07/06/2018
תמיד מהמרים על השחור - סקירת ערב ההופעות Little Vegas

כתב: מתן קדר
צילם: יאיר אבלסון

דרום הארץ. קיבוץ טללים. לא בדיוק המקום שהייתם מצפים למצוא בו 7 להקות. לא בדיוק מקום שמשדר מטאל, עם נוף לרפת המקומית (שעשתה אותי אקסטרה רעב). אז תאמינו או לא, המיני-פסטיבל המדובר הוא לא הראשון המתרחש שם, תחת הארגון המוצלח ביותר של להקת Hotbox הצעירה, שהלכה על שיטת DIY והקימה מאפס את כל הסיפור הזה.

אז מה היה לנו כאן? פאב נחמד שמולו אוהל גדול ומרווח (רק כדי לחזק את הסטיגמות על הדרום) עם במה יותר גדולה מרוב הבמות בארץ, סאונד שמעכשיו כבר אומר שהיה מהטובים ששמעתי בארץ לאורך כל ההופעות, גולגולת ענקית על הבמה שפולטת עשן מהעיניים ומנחה אחד של הערב הזה, עם ראש של חזיר, חולצת בטן ותחתוני בוקסר לבנים עם לבבות ורודים. הכי מטאל שיש!

ZAD

ראשונים לפתוח את הערב היו ZAD. כחובב דום, התבאסתי ביותר מהתזמון של העלייה של הלהקה לבמה. לא כי הם ראשונים, אלא כי אנחנו בחוץ, ועדיין יש אור. הופעת דום באור זה די מפספס הרבה מהפואנטה. אבל לא נורא. חמושים בגראולרית הטובה במחוזותינו החלו ZAD את ההופעה מול קהל דליל (כי רק אחרי ההופעה שלהם הגיעה ההסעה מתל אביב עם עוד עשרות אנשים) עם השיר Sacrifice to the Jackel god. זוהי ההופעה השנייה של ZAD שאני רואה, ואני מודה שההופעה הראשונה לא השאירה עליי המון רושם חיובי. דברים שהפריעו לי אז וקפצו לי לעין גם בהופעה הנוכחית כוללים את הלוק הלהקתי, בו דורין הסולנית נראית כאילו היא באה להופיע כולל מראה מאוד ספציפי, ושאר הלהקה נראית כמו מטאליסטים אקראיים שבאו לראות הופעה ולא לתת אחת. הייתי שמח אם בסגנון אווירתי ואפל כמו שעושה הלהקה הלוק היה קצת יותר מוקפד. אבל זה בסדר, זה רק אני. דבר נוסף שקופץ לי בעוד הלהקה מנגנת מדויק בהחלט את אחד השירים היותר קודרים שנשמעו במחוזותינו הוא סטטיות הנגנים. נכון, הם זזים במקום, קצת שיער שעף באוויר, אבל למעט דורין שזזה על הבמה ומפגינה שפת גוף המשדרת דיבוק שאוחז בה חזק, הלהקה ככלל נראית סטטית מדי.

הלהקה ממשיכה עם unearthed by scavengers שנפתח בריף באס, ותמיד נחמד לראות באסיסטיות במטאל, בטח בז'אנר הדום שאני כל כך אוהב. ברגע שמיטל פותחת את השיר על הבאס קשה לי להתעלם מהסאונד המצויין שהלהקה זוכה לו, בשילוב עם הדיסטורשן הספציפי של מיטל שמוסיף 50 טון של רשע להופעה. במהלך השיר נראה שהלהקה מתחילה מעט להיפתח מבחינת שואו, ודורין אף מפציעה לרגע בשירת קלין שלא ציפיתי לה, אך זו נעלמת מהר, הרבה לפני שהצלחתי לתהות על קנקנה של יכולת השירה הזו.

שני השירים הבאים נפתחים גם הם בריף באס, ואני נכנס לתוך איזשהי מחשבה שעם כל חיבתי לז'אנר, לסאונד ולהרבה אלמנטים נוספים במוזיקה של ZAD, מקוריות היא לא הצד החזק של הלהקה. ביחד עם המחסור בשואו להקתי, התחושה שלי עוד מההופעה הקודמת נשארת זהה לצערי – שהלהקה נראית כמו "דורין והלהקה שלה" (אפילו שאני יודע שהיא לא מקימת הלהקה או משהו כזה), אבל זאת התחושה הכללית – כאילו הלהקה בנויה רק מסביב לסולנית שלה, ושבלעדיה לא ברור לאילו מחוזות תצליח להגיע הלהקה. בימים אלה מקליטה הלהקה את אלבום הבכורה שלה, ונותר לקוות שיהיה קל יותר לשפוט את המוזיקה מבלי שואו (או מחסור בו) שישפיע על הדרך בה נתפסת הלהקה.

Love your witch

שניים עלו LYW. זוהי הפעם הראשונה שאני נתקל בלהקה, ובכוונה לא בדקתי קודם במי מדובר, כי אני אוהב הפתעות בהופעה. אז עלו להם 3 נערים מרובי שיער, עם ארגז תפוזים על הבמה (?!) שנזרקו על הקהל במהלך ההופעה. לפני הכל, בואו נדבר לרגע על ארגז התפוזים הזה. באמת. בשיא הרצינות עכשיו. אני חושב שיש משהו שלהקות צריכות להבין – שכדי להיות מעניינת בשנת 2018, להקה צריכה שיהיה לה שטיק משלה. שיהיה לה את הקטע שלה. ארגז התפוזים הזה נראה כאילו היה שם בתור הקטע של הלהקה. בשביל להיות הלהקה הזאת שבהופעה שלה זרקו תפוזים על הקהל.

ובחזרה ללהקה. השלישייה עושה סטונר בטאץ' דרומי ונחמד. כבר בשיר הראשון הקהל זורם לפוגו קטן ונחמד, ונראה שכל הערב בדרכו להעלאת הילוך. בעוד השיר מתקדם, אפשר לשים לב למשהו קצת חריג בלהקה. כמעט ואין שירה. זאת אומרת, הבאסיסט הוא זה שגם שר, שירה די מונוטונית יש לציין, אבל אין הרבה ממנה בכלל. המוזיקה של הלהקה מאוד זורמת, התיאום בין השלושה מצויין, רק מה? אפשר לסכם ולהגיד שמבחינת השירים עצמם, "שמעת אחד שמעת את כולם".

הפסוליה של דייזי

לפני מספר חודשים כתבתי ביקורת על ערב הופעות שבו נתקלתי בלהקה הנוראית שנתקלתי בה עד עכשיו. אז קבלו תיקון. הפסוליה של דייזי היא הדבר הכי נוראי שנתקלתי בו בחיי. זאת אומרת, לא לגמרי. שלא תחשבו שאני רק שלילי, כי יש ללהקה גם הרבה דברים טובים להציע. אז נתחיל עם הטובים. נגנים מצוינים. 3 נגנים ששולטים היטב בגיטרה, באס ותופים, יוצרים מוזיקה שבפני עצמה מצליחה לעניין בהחלט ולהישמע ברמה הכי גבוהה שיש מבחינת סאונד ו-tightness להקתי. רק מה? השורה התחתונה היא שמדובר בלהקה שטותניקית, ואני מודה שבגילי המופלג זה לא כוס הקולה שלי.

אם לרגע נהיה כנים, הדבר שהכי הפריע לי בהופעה זה בכלל שבשביל להתחיל אותה עצרו באמצע שיר של Sodom שהתנגן ברקע. לא עושים דברים כאלה! אבל מילא. הלהקה פותחת עם ג'ימג'ום קטן, כאשר הסולן רץ לבמה מבין הקהל, נראה כמו ביוויס מהסדרה הידועה של MTV, חמוש בחצאית, גרביוני פסים ופאקינג סקסופון. כבר בשלב הזה הבנתי שאני בהופעה שדי קשה לקחת ברצינות, ונכנסתי לגלולה המרה של המשפט האלמותי של דני גלובר: "I'm too old for this shit".

אז איך אני אגדיר את הסגנון שאני שומע? ובכן, זה מסובך. דרך סאונד Fאנק של שנות ה-70, עם כל האפקטים הדרושים פלוס גיטריסט שעושה סלאפים על הגיטרה (טו-אוב!!!!), ועד ראפ מטאל, עם ריפרופ לא רע מדי של הסולן ברמה הטכנית ופה ושם כמה גראולים אקראיים שגם לא בהכרח נשמעים נוראיים, אבל הטקסטים, אוי, הטקסטים. מה אומר ומה אגיד, על הצורך בגסויות, קללות, דיבורי פיפי-קקי-שפיך? נראה שהילדים בקהל נהנו. אני חושב שהלהקה מצליחה לעשות מצויין את מה שהיא מכוונת לעשות, ונראה שלא היה רגע ללא הנאה מצד הלהקה ומצד הקהל. ואני? קשה לי. בשבילי, השמרן, הבמה הוא מקום קדוש. מקום להיות רציני. שטותניקיות מוזיקלית זה בשביל שחר חסון והלהקה שלו. אבל מילא. לפחות נהנתי מלבחון את העבודה המגניבה ביותר של הנגנים.

Hotbox

עלה לבמה הבחור במסיכת החזיר, עשה לי חשק נוראי לבייקון והציג את המארגנים של הערב כדי לתת את ההופעה שלהם. Hotbox פותחים עם Rap guillotine ובשנייה הראשונה כבר הקהל באוויר. אמרתי הקהל באוויר? מוזמנים למצוא בגלריה של ההופעה את הסולן מרחף באוויר יען כי היה ישו בכבודו ובעצמו. הלהקה טורפת את הבמה שבנתה מהתו הראשון ועד האחרון. ב-Big bag Johnny בו חצי קהל כבר יודע מה לצעוק, כבר אין ספק שהמרחק לכיבוש הארץ הולך ומתקצר.

במהלך ההופעה חברים מהקהל עולים לבמה, וכאן כבר מיטשטש הגבול בין הקהל ללהקה, ואת זה אני אוהב לראות. אני אוהב את הכיף הזה. אני אוהב שבנאדם יכול לחזור הביתה ולהגיד באושר שהוא עלה על הבמה עם הלהקה. אז אחרי שמתחיל הסכר הזה להיפרץ ב-boom ונמשך ב-pimp the system, בו כל הקהל יודע כבר לדקלם I can be all I can be 'cause I'm a PIMP אי אפשר היה להתעלם מהכיף. אי אפשר היה לעצור את הפוגו והאנרגיה, שמזמן לא נראה במוחותינו ברמות האלה.

Eternal Struggle

לפני מספר חודשים סקרתי את ה-EP של הלהקה, ובסיום הסקירה ציינתי שהשירים די נשמעים אותו דבר, אבל הם פשוט נשמעים טוב ונשמעים כמו דבר שארצה לשמוע בהופעה. זה בדיוק מה שES סיפקה. באופן מעט תמוהה, בחרה הלהקה לפתוח את ההופעה עם indoctri nation ו-reeches, 2 שירים חדשים שהקהל לא הכיר. רק מה? בהתאם לגישת ה"שמעת אחד שמעת את כולם" הקהל לא יכל שלא לזרום עם הלהקה ולהתפרע. ES מצליחים להרעיד את הבמה ולשלהב את הקהל בכל תו, בכל פריטה ובכל מכת תופים.

ב-Lost כבר חצי קהל עולה ויורד מהבמה, וחברי הלהקה רק מעודדים את התופעה. פרנקו הסולן לא מפסיק לרוץ ברחבי הבמה ולקפוץ כאילו הוא רוצה לעצבן את השכנים למטה, מנדב את המיקרופון לקהל שמסתבר שכמה וכמה אנשים בתוכו יודעים את המילים. אין הרבה מה להגיד על השירים שכן כולם נשמעים טוב מההתחלה עד הסוף, כולם מבוצעים בדיוק מפליא וכולם משפיעים על הקהל באותה צורה בדיוק – התפרעות חסרת מעצורים. מה שכן, נקודה אחת שהדהימה אותי בלהקה הייתה אחרי שהם סיימו את ההופעה. הקהל חזר לתוך פינת הישיבה של הפאב, ויכלתי לשמוע מספר אנשים שהיו בקהל ממשיכים לשיר את שירי הלהקה. אני לא חושב שצריך להרחיב על כך, אלא רק להגיד ל-ES: וואלה חבר'ה, עשיתם את זה.

Sinnery

בפעם האחרונה שהייתי בהופעה של סינרי, היא נגמרה בהצעת נישואין של הבאסיסט סער לבח"ל, כך שהציפייה מההופעה הנוכחית הייתה גבוהה ביותר (יאללה חבר'ה, כולם להתחתן עד סוף השנה). בעצם, אפשר להגיד שהחתונה עצמה קצת טרפה כמה קלפים, כי הסולן קרניאלי היה זה שהשיא את הזוג המאושר, ואני כבר קיוויתי לראות אותו מברך על היין בהופעה. אבל מילא. האינטרו של הלהקה מתנגן, והלהקה מיד תוקפת עם black widow המוכר מתוך אלבום הבכורה שלה. בשלב הזה של הערב, דווקא בלהקה שאישית הכי חיכיתי לראות, נראה שהקהל כבר עייף מכל הערב הזה, והנוכחות מעט דלילה ממה שקיוויתי לראות. ובכל זאת, הקהל הקיים מתפרע וזוכה לראות להקה שחוזרת לבמה בשיא האנרגיה אחרי חצי שנה של שקט לצורך כתיבת אלבומה השני.

סינרי ממשיכים עם built to kill, וכמות הקהל לא גורעת מהאנרגיות של קרניאלי ויכולתו הבלתי ניתנת לערעור לשלהב את הקהל. קרניאלי נשמע חד ועצבני יותר מתמיד, והלהקה מתפוצצת על הבמה מבלי לקחת שבויים. מיד עוברת הלהקה לשיר חדש ולכבודו קרניאלי מלמד את הקהל god bless the human race, אותו יצעקו כולם בהמשך. אחריו מגיע עוד שיר חדש, ושני אלה מסמנים העלאת הילוך במידת האלימות של הלהקה, אולי תודות לכניסתו ללהקה של המתופף מתן מנדלבאום, אולי לכבוד שחרורם מהצבא של קרניאלי והגיטריסט השני קרינגל, שהספיקו בינתיים לחדש את מלאי הזיעה אותה יכולים לשפוך מחדש על הבמה.

הלהקה מסיימת עם showing teeth המצויין והאגרסיבי, ובכל זאת, לא יכלתי שלא להתאכזב מעט. גם כי הקהל היה כל כך עייף, ולסינרי מגיעה הרבה יותר אנרגיה, וגם כי הלהקה ביצעה רק 5 שירים והשאירה כל כך הרבה טעם לעוד, בעיקר מהחומרים החדשים. לא החום, לא הקהל המועט ולא הזמן שעבר מההופעה הקודמת, כלום בעצם לא עוצר את סינרי מלהיות אחד הטילים הבליסטיים של הסצנה, וכעת נותר לחכות לאלבום השני המיוחל.

Shredhead

נדרש הרבה אומץ לעלות לבמה אחרונים בערב של 7 להקות כשהקהל כבר עייף, בעיקר כשאת אחת הלהקות הכי אנרגטיות בארץ. שרדהד מוכיחים 2 דברים מהותיים, חשובים וראויים להערכה:
1. אם אתה מתפרע על הבמה הקהל יתפרע איתך ולא משנה מה.
2. תופיע בכל מקום ובכל מצב ותן את כולך ואתה תצליח.
אז חמושים בגיטריסט חדש, פותחים שרדהד את ההופעה האחרונה עם השיר walk with the dead, ועל אף עייפות הקהל בהופעה הקודמת, נראה ששרדהד איכשהו שולפים שפן דמיוני מהכובע ומצליחים להחזיר לקהל את האנרגיה. החום הכבד לא עוצר את כהנא מלשבור את התופים, יותם ולילו לא נחים לשנייה וגם רזי, הגיטריסט החדש, מתגלה כמתאים כמו כפפה ליד. הלהקה בתהליכי סיום של אלבומה השלישי, וניצלה את ההופעה כדי להציג 4 (!) שירים חדשים מתוכו, כאשר כל אחד מופרע מקודמו.

ב-devil's race חצי מהקהל כבר שבק חיים והסוללה שלו התרוקנה, ובשיר האחרון, knife in a gun fight הפיצוץ כבר בלתי נמנע. ערב שלם של 7 להקות מתנקז לשיר אחד אחרון שבו כל תו ותו, כל צרחה וכל קיק שוברים את הבמה וחותמים את אחד מערבי המטאל המוצלחים שנכחתי בהם בארצנו הקטנטונת. אני רק אומר תודה לדיימבאג היושב במרומים על הבריזה הקרירה והנעימה של 00:30 בלילה שהצליחה לקרר אותי אחרי הפיצוץ של שרדהד, ומוחא כפיים ללהקה שהצליחה להרים קהל כל כך עייף.

אני חושב שהמשותף לשרדהד, סינרי ו-ES שמדובר בשלוש להקות שבין אם יופיעו בחור במדבר מול קהל עייף או יופיעו מול אלפי אנשים על במה ענקית, יתנו את כל כולן, וזה מה שבונה הצלחה בסופו של דבר. הוטבוקס כבר בדרך, והופעות בחו"ל זה רק עניין של זמן עבורם. ובאשר ל-ZAD ו-love your witch, אני חושב שהזמן והניסיון יאפשרו ללהקות לגדול, לצמוח ולהשתפר. ובאשר לפסוליה של דייזי? אני מניח שהם ימשיכו בדרכם המיוחדת ויש מי שיאהב אותם בתחומם הייחודי.

לסיכום, המיני-פסטיבל הזה היה חוויה. נדירות הן הופעות המטאל שמצליחות להציע בארץ כזאת כמות של להקות, באוויר הפתוח, עם חניה בלתי נגמרת, מקום לשתות בירה, לאכול המבורגרים ולנוח, מקעקע שמקעקע אנשים תוך כדי הופעה (!!!) ומעל הכל, ארגון מתוקתק כל כך וסאונד מעולה. כן ירבו כאלה הופעות.


לחלק הראשון של הגלריה