תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Desert
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

17/09/2018
השבדי המעופף - סקירת הופעתו של אינגוי מאלמסטין בת"א
כתב: חיים וינטראוב
צילם: יאיר אבלסון

בתור מי שגדל בשנות ה-80' של המאה הקודמת, ו"רכש" את החינוך המוסיקלי שלו (ויש לומר ה"מטאלי" שלו) מה-HEADBANGERS BALL ומה-HARD ROCK וה-HEAVY METAL של להקות כמו ה-SCORPIONS, RATT, MOTLEY CRUE, DIO ו-QUEENSREICH וכהנה שמות, הרוק הכבד בנוי מהרבה דיסטורשן, מקצבים וריפים מאד מלודיים, שירה נקייה ולעתים אף כמעט אופראית, והמון (אבל המון) סולו גיטרה וירטואוזי שהפך כל אמצע שיר לבכי/יבבה עולה ויורדת מלאת רגש (בהישמע אזעקת אמת ירדנו למקלטים).


סולו הגיטרה היה כמעט "ה"דבר שלפיו נמדדו שירי מטאל, ועל אחת כמה וכמה בלדות הרוק הכבד (שלא הייתה להקה שהחשיבה את עצמה שלא כללה לפחות אחת כזו בכל אלבום שלה). הסולו היה לב השיר, וכל גיטריסט השתדל לייצר סולו מורכב יותר, ארוך יותר ווירטואוזי יותר מחברו ללהקה אחרת, ומזה שלו בשיר הקודם.

ובעיניי, באותה תקופה, המלך הבלתי מעורער של הגיטרה, קיסר הארפג'יואים, אל הפוגות המטאליות והאגדה החיה היה Yngwie J. Malmsteen השבדי. מאלמסטין כבר היה עצמאי באותה תקופה, לאחר שהשתתף בהרכבים כמו ALCATRAZZ ו-STEELER. באותם שנים החלה האופנה שבה גיטריסטים מוצלחים במיוחד (ויש שיאמרו גיטריסטים עם אגו נפוח במיוחד) יצאו לקריירות סולו, כשהקימו הרכבים מתחלפים (מעין "פרויקטים") שנשאו את שמם, וכך הפיקו אלבומים שלהם כשכל שאר הנגנים הם כוכבי לכת סביב הכוכבים האמתיים – הגיטריסטים עצמם.

ולמאלמסטין הייתה כל ה"חבילה": הוא היה גבוה ויפה תואר עם שיער ארוך ושופע (שבדי כבר כתבתי?), כריזמה ובטחון עצמי של מנהיג מונגולי, הוא ידע לאסוף מסביבו חבורות מתחלפות של נגנים מצוינים וזמרים וירטואוזיים במיוחד (ג'ף סקוט סוטו עם הקול הצלול והגבוה עד סדיקת מראות, מארק בואלס מ-DOKKEN, ג'ו לין טרנר מ-RAINBOW, ואחרים), כל עבודת הארט שיצר מסביבו (תפאורות, עטיפות אלבומים וכיו"ב') היו מלאי אש, דרקונים והצגה שלו כאביר/לוחם שנלחם בעזרת חרבו האימתנית (הגיטרה) בדרקונים נושפי אש ושדים מהגיהינום.



והכי חשוב, מאלמסטין היה אמן הגיטרה באמת. למאלמסטין הייתה (ועדיין יש כפי שראיתי בהופעה עצמה) את היכולת להפוך את הגיטרה לאבר מאיברי גופו, לייצר משש המיתרים הרמוניות, צלילים ויצירות מוזיקליות מדהימות. הוא נשמע כמו תזמורת סימפונית חשמלית שלמה, ואצבעותיו נראו כאילו הן מתעופפות על המיתרים מהר יותר משיונק הדבש מרפרף בכנפיו. זה היה פשוט להביט, לעצור את הנשימה ולסגוד. נטו.
וכן, היו וישנם גיטריסטים מצוינים שרבים יחלקו עליי ויאמרו שהם טובים יותר ממאלמסטין. גיטריסטים נהדרים כמו אדי ואן-היילן, או ריצ'י בלקמור, או אפילו ג'ף בק או אריק קלפטון וסלאש. אבל בעיניי ובעיני רבים מבני דורי מאלמסטין הוא גיטריסט המטאל המושלם. ואני מודה ומתוודה שמאלמסטין הוא טכנולוג של הגיטרה. אין לו את הרגש וה"נשמה" שמציג ג'ף בק או גיטריסטים של בלוז, אבל כשהוא מנגן זה בית ספר לאיך אפשר (אפשר? חוץ ממנו אף אחד לא יכול) לנגן בגיטרה ולהביא אותה עד למקסימום ולסף אפיסת כוחות – את הגיטרה כמובן, לא אותו.

וכך אפשר לתאר את ההופעה של אינגווי מאלמסטין ברידינג 3, יום אחרי כיתת האמן שהעניק למעריציו הישראלית באותו המקום. הרידינג היה מלא כמעט לגמרי במעריצים בני כל הגילאים שלחשו כמעט בקדושה זה באוזן זה "אני לא מאמין... אני פאקינג הולך לראות את מאלמסטין...". האווירה הייתה כמעט של ערב יום הכיפורים כשהשמיים עומדים להיפתח והמשאלות עומדות להתגשם לטוב או לרע. חיוכים נוטפי נוסטלגיה ותקווה התערבבו במבטים תכופים ומתוחים אל הבמה – מתי האל הסקנדינבי יעלה, מה יבצע, האם יצליח במציאות ובגילו המתקדם לבצע את כל מה שראינו והאזנו לו באלבומים?

לא ברורה הייתה ההחלטה לנגן כמוסיקת רקע לפני ההופעה רצף שירים של AC/DC, שאין להם ולסגנון המוסיקלי של מאלמסטין ולו דבר, אבל היי... תמיד כיף לשמוע את AC/DC, וממילא הקהל היה כולו כבר לוהט שכל צליל גיטרה ודיסטורשן גרם לכולם לטופף בכפות הרגליים ולהזיז את הגוו והצוואר קדימה ואחורה תוך כדי שיחה.

להתרגשות עזרה העובדה שכל החלק האחורי של מרכז הבמה היה עמוס ברמקולי MARSHAL עד התקרה כמעט. הבאז בקהל היה "וואי וואי איזה ווליום הולך להיות פה – היינו צריכים להביא אטמים..." עמדת התופים והקלידים הייתה בצדה הימני של הבמה, כמעט מוסתרת.

ההופעה התחילה ללא הקדמות מיוחדות ב-Rising Force מהאלבום ODYSSEY מ-1988. הקלידן Nick Marino שר במלוא כוחו, אבל אין ספק שהוא לא ג'ו לין טרנר. פניו האדימו וקולו מעט נשבר בגבוהים, אבל מאלמסטין עלה כמו KING לבמה, לבוש כתמיד בשחור עם צלב בוהק על חזה כמעט חשוף, עם התנוחות המאפיינות כל כך של עמידות קרב סיניות וגיטרות מונפות אל-על. אקסטזה כללית. הווליום אכן היה מטורף. מאז ההופעה של MANOWAR ב-2004 לא שמעתי עוצמת רמקולים כזו.

על הבמה הצפופה מרמקולים אינגווי לא הרבה במילים. בניגוד למה שמספרים על אדם קר וחסר רגש הוא מרבה לחייך ולעשות מחוות של "תודה"ו"ועכשיו אתם" לקהל שמשיב בשירה ובצעקות רמות. מאלמסטין המשיך לעירוב של קטעים אינסטרומנטליים כמו Spellbound מהאלבום שנושא את אותו שם מ-2012, Into Valhalla ו-Baroque & Roll מהאלבום ATTACK מ-2002. כולנו כבר מזיעים מהתרגשות ומאלמסטין מרבה לומר Thank you ולעשות "לייקים" לקהל. הוא עובר לבצע מספר קטעים מאלבומו האחרון World on Fire מ-2016, שר בעצמו את Soldier, ומבצע מתוכו את Top Down, Foot Down ו- No Rest for the Wicked האינסטרומנטליים.



אינגווי נראה בדיוק כמו בתמונות ובקליפים שלו. מפגין בטחון עצמי רב, כל אימת שהוא מנופף בגיטרה ומתאמץ (הוא באמת מתאמץ? זה כבר כל כך בא לו טבעי אני מניח) לפרוט כמו פסיכופט של גיטרה הוא עושה את פרצוף ה"ברווז" המפורסם ומשרבב שפתיים בשילוב של ריכוז וכוח. לא סתם מתארים את אופי נגינתו כל מקטרגיו כ"אוננות". הוא מחזיק בגריף ובגיטרה כולה כמו באבר מיני גדול שהוא מלטף, סוחט, מאמץ ומושך וכל תנועה כזו מלווה בהבעות עונג משולב בכאב. סאדו-מאזו אוטו ארוטי עם גיטרה. והקהל? נהנה ונענה לכך בהתלהבות מתענגת.

בהמשך מנגן מאלמסטין את Like an Angel מהאלבום -1997, ועובר שוב להפגין וירטואוזיות בעיבודים המטאליים המיתיים שלו לגיטרה ליצירות קלאסיות כמו ה- Badinerie של באך, הקונצ'רטו הרביעי לכינור של פגאניני, האדאג'יו של אלביניוני, וכו'. בהחלט ניתן לאפיין את ההופעה של מאלמסטין כמעבר רפטטיבי בין "להיט" מושר לתערובות מקוצרות של קטעיו האינסטרומנטליים שבהם הוא יכול להפגין את השליטה המוחלטת שלו בגיטרה.

אחרי "הבנה נגילה" המחויב לישראלים עבר מאלמסטין ל- Far Beyond the Sun האינסטרומנטלי מאלבום הסולו הראשון שלו RISING FORCE מ-1984, המשיך לSeventh-h Sign מהאלבום שנושא את אותו שם מ-1994 (שגם אותו שר הקלידן), ושוב מיקס של קטעים אינסטרומנטליים כמו Overture מהאלבום RELENTLESS מ-2010. From a thousand Cuts ו- Arpegios from Hell מ-2012.

אחרי World on Fire, Now Your Ships are Burned ו- Evil Eye האינסטרומנטליים ו-Trilogy suit op. 5 האינסטרומנטלי מהאלבום שנושא את אותו שם מ-1986 הוא עובר לBlue האינסטרומנטלי מהאלבום ALCHEMY מ-1999 וה- Fugue מ-1998 וכאן מאלמסטין נשאר לבד על הבמה, וזו ההזדמנות שלו להפגין קמצוץ ממה שהפך אותו למה שהוא – הדרמטיות, היכולת הטכנית העילאית והשואו של "אני הכי טוב שיש".

באמצע הפוגה הוא מניח את הגיטרה על הרמקולים, והיא בתורה ממשיכה לנגן ביבבה מתמשכת בעוד הוא עומד עם הגב לקהל ומסדר את השיער בהפגנתיות משעשעת. במהלך הפוגה הוא מבצע את כל המניירות הקבועות שלו - מסובב את הגיטרה מסביב לגב, משליך אותה באוויר כך שהיא עושה סלטות ופליק-פלאק, מחזיק אותה ביד אחת, והשיא הוא כשבאמצע הנגינה ובמהלכה ממש אשכרה קורע מיתר אחר מיתר בכוונה בתנועות קצרות וחדות ונראה כמשליך אותם לקהל, בעודו ממשיך לנגן את כל הקטעים והסולמות על המיתרים שנשארו (נשארו שניים או שלושה) כאילו כלום לא קרה.



בסוף הקטע מאלמסטין יורד על ברכיו, וזה סימן לעוזר הבמה שלו שרץ מאחוריו במבט מפוחד ובתנוחת "היכון הכן" עם ידיים שלופות. הוא משליך את הגיטרה אל מאחורי גוו בתנועה מהירה, והיא מתעופפת לה באוויר עד שנוחתת בידיו החרדות של העוזר. אם זה היה וידאו קליפ של אינגווי מאלמסטין משנות השמונים הגיטרה הייתה עושה את דרכה באוויר אפופה בלהבות ככל הנראה.

אחרי סולו תופים של Mark Ellis הצלילים הראשונים של You Don't Remember, I'll Never Forget מקפיצים את כולם בזעקות עונג לשמיים. אין ספק, זהו לא קהל שמורכב אך ורק מנגני גיטרה שבאים להאזין לווירטואוזיות וללמוד ולו שמץ מהטכניקה והידע של רב האמן, אלא קהל מאזינים שבאמת אוהב את ה"להיטים" של מאלמסטין מכל התקופות, וההתלהבות בשיאה.

אחרי כל חיבוקי התודה והאוהבים אתכם, מאלמסטין והחבורה שמסביבו יורדים מהבמה והקהל ממשיך לצעוק את שמו בהתלהבות. כולם יודעים שההדרן בוא יבוא, ומדי פעם מבליחים את הרעש הקבוע של "מאלמסטין, מאלמסטין" צעקות של אנשים מהקהל שמבקשים שיר שהם אוהבים (כמו מישהו מאחוריי שצעק שוב ושוב I am the Viking, והזדהיתי אתו).

לא נאלצנו לחכות זמן רב והלהקה חזרה לבמה. על הבמה כבר הניח עוזרו של מאלמסטין גיטרה מעין אקוסטית על מתקן ואינגווי נעמד מאחוריה כשהגיטרה שלו תלויה על צדו כמו רובה או חרב. משום מה הגיטרה האקוסטית לא נשמעת ברמקולים ומאלמסטין מנסה שוב ושוב, מחווה תנועות לאיש שעל הקונטרול ובאופן כללי נראה לא ממש מרוצה למרות חיוכיו. העוזר החרד שלו אץ רץ אל הבמה כדי לנסות ולסייע, וכך דקות ארוכות. בסוף זה הסתדר ומאלמסטין מנגן את Black Star האינסטרומנטלי מהאלבום RISING FORCE מ-1984.

את ההופעה סיים השיר האלמותי ב I'll See the Light Tonight מהאלבום MARCHING OUT מ-1985, ופה כל השאר וגם אני שרנו את הפזמון בקולי קולות (מאלמסטין אפילו הפנה לקהל את ידיו וביקש ממנו לשיר). הרגליים שלי רעדו ולאחר שכל החבורה עמדה על הבמה מחובקת והשתחוותה באירופאיות שוב ושוב הם ירדו והכל הסתיים כך פתאום. בלי מריחות, בלי דרמטיות מוגזמת ובלי הרבה חרטוטים. הקהל התחיל לצאת מהרידינג וכולם עם אור בעיניים וחיוך על הפנים. הייתה גם מישהי שעצרה אותי ואמרה לי "הוא אוהב אותנו. רואים. הוא ממש אוהב את ישראל. הוא עוד יחזור". וזה לא משנה אם זה נכון או לא, העיקר הוא החוויה שניתנה לנו ליהנות מלילה של אגדת גיטרה חיה שבאמת העניקה לנו חוויה יוצאת דופן.



כאמור, רשמית אמנם הביקור של מאלמסטין בישראל התחלק לשניים – כיתת אמן ביום שלישי ה-11.9, וההופעה עצמה ביום רביעי ה-12.9, אולם מעשית, לכל הפחות בעיניי, גם הערב השני היווה כיתת אמן. זו לא הייתה הופעה שבה העניין היה ההשתוללות, ההדבאנגינג ופריקת כל עול. מצאתי את עצמי כל הערב מרותק לבמה עם פה פעור, כמעט ללא תזוזה, כמו מול הרצאה של הפרופסור הטוב בעולם מהאוניברסיטה הטובה ביותר שקיימת על מה זו נגינת גיטרה וכיצד אפשר לייצר קרקס מושלם ווירטואוזי של כל צליל ביקום, בכל ז'אנר מוסיקלי שקיים, והכל משישה מיתרים (ולעתים פחות) ועשר אצבעות (ולעתים עם השיניים או עם מגע האוויר ממש). מאלמסטין אל הגיטרה היה ונשאר בעיניי. ת'ור שנושא את נשק שש המיתרים. אגדה חיה בהופעה חיה. פה. בישראל.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane

Anaal Nathrakh – A New Kind of Horror

Behemoth – I Loved You at Your Darkest

Deicide - Overtures of Blasphemy
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי

ראיון:
האיש בשחור - ראיון עם Sakis Tolis סולן להקת Rotting Christ

סקירת הופעה:
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

סקירת הופעה:
הקיץ של אוזי - סקירת הופעתן של Salvation, Ozzy Zoltak וFatum Aeternum בגגרין

כתבה:
הגיע זמן לכפרות, כפרות. – על האלבומים שמצדיקים בקשת סליחה
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[08/11/2018]
Prog Invasion 2
[10/11] Progagarin
[15/11] Subterranean Masquerade, Tomorrows Rain & Desert
[18/11] Ne Obliviscaris בישראל
[29/11] פסטישרץ 10
[29/11] השקט שאחרי הSandstorm
[03/12] Bruce Dickinson במופע ספוקן וורד
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[20/12] Paradise Lost בישראל
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::