תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Copacabana
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

02/10/2018
הרעידו את הסכך: סקירת הופעת The Three Tremors בישראל

כתב: איתמר ענברי
צילם: עמית ליבר

בעולם הבידור והפופ שלישיות הן עניין נפוץ למדי. "הופה היי" הישראלית וה-Bee Gees האוסטרלית הן שתי דוגמאות קיצוניות לאותה תופעה שבה כל אחד משלושת הסולנים מוכן לוותר קצת על האגו כדי ליהנות מהיתרונות הגלומים בשני חבריו האחרים. במקרה של שלושת הטנורים מעולם המוזיקה הקלאסית, הנוסחה עבדה היטב, והשלישייה המפורסמת מילאה אצטדיונים. במקרה של שלושת הטרמורים – The Three Tremors – שהופיעו ביום חמישי האחרון במועדון "האזור" בתל-אביב, מדובר בניסוי שמוקדם עדיין לנבא את תוצאותיו. שכן, בעוד שניים משלושת הגלגלים בתלת־אופן הזה – שון פק (Sean "The Hell Destroyer" Peck) והארי קונקלין (Harry ("The Tyrant" Conklin – דהרו קדימה ב"פוּל ספיד" לכל אורך ההופעה, הגלגל השלישי – טים אוונס (Tim "The Ripper" Owens) – הסתובב על צירו וכמעט שלא הורגש.

לפני שניכנס ל"אזור", קצת היסטוריה על קצה המפרט: הרעיון לייסד את התשובה המטאלית לשלושת הטנורים נולד אי שם בתחילת שנות ה-2000. השאיפה המקורית – והגרנדיוזית יש לומר - הייתה לקבץ בנבחרת חלומות אחת שלושה סולנים מיתולוגיים: ברוס דיקינסון (Iron Maiden), רוב הלפורד (Judas Priest), וג'ף טייט (Queensrÿche). בסופו של דבר, היוזמה לא קרמה עור וניטים, עד לפני כ-5 שנים. אז הציע פק רב הפעלים – סולן הרכבי הפאואר Cage, Death Dealer ו-Denner/Shermann – לקונקלין, סולן הרכב הפאואר הוותיק Jag Panzer, ולאוונס, שברשימת ה"אקסיות" שלו ניתן למצוא את ג'ודאס פריסט ואת Iced Earth, לחבור אליו להקמת "שלושת הטרמורים" (בתרגום חופשי: שלושת המרעידים). מלווים בנגני להקתו של פק Cage, הקליטו השלושה אלבום בכורה בן 12 שירים, שאמור לצאת מאוחר יותר השנה, ויצאו ל"טור", שישראל היא הנקודה השנייה בו. משתי הרצועות ששוחררו עד כה ומהשירים שנוגנו בהופעה אפשר לקבל רושם על האלבום שבדרך: מנות גדושות של מטאל מהיר ומלודי מהזרם האורתודוכסי, על כל המשתמע מכך: שירת פלסט מרקיעת שחקים וסולואים.

הטרמורים לקחו סיכון לא מבוטל כשיצאו ל"טור" מבלי שתהיה למישהו, פרט להם כמובן, הזדמנות "לחרוש" על האלבום לפני ההופעה. לקושי הזה ליצור "באז" בקהל עם חומרים שלהם הוא עדיין לא נחשף, התייחס פק במהלך ההופעה. למעשה, כל הקילומטרז' של ההרכב בנוי ממיילים שצברו שלושת הסולנים, שלפחות שניים מהם, פק וקונקלין, פחות מוכרים לקהל הישראלי. עובדה עגומה זו מצאה את ביטויה בכך שכ-50 איש בלבד נכחו בהופעה. פק, שהפרויקט הוא כאמור ה"בייבי" שלו, החמיא לאלה שהגיעו וכינה אותם "מעריצים שרופים" ("Only The Diehards Are Here").

קושי נוסף היה לוודא שהסופרגרופ אכן יצדיק את שמו ושכל אחד משלושת המרעידים יבטא את הקול הייחודי שלו. הפוטנציאל הוא עצום: על במה אחת התכנסו שלושה מהסולנים הבולטים בז'אנר הפאואר /האבי מטאל, שלצד הרפרטואר החדש והלא מוכר, היה צפוי שישירו גם "נאמברים" מוכרים. אליהם הצטרפו נגני קייג' המיומנים והמוכשרים, במיוחד הגיטריסט דייב גרסיה המכונה "קונאן", שנראה כמו "אקשן פיגור" של אחד מחברי Manowar.



אם לשפוט לפי התגובות מצד הקהל, המצומצם אך הנלהב יש לומר, אין סיבה ששלושת הטרמורים יהיו אפיזודה חולפת או חלטורה צדדית. למרות שמדובר כאמור בחומרים שטרם נוגנו, התבנית המוזיקלית שבה נוצקו – תערובת של ספיד/האבי/ת'ראש/פאואר – יוצרת אצל המאזין תחושת דז'ה וו ומייצרת הזדהות אצל הקהל. גם חלוקת העבודה בשירים עצמם היא במתכונת פחות או יותר קבועה ובמסגרתה אחד מהשלושה שר בית או כמה שורות והשניים הנותרים "עונים" לו במשותף, ונקודת המפגש של השלושה היא לרוב הפזמון.

גם בגזרת התכנים, המוטו הוא "ללכת על בטוח", מבלי לצאת מאזורי הנוחות של התמות שמעסיקות את המטאל המסורתי והפאואר מטאל: מלחמות וקרבות אפיים ("Fly Or Die", שעוסק במתקפת הפתע היפנית על הבסיס האמריקני בפרל הארבור), מיתולוגיות נורדיות ("Wrath Of Asgard"), ועניין מיוחד ברוצחים סדרתיים ("Lust Of The Blade", שגיבורו הוא ג'ק המרטש). בשיר נוסף, "King Of The Monsters", חולקים הטרמורים כבוד לשניים מהאבות הרוחניים שלהם ושל עולם המטאל בכלל: רוני ג'יימס דיו (Dio, Black Sabbath) ולמי קילמיסטר ((Motörhead. בהתאם לכך, השיר רווי רפרנסים לפועלם של השניים (Ace Of Spades, Iron Fist).

ככלל, ההרכב עשה הכול כדי (סליחה מראש על הביטוי המייגע) "להעיף את הסכך", ובאופן מיוחד פק. הסולן של קייג' והדמות הדומיננטית בטרמורים שלט בכל מילות השירים, ליווה את מרביתם בפוזות תיאטרליות, והסתחבק עם הקהל לפני ואחרי ההופעה.

קונקלין התגלה כחיית במה מטורפת. אף שהסתכל מדי פעם במילות השירים, הסולן האגדי של ג'אג פאנזר התגלה כדמות המרשימה מבין השלושה, הן מבחינה מוזיקלית והן מבחינת כריזמה בימתית. אם לעשות את ההשוואה הבלתי נמנעת לשלושת הטנורים הרי שקונקלין הוא ללא ספק הפבארוטי שבחבורה, אלא שבניגוד לטנור האיטלקי המנוח שנודע בחיבתו לפסטה, הזמר האמריקני "מתדלק" עצמו באמצעות גלונים של בירה. קשה לתאר במילים את העוצמות של הסולן המדהים הזה. זמר אופרה גרמני, אסיר בצינוק שמשווע לעזרה, חתול שמזנק מפח אשפה, וקשישה יהודייה ממיאמי שמגלה פורץ בסלון ביתה – אלה חלק מהדימויים שאפשר לחשוב עליהם כשמנסים לתאר את המנעד הקולי של קונקלין.



אני משער שעבור רבים מהנוכחים, רגע השיא בהופעה היה הביצוע המרהיב והמדויק עד כאב ל-Painkiller של ג'ודאס פריסט, שגם בו לדעתי קונקלין האפיל על חבריו. לדעתי, לעומת זאת, ה"נאמבר" הטוב ביותר בהופעה היה כשהמנאז' א־טרואה התפרק, וקונקלין נותר לבדו לבצע את השיר "Black" מתוך האלבום "The Fourth Judgment" של להקתו. הביצוע של השיר ב"לייב" היה אפילו טוב יותר מהגרסה האולפנית, כשקונקלין מתחיל ומסיים את השיר בשירה ללא ליווי. בנקודה זו התפתיתי להגיש לו מנה חמה ולבקש ממנו לשיר את רשימת הרכיבים, משוכנע שגם במוצר הזה הוא יפיח רוח חיים.

בעוד שני חלקים של הטריו, פק וקונקלין, תפקדו היטב, דווקא הדמות המוכרת מבין השלושה שאף אוחזת בתואר האצולה הרם ביותר (סולן לשעבר בג'ודאס פריסט) אכזבה. אוונס, שמייחצן משקה אנרגיה, היה אנרגטי כמו בובת שעווה, וככל שההופעה התקדמה, היה עסוק בעיקר בפוזות של כאילו ופחות בשירה אנרגטית. נכון שהוא מילא את חלקו בעסקה ונתן ביצוע טוב ל-"Burn In Hell" מתוך האלבום הראשון מבין השניים שלו כסולן פריסט "Jugulator", אלא שבשלב מסוים הוא התחפר מתחת לכובע המצחייה הממותג והתנהל כאחרון הפרד דרסטים.

יש לקוות שהביצועים החלשים של אוונס באותו ערב הם וואן נייט סטנד ואין בהם כדי להעיד על עייפות החומר מצד מי שניחן בקול מרשים. אחרת מישהו ייאלץ לקרוא לפנינה דבורין מתחילת שידורי ערוץ 10 כדי שתאמר לו: "אתה החוליה החלשה. שלום".

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Bloodbath – The Arrow of Satan is Drawn

The Ocean – Phanerozoic I: Palaeozoic

Soulfly - Ritual

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
ברוס והכפתור - סיקור הרצאתו של ברוס דיקינסון בבית האופרה בתל-אביב

סקירת הופעה:
אוסטרלים עם שם להקה קליט - סקירת הופעתה של Ne Obliviscaris בישראל

סקירת הופעה:
כשהגשם ירד בקרקעית המדבר - סקירת הופעות Tomorrow's Rain, Subterranean Masquerade ו Desert

סקירת הופעה:
נרקבים שוב בארץ - סקירת הופעתה של Rotting Christ בישראל

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[15/12/2018]
ערב להקות בBlaze Bar
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[13/12] פסטיבל Copacabana בקיבוץ טללים
[20/12] Paradise Lost בישראל
[20/12] Prog & Groove at the Keoss
[22/12] Scalar, Fet ו-Mother Red Sun בגאגרין
[27/12] Shredhead וחברים במועדון האזור
[03/01] Rite of Passage #2
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::