12/08/2018
חנק בגאגרין - סקירת הופעתה של Suffocation בתל אביב
כתב: איתמר ענברי
צילם: עמית ליבר

בשעה 23:00 או בסמוך לכך האיש גדול המידות התנודד לעברי כשיכור. הוא אותת לי בידו שהוא זקוק לנקודת משען, ומיהרתי לפנות לו את המקום שבו עמדתי, ליד אחד הרמקולים. האיש נשען בכבדות, ולאט לאט רוחו שבה אליו. נחילי זיעה ירדו בנקיקי הקרקפת העירומה שלו, שנראתה כמו שונית אלמוגים. הצעתי לו מים והבטתי בפניו. מבט חטוף בעיניו היוקדות של האיש, חילופי דברים קצרים איתו, ועיון מהיר ב-Encyclopedia Metallum הספיקו כדי להגיע לאבחנה מהירה: האיש נמצא במצב קריטי של Suffocation.

אותו אדם (שגילה אגב בקיאות מדהימה בכל מילות השירים) לא היה היחיד שנפל באותו ערב קורבן למעלליו של נחש החנק הענק מלונד איילנג. ההגדרה "סולד אאוט" להופעה יכולה להעלות סומק בלחייו של בנקאי עם סיגר בקצה הפה, אבל היא רחוקה מלמצות את מה שהתחולל בגגארין לפני כשבועיים בהופעה קצרה יחסית אך אינטנסיבית – שעה ועשרים בסך הכול כולל הדרן – ביצעו חמשת חברי Suffocation טבח חסר הבחנה בקהל, כזה שמעמיד אותם בסכנה של העמדה לדין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה שבהאג. למרבה המזל, טרנס הובס, האדריכל הראשי בסאפוקיישן בע"מ לא הצליח לשים את ידו על מצלמות האבטחה של הגגארין, כך שיש לנו ראיות בשפע לקיומו של הטבח.

נריץ אחורנית את קלטת הווידיאו, שעליה כתוב בלורד שחור "24/07/18". השעה כעת היא 21:00. על הבמה מצטופפים חמשת חברי Shredhead. שני אלבומים מאחוריהם, השלישי בדרך, כפי שהכריז הסולן אהרון רוגוזה, בשביעות רצון של מי שמנצל סעודה משפחתית כדי להקיש על כוס ולהודיע על הרחבת התא המשפחתי.

ללא כל קשר, לשלט "כאן גרים בכיף" של השרדהדים נוסף לאחרונה שם חדש, הגיטריסט רזי אלבז. 20 דקות לא מספיקות כדי לחוות דעה על דינמיקה קבוצתית, אך אם לשפוט רק לפי ההד בנגינג המתוזמן של ארבעת ההומו ארקטוסים שבשרדהד (ההרכב מינוס המתופף הדומיננטי והמוכשר בטירוף רועי כהנא), נראה שה"ניו קיד" ממורד הבלוק במודיעין, לא סובל מה"בולינג" שהיה מנת חלקו של ג'ייסון ניוסטד במטאליקה.

להיות להקת חימום ללהקה כמו סאפוקיישן זו כמובן זכות גדולה. שכן, סאפוקיישן היא לא עוד "מפלצת דת'", וגם אם מבחינה היסטורית היא לא נמנית עם האבות המייסדים של הז'אנר, מקומה בדפי ההיסטוריה של המטאל מובטח כמי שברחם שלה גדלו ואחר כך הגיחו לאוויר העולם צאצאים רבים, בפראפראזה על האלבום השני Breeding The Spawn. אלה אימצו את הנוסחה ששילבה ברוטאליות ויכולות טכניות גבוהות.

אלא שלצד הזכות הגדולה, קיים גם החשש שגורלך יהיה כגורלו של מתאבן בחתונה (מי אמר קבבון טלה ברוטב טחינה ולא קיבל?), שמדלגים עליו כדי לשמור תיאבון למנה העיקרית.

לזכותם של חברי שרדהד ייאמר שהם שרפו הרבה קלוריות כדי "להרים" להנחתה שתבוא אחר כך. לצד Walk With The Dead הוותיק שבו פתחו, הם ניגנו גם חומרים מהאלבום העתידי, ועשו זאת עם הרבה אנרגיות. אלא שהמוש פיט בהופעת החימום היה שעת ריכוז מיושבת בגן ילדים בהשוואה לזירת הקרב לקראת סוף ההופעה של סאפוקיישן, שהזכירה לי את "קרב הממזרים" הבלתי נשכח מסדרת הסליז האפית "משחקי הכס".

נכון, לא מדובר בליין האפ הקלאסי, כזה שעליו מעריצי סאפוקיישן המושבעים מפנטזים בנשיכת שפתיים. המתופף האגדי מייק סמית', שלו מיוחסת המצאת הבלאסט ביטס – אותם פרצי תיפוף בקצב של מכונת ירייה -– נטש את ההרכב לבלי שוב ב-2012. גם הגיטריסט גאי מרצ'איס שניגן בראשית דרכה של הלהקה וב-4 אלבומים (בהם Blood Oath מ-2009 שלטעמי הוא המעניין והמורכב מבין אלבומי הלהקה), עזב ב-2016. וכמובן, לא הזכרנו את פרישתו מההרכב של הסולן, פרנק מולן, שחרחורי הגסיסה שלו באלבומים הראשונים הם ציון דרך באבולוציה של הדת', ואתגר עבור גראולרים.

אלא שלצד השינויים הפרסונליים, חשובים ומהותיים ככל שיהיו, המטען הגנטי שנושאת סאפוקיישן מזה כשלושה עשורים – דת' ברוטאלי, חסר פשרות, לא קומוניקטיבי ולא מתנצל – נותר כשהיה. הסט ליסט שנוגן בגגארין – 14 שירים, 2 מהם בהדרן – ייצג נאמנה את אותו מטען גנטי, בדגש ניכר על אלבומיה הראשונים של הלהקה: ה-EP הראשון Human Waste מ-1991, Effigy Of The Forgotten אף הוא מאותה שנה ו-Pierced From Within מ-1995.

וכמובן, איך אפשר בלי לדבר על המאפיין העיקרי השני של סאפוקיישן: היכולות הטכניות של חבריה. מה שיפה אצל סאפוקיישן הוא שלמרות הכישרון העצום שנשפך מהבמה, התחושה שחברי ההרכב מעבירים היא שהם עושים זאת ללא מאמץ יתר. המסקנה: מטאל טכני מורכב אפשר לנגן גם בלי אובר דואינג.

הובס, מנהיג ומייסד הלהקה, הוא אחד הגיטריסטים המעניינים במטאל. את התפקידים המורכבים שהוא מנגן, שלא תמיד מצייתים לחוקי יסוד של הרמוניה, הוא ממלא על הבמה, בקלות בלתי נתפסת לכאורה, ומבלי להזדקק לשטיקים בסגנון אנגוס יאנס. גם החבר השני מבחינת הוותק בלהקה, הבסיסט דרק בויר, הסביר בראיון ל-Loudwire שסימן ההיכר שלו – נגינה בגיטרת הבס בזווית של 90 מעלות כמעט – היא בכלל תוצאה של פציעה ברגלו.

היכולות הטכניות הגבוהות, העדר הפוזות וכימיה טובה עם הקהל, במיוחד הובס שלא ויתר על אף אגרוף קמוץ שהושט לעברו ושהתמסר ברצון לכל סמארטפון שהיה בסביבה (הכול כמובן תוך כדי נגינה) – כל אלה הביאו את הגגארין לנקודת רתיחה, ואת הקהל לאקסטזה. ובהקשר הזה, אי אפשר שלא לזרוק מילה טובה לקהל באותו ערב, שהיווה תמהיל מושלם של שועלי סצנה ותיקים לצד צעירים, נוכחות לא רעה של נשים, ואפילו פנקיסט אחד. בקהל כזה אתה יודע שיש על מי לסמוך ושתמיד יהיה מי שיקלוט אותך אם תחליט לעשות סטייג' דייב. כבר הזכרתי קודם את המוש פיט, שזלג לאמצע האולם, ושעורר בי חשש מתפוסת יתר ביחידת הטראומה של איכילוב בסוף האירוע.

האכזבה היחידה מבחינתי באותו ערב והסיבה שבגללה אני בכל זאת לא מניף את שלט ה-"10" המושלם הוא הסולן, ריקי מאיירס, שלמרות נוכחותו הפיזית הבולטת, לא נכנס לחלוטין לנעליו של מולן. כפי שכתבתי קודם לכן, סאפוקיישן ללא מולן רחוקה מלהיות תרנגולת ללא ראש שמתרוצצת חסרת אונים, אלא שהטירוף של מולן, האנרגיות החייתיות, והקריצה הערמומית והמודעת לעצמה הם מאפיינים שמאיירס, שהוא גם המתופף של Disgorge, לא ניחן בהם. גם את תנועת היד המפורסמת של מולן – היד המונפת באוויר במהירות שמזכירה לי דווקא את המשחק Fruit Ninja – מאיירס מחקה בצורה קצת רובוטית ומכנית לטעמי.

לכן, יש להצטער על כך שסאפוקיישן לא לקחו טיסת קונקשן לישראל כמה שנים טובות קודם לכן, כשמולן, סמית' ומרצ'איס ממתינים בתור האינסופי לשירותים במטוס. מצד שני, הקהל – ואני בתוכם – זכה לראות להקה שהעניקה השראה לאינספור להקות אחרות, שלא מתפשרת ושעושה את מה שהיא יודעת לעשות כבר קרוב לשלושה עשורים, בלי פוזות מיותרות. הפה כבר יבש, והגרון כבר חנוק. יש כאן רופא בקהל? נדמה לי שיש לנו כאן עוד מקרה של Suffocation.


לגלרייה המלאה