The Lion's Daughter - Future Cult

Powerwolf – The Sacrament Of Sin

Structural - Metacognition
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה

סקירת הופעה:
השבדי המעופף - סקירת הופעתו של אינגוי מאלמסטין בת'א

סקירת הופעה:
יורדים למחתרת - סקירת הופעתן של Telegraph ו Subterranean Masquerade

כתבה:
שנהיה לראש ולא לזנב חלק II - ספיישל ראש השנה במגזין מטאליסט

סקירת הופעה:
מעוף הדרקונים – סקירת הופעתה של להקת Dragonforce בישראל
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[27/09/2018]
The Three Tremors
[22/09] פסטיכאסח
[26/09] Sons Of Apollo בישראל
[27/09] Walkways בבסקולה
[29/09] Blazing The Blaze
[05/10] Songs For The Dead
[06/10] מחווה לDream Theater לזכרו של טל פסקל
[11/10] Heavy Metal בלבונטין
[13/10] Vitalism בישראל
[14/10] Amaranthe בישראל
[18/10] Rotting Christ בישראל
[27/10] Electric Chaos
[15/11] Subterranean Masquerade, Tomorrows Rain & Desert
[29/11] פסטישרץ 10
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[20/12] Paradise Lost בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::