03/12/2018
כשהגשם ירד בקרקעית המדבר - סקירת הופעות Tomorrow’s Rain, Subterranean Masquerade ו Desert
כתבה: עדי כהן ביטרן
צילמה: טל צבר

שלוש להקות בערב אחד בגגרין. כל אחת מז'אנר שונה, כל אחת חמושה ב"קטע" אחר. Tomorrow's Rain הגישו לנו אובדניות בשחור-כחול, Subterranean Masquerade זרקו עלינו את פיוז'ן של טירוף וגעגועים, ו- Desert היו לוחמי הצדק שמבטיחים כמו תמיד שמצדה לא תיפול שנית. על אף ששתיים מתוך שלוש הלהקות מוכרות ואהובות עליי (את הראשונה לא ראיתי לפני כן), עדיין הרמתי גבה על החיבור הזה שנשמע תלוש בהתחלה. אך בפועל, בסופו של שבוע מדכא במיוחד שנגמר באנרגיות נמוכות וצורמות - איכשהוא הצלחתי להתחבר גם לבאסה, גם לחפלה וגם לעוצמה המתפרצת ששלוש הלהקות האלה הגישו לי, ואפילו לא הייתי צריכה להטביע את עצמי בבירה כדי שזה יקרה. וזה גורם לי לחשוב שאולי כל הטרנד הזה של הופעות קרוס-ז'אנר דווקא מבורך. מה שבטוח, זה שומר אותך ער ומצפה לבאות.

Tomorrow's Rain

אם יש משהו ש Tomorrow's Rain מצטיינים בו, זוהי האווירה. מרגע שעלו לבמה ובתוך דקות ספורות הפך הגגרין ממקום מלא במטאליסטים טובי לבב לשממה חרבה המשרה דכאון קיומי על כל הצופה בה – לפחות בהרגשה, מכיוון שהקהל בהחלט נשאר שם והיה מרותק למתרחש. זו הפעם הראשונה שאני רואה את הרכב הדום האפלולי בפעולה, ו"רואה" זו מילה יחסית מכיוון שהבמה נשארה חשוכה כולה מתחילת ההופעה ועד סופה, למעט תאורה כחולה מתעתעת. אם כבר מצליחים לראות משהו בכל החושך הזה, הלא שזה רק דמויות מטושטשות מכיוון שכל חברי ההרכב לבושים בגלימות ארוכות עם ברדסים המכסים על פניהם.

אודה ואומר שאני לא חובבת גדולה של דום, בלאק, ובכלל מוזיקה איטית וכבדה בנגינה וגם על הנשמה. ההתנסויות האחרונות שלי בז'אנרים האלה היו אי שם כשהייתי בת 17, האינטרנט עוד לא היה מלא בכל טוב, והייתי צריכה להתנסות בכל הבא ליד כדי למצוא את הטעם האישי שלי. מכיוון ש Tomorrow's Rain מאוד נאמנים למשבצת בה הם משחקים, הייתי מגדירה אותם "לחובבי הז'אנר" בעיקר, משום שאני מניחה שיהיה קשה למישהו כמוני להתחבר אליהם מיידית. גם סביר שלא אשב להקשיב להם בבית בזמני החופשי – אבל בתצורה הזו של הופעה ובשילוב עם שבוע מאוד אומלל, הצלחתי להשאב לחוויה אותה הם מעבירים על הבמה ומצאתי את עצמי עוצמת עיניים, נשענת על העמוד שמאחורי, לוגמת מהבירה ונותנת לתחושות חוסר האונים של השבוע להציף אותי.

אין ספק ש- Tomorrow's Rain מקצוענים בתחומם – איך אפשר שלא כשארסנל הנגנים מוצלח כל כך? התיפוף של ניר נקב (Salem), מהמתופפים המפורסמים בארץ, קשוח ושובר, הנגינה של רפי מור הגיטריסט (לשעבר Distorted, שחבר לישי שוורץ עוד מימי Moonskin) וטומי מינאס מדויקת להפליא. שירז ווייס היא קלידנית נפלאה שבלעדיה כל האווירה הזאת היתה נופלת לתהומות הנשיה, ויגל כהן הבסיסט מחזיק את כולם בביצים עם הכלי שאולי הכי קריטי במוזיקה הזו. בעצם הצלע החשובה שלא הכרתי מוזיקלית היא ישי שוורץ מקים ההרכב, ובעוד כולנו מכירים אותו מהפקות כאלה ואחרות, זו הפעם הראשונה שראיתי אותו כסולן. הוא בהחלט לא איכזב, הגראולים שלו היו בדיוק במקום, כבדים וגדולים ומלאים בפאתוס, טוב בהרבה מדמואים ששמעתי בעבר בפרויקטים אחרים שהשתתף בהם.

למרות הפיתוי ליפול לגימיקים בשקל דוגמת תפאורה מוגזמת, איפור או הקרבת בתולה לשטן בלייב – הלהקה לא עושה אף אחד מאלה ופשוט מעבירה את הקטע שלה כמו שהוא, ודווקא האינטימיות והפשטות של העניין גורמות לי להתמסר לתחושה שאני ביקום מקביל של אבדון וייאוש. לא יכלתי שלא לרחם על הצלמים שנאבקו בתנאי התאורה, ויש גם משהו שמעייף את העיניים בכל הכחול-שחור הזה, אבל הצורך האמנותי גובר כאן. עם כל חיבתי לשואו משוגע ותזזיתי, היה לי נוח לשם שינוי פשוט להיות חלק מזה, ללא העמידה על המשמר והתחושה שאם אסיט את המבט רק לרגע יקרה כאן משהו שאסור לי לפספס. בהתחלה הרמתי גבה על השילוב בין 3 הלהקות שהופיעו בערב הזה, אבל בפועל – דווקא ספתח סטטי ואווירתי כזה הרגיע אותי לקראת הבאות ושירת נאמנה את הערב.

Subterranean Masquerade

ריח הקטורת ושירת אוברטונים מרוחקת סימנו את בואו של נשף המסכות לעיר, בניגוד מוחלט לאפלה ולדכאון הקיומי של Tomorrow's Rain. זו הפעם השניה שאני רואה את ההרכב בצורתו הנוכחית, ולכן כבר ידעתי למה לצפות, אך עדיין היו להם כמה הפתעות בשרוול. הלהקה מתניעה מאפס למאה ותוך שניות כל הקהל במקום (שהתמלא בנתיים בצורה יפה) התחיל להתלהב יחד עם שפני האנרג'ייזר שעל הבמה. עושה רושם ש Subterranean Masquerade כל הזמן דוחפים קדימה – הן מבחינת עשייה, עם טורים סגורים ברחבי העולם ל-2019 ואלבום חדש כמעט מוכן להקלטות בזמן שיא, והן מבחינת מה שהם יודעים להעביר על הבמה. חלק נכבד מהקהל לא ראה אותם לפני כן, ועדיין נשאב לתוך מפלצת האנרגיה הזו, שהמשיכה לפמפם שירים אהובים כגון "Reliving The Feeling", "Hymn of the Vagabond", "Early Morning Mantra" ועוד.


על יכולות הנגינה וההידוק המרשים של ההרכב לא ניתן להתווכח. גם כאן מדובר בחבורה של מקצוענים בתחומם, סופר גרופ רציני שיודע לעבוד ולשעוט קדימה. אבל הסאונד הידוע לשמצה בגגרין היה מאוד בעוכריהם, עד כדי מצבים שאפילו מי שמכיר את השירים טוב כמוני לא הצליח לעקוב אחרי המתרחש מבחינה מוזיקלית, וככל שהערב התקדם והמוזיקה נהייתה פחות "בוצית" ויותר מלאה בשכבות ובמורכבות, כך הסאונד לא הצליח לסחוב אותה כראוי.

אבל כל מה שלא היה בסאונד היה פי מליון בשואו. אי אפשר להתעלם מהפרפורמנס הבלגניסטי של חברי הלהקה, לפחות אלו שלא נמצאים מאחורי כלים שמגבילים אותם – תומר פינק (מייסד, גיטריסט והוגה דעות בהרכב) שלא מפסיק לקפוץ כאילו הוא בפסטיבל בגואה, עומר פישביין (גיטרה) גם הוא לא נשאר חייב, אלירן ויצמן הגראולר המופלא – בפוזת המבוגר האחראי / המטאליסט הקשוח שמאזן את העסק, ו-וידי דולב (שירת קלין) שאם תסתכלו למעלה תוכלו בוודאי לראות אותו תלוי מאיזה עמוד תאורה. זה מן מצב מוזר כזה שאתה כבר לא בטוח לאן להסתכל כי בכל פינה בבמה קורה משהו מגניב אחר, ועדיין הכל מאוחד לכדי חפלה כיפית אחת, אז במקום להסתכל פשוט עצמתי עיניים מדי פעם וחוויתי את זה, לפעמים עד כדי מחנק כי למרות שהלהקה באה "לעשות שמח" בלייב שלה, אני לא יכולה להתעלם מהטקסטים ונקודות החיבור האישיות שלי עם החומרים. אם אודה באמת, גם קצת התבאסתי שנפקד מקומם של השירים המרגשים יותר דוגמת "Tour Diary", אבל כשזמן הבמה קצר כי יש שלוש להקות בערב הבחירה בסט מפגיז שישמור על אנרגיות גבוהות ברורה.

זה גם המקום לציין לטובה את שאר חברי ההרכב – ילון שחורי המתופף, גולן פרחי הבסיסט ושי ילין הקלידן – כולם מאסטרים בתחומם שהצליחו לתת את הגב המוזיקלי היציב לכל הטירוף הזה שהשתולל מולנו. זה היה רק עניין של זמן עד שהסולן וידי דולב ירד מהבמה אל הקהל - שנחצה לשניים כדי לפנות לו מקום, וכמו במן קריעת ים סוף הזויה למדי התחיל לשעוט מקצה אחד לשני תוך כדי שהוא מטיף לנו שוב ושוב "אני יודע שזו הופעת פרוג!" והקהל מצידו מתחיל להתחמם עוד יותר לקראת ההזמנה הברורה לפוגו בשיר "Kippur" (פוגו די חנוני וקצר מועד, אחרי הכל – הופעת פרוג). כדברי הפתגם: "אם אין לחם, תאכלו עוגות", ואם אין עמוד תאורה בנמצא – נטפס על סולם, וכך בסיטואציה הזויה אחרת מצאתי את עצמי בוהה בסולן שתלוי לו הפוך על סולם שהוצב במרכז האולם ושר כאילו כלום לא קרה. אני חייבת להודות שלמרות שאני מכירה היטב את הלהקה וגם את להקותיו האחרות של וידי דולב וכך גם את רוב הטריקים שיש לו בשרוול - עדיין המהלך הזה הצליח להפתיע אפילו אותי, על אחת כמה וכמה את הקהל החדש שהיה במקום שעד סוף הערב כבר נשבה בקסמם של Subterranean Masquerade וצבא על דוכן המרצ'.

גם שאר חברי הלהקה לא נשארו חייבים ולטובת השיר האחרון ירדו לשיר ולנגן בתוך הקהל, כשהם מעלים אנשים לבמה ו"מתחלפים במקומות". בתוך כל המטאל הקשוח שאנחנו רגילים לשמוע, אין משהו שאני יותר אוהבת מלראות נגנים מחייכים, והחיוכים חולקו שם על ימין ועל שמאל כשהקהל עטף אותם באהבה וקיבל מהם מוזיקה משובחת. הלהקה בעלת השם המוזר שגיליתי אי שם בצעירותי, הצליחה תוך זמן קצר לכבוש לה המון יעדים מרשימים בארץ ובעולם ויותר חשוב מכך - עוד ועוד לבבות.

Desert

אחרי המעבר החד בין דכאון קיומי לחפלה של מזרח-מערב, הגיע תורם של Desert להרביץ בנו קצת אפיות והיסטוריה. עבר הרבה זמן מאז ראיתי את Desert על הבמה, אבל זה תמיד תענוג – עושה רושם שהם תמיד מתוקתקים ומוכנים לקרב, אם זה בלבוש, בעמידה הבימתית האיתנה, בויז'ואל שהוקרן מאחוריהם על המסך, או בשכבות הסאונד העמוסות בפרטים.

Desert עשו בדיוק את מה שהם יודעים לעשות כבר שנים על גבי שנים. כראוי לרמת הערב, גם כאן מדובר בנגנים יודעי דבר או שניים. כראוי לרמת הערב, גם כאן הקהל לא נשאר חייב ושלח לעברם המון אהבה ואנרגיות. גם כאן לא נפקד מקומם של שירים אהובים, וגם אם אני לא שומעת את הלהקה ביומיום הם כל כך המנוניים שאי אפשר שלא לזמזם אותם גם אחרי מספר שמיעות בודדות – "Son of a Star", "Never Regret", "Letter of Marque" ועוד. הכל סביב סיפורים היסטוריים הירואים כאלה ואחרים וכמו תמיד בהופעות של הלהקה – מרגיש מאוד אירופאי.

הדבר היחיד שהיה בעוכריהם הוא הסאונד - מה שהיה מג'עג'ע אך איכשהוא נסבל אצל Subterranean Masquerade, כבר קרס לחלוטין אצל Desert, לרמה שבשירים עמוסי טמטמים ובלאסטים לא היה אפשר לשמוע שום דבר אחר חוץ מ, ובכן – טמטמים ובלאסטים. לרוב אני מצליחה להתעלם מכך ולהתרכז בהופעה, אבל מכיוון ש- Desert גם ככה עמוסים בשכבות וקלידים ופלייבקים והכל אצלם גדול ומרשים – סאונד תומך ממש הכרחי כאן, ודווקא את השירים החדשים יותר שממש הסתקרנתי לשמוע, העונים לשמות "Fix Bayonets" ו- "Seven Pillars of Wisdom" – לא הצלחתי להבין בכלל. ממה שכן הצלחתי לקלוט – הם נשמעים כבדים הרבה יותר, אפילו הייתי אומרת עם קריצה קטנה לאיזור ש Nevermore צמחו ממנו. אולי אני טועה, אבל זה היה מספיק בשביל שארצה לשמוע את האלבום הבא כמו שצריך. ואם כבר מדברים על זה - האלבום הבא, שכבר יהיה השלישי במספר, נמצא בשלבים אחרונים של מיקס וגם צפוי ללהקה טור אירופאי עם Elvenking בהמשך 2019. אין ספק שהם דוגמה ומופת ללהקה שיודעת לעבוד קשה, להתקדם ולא לנוח לרגע.

מהבחינה הטכנית עושה רושם ש Desert רק השתפרו. השירה של אלכסיי ריימר התהדקה, הוא מאוד נאמן לז'אנר, פאוור מטאל Sabaton סטייל, מה שיוצר תחושה של עוצמה בשילוב עם העמידה הבימתית. לגמרי יכלתי לדמיין דמות של לוחם שחוזר מהקרב. מסביבו הגיטרות והשיער מתעופפים להם - סרגיי נמיצ'ניצר ואלכס זבולון (אותו לא ראיתי מופיע איתם קודם לכן, אבל זה צעד מתבקש לאור העבודה הצמודה שלהם באולפן) עובדים כיחידה אחת ומשלימים זה את זה. המתופף אסף מרקוביץ הביא כבדות לא אופיינית שלא שמעתי קודם לכן אצל הלהקה, ולטעמי מאוד מחמיאה להם מכיוון שהיא נותנת גב חזק לכל הסאונדים והאפיות של המוזיקה, ואולג אריוטקין הקלידן - כמו בכל להקה בז'אנר, הוא אולי החלק הכי חשוב כדי לשמור את האווירה יציבה ומרשימה.

עוד משהו שלא חוויתי מ- Desert בעבר היה העדר האורחים. בהופעות הקודמות תמיד היו לפחות שלושה זמרים אורחים אם לא יותר, ונכון שזה הוסיף להופעה ועשה אותה מעניינת, אבל הלהקה כבר במקום שהיא עומדת בפני עצמה והיה נעים לחוות אותה בצורה הבסיסית שלה. אורחים זה תמיד נחמד אבל כשמסתמכים עליהם יותר מדי זה נהיה סוג של גימיק, וטוב שהלהקה ויתרה על הגימיק הזה הפעם והראתה לנו שגם בלעדיהם זה עובד טוב.

לראות את Desert זה נעים ונוח. גם אם זה קורה פעם ב... זה תמיד מרגיש לי "בבית", אני יודעת למה לצפות ומקבלת בדיוק את זה, אבל כל פעם בצורה משובחת יותר. כמו Tomorrow's Rain, גם הם להקה שנשענת על אווירתיות חזקה, אבל כזו שקל להתחבר אליה – לעיתים לעוצמה שלה, לעיתים לדרמה, ולעיתים לסיפור עצמו. בניגוד ל Subterranean Masquerade, אני לא צריכה להסתכל כל שניה מעבר לכתף מ"חשש" שמשהו יקפוץ עליי או ייפול עליי מהתקרה פתאום. בדיוק מהסיבה הזו אני חושבת ששילוב הלהקות בערב הזה, למרות שבהתחלה היה הזוי בעיני – היה דווקא די מוצלח, שילוב מעניין בין אנרגיות שונות, מה ששמר על הקהל עירני ומסוקרן.


לגלרייה המלאה