תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Copacabana
Scorpions
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

07/12/2018
ברוס והכפתור - סיקור הרצאתו של ברוס דיקינסון בבית האופרה בתל-אביב
כתב: חיים וינטראוב
צילם: עמית ליבר

ובחלומי רבבות בני-אדם מכסים כשטיח אנושי רב מרקמי את פארק הירקון. חולצות שחורות ללא סוף עם דמותו של אדי לכל תצורותיו מקדימה, ורשימה של תאריכי ההופעות על הגב עם האותיות TLV בינות לשמות ערים אחרות. השמיים שחורים ומוארים רק באורות הצבעוניים והבלתי נגמרים שבוקעים מן הבמה שעליה אין סוף אביזרים והמולה ושאון שנדמה כזמזום כוורת צרעות מחרידה שמדי פעם מופרע בצעקות של מי מן הקהל העצום הזה שברוב התלהבותו צורח "מייידדדןןןןן" וכל הקבוצה שמסביבו מחקה אותו בקולות צחוק ושמחה. ואז מתחילה המוסיקה של Doctor Doctor וחמישים אלף זוגות ידיים מונפות אל-על וכולם מרימים את הראש בעיניים פעורות לרווחה ומחפשים את המתרחש על הבמה כי הנה, הנה הם עולים.... צרחות אימים של עונג וציפייה, פרפרים בבטן, צמרמורת בגב, פיק ברכיים והלב דופק כי IRON MAIDEN תיכף עולים על הבמה פה אצלנו, בתל-אביב.

ואז התעוררתי מהחלום בהקיץ. ברקע Tattooed Millionaire ואני יושב עם כמה מאות אנשים בבית האופרה בתל-אביב. ממתין לעלייתו לבמה של הסולן המיתולוגי, האגדה החיה והאיש בעל קול הסירנה BRUCE DICKINSON. אחרי כל-כך הרבה שנים בהן דיקינסון ביקר בישראל כאדם פרטי וכטייס מסחרי והצהיר שהוא אוהב את ישראל, הוא כאן. ברוס כאן. האל המטאלי שלי כאן, עתיד לעמוד על הבמה שלושה מטרים ממני. זה אמנם לא מיידן בהופעה אבל בעיניי ובעיני רבים מבני דורי ברוס דיקינסון הוא התמצית המזוקקת של כל מה שמיידן הם עבור המטאל בפרט והמוסיקה בכלל. שילוב של קול כמעט אופראי, נוכחות בימתית כריזמטית ומלאת דרמה, חוש הומור בריטי חריף ואנרגיות שלידן השפן של אנרג'ייזר מעדיף למות, אבל עם המגפיים שלו עליו.

אני חייב לומר שברגעים הראשונים לאחר ההכרזה של ASM שהם מביאים לארץ את ברוס דיקינסון במופע ה"ספוקן וורד" שלו נטיתי לחוסר אמונה בסיסי. ישראלים רבים כל כך מייחלים מזה שני עשורים לכל הפחות לביקור של IRON MAIDEN בארץ ומנסים להביא אותם – במיוחד לאחר הופעתם בישראל ב-1995 אולם עם הסולן ה"זמני" בלייז ביילי שעם כל הכבוד (ויש כבוד) הוא לא ברוס דיקינסון – בכל דרך אפשרית, מכתיבת מיילים וקטעי וידאו המבקשים/מתחננים שיואילו להגיע אלינו שוב וממוענים לחברי הלהקה ומפיקיה, ועד יצירת קבוצות כמו Bring Iron Maiden to Israel בפייסבוק, וכיו"ב. אז הסמל של מיידן (אחרי אדי הגולגולת), הפרונטמן האלמותי, האגדה עצמה ברוס דיקינסון יגיע לארץ? לא יכול להיות.

אבל מסתבר שבסיבוב ההופעות הנוכחי של דיקינסון שבו הוא מקדם את ספרו האוטוביוגרפי שיצא בתחילת השנה What Does this Button Do? הצליחו ASM הפקות להביאו לערב אחד בישראל. ומבחינתי ומבחינת מעריצי מיידן בכלל ודיקינסון בפרט זו חגיגה חד-פעמית שאסור היה להפסיד. מת או חי, בריא או חולה את הערב הזה לא הייתי מפסיד. פאקינג הזדמנות לראות את ברוס דיקינסון האיש שמאחורי הפרסונה הבימתית, בלי איפור בימתי ותלבושות מצועצעות, פנים אל מול פנים, עומד ומדבר ומספר על עצמו. מה יכול כבר להיות יותר טוב (טוב, נו חוץ מהופעה של מיידן בישראל)?



לדעת הח"מ בית האופרה בתל-אביב לא ראה ערב כזה מימיו. האולם המכובד עם היציע הגבוה והאליטיסטי יזכור לנצח בקירותיו ספוגי הורדי והכרמן את צלילי הגיטרות המנסרות והמייללות שבקעו מן הרמקולים לפני שדיקינסון עלה לבמה ובמהלך ההפסקה שבין שני חלקי המופע. צוות הסדרנים בבית האופרה גם לא ממש ידע איך להתייחס למאות באנשים לובשי חולצות המטאל, הקעקועים והשיער הארוך/הקרחות והזקנים שהחליפו לערב אחד את לובשי החליפות והעניבות עם סוכריות הצלופן בכיסים.

כמו בכל מפגש שכזה של אגדת מטאל מקומית, ועל אחת כמה וכמה בינלאומית ההרגשה הייתה של פגישת מחזור או מפגש משפחתי מורחב. חיבוקים וחיוכים ונפנופי ידיים כבר מן הכניסה לאולם ובתוכו בין מגוון חברי קבוצת אוהדי המטאל בארץ. כולם (כמעט) היו שם, מחברי להקות ישראליות כמו אורפנד לנד ושירן בנד, ועד חלק גדול מכתבי מגזין "מטאליסט", וכלה בכל הקליקה כמעט וכל מי שמטאל בדמו ו-MAIDEN בכל תא מתאי גופו.

אחרי כחמש דקות איחור ברוס עלה לבמה במכנסי ג'ינס, חולצת טריקו אפורה ועליה חולצה מכופתרת פתוחה. בשיערו הכסוף שמגיע עד מעבר לכתפיו (איזה כיף שהחליט להשיב לעצמו את הרעמה המפורסמת) ברוס נראה בחיוכו החם כעוד תייר בריטי שנקלע למקום בטעות ולא מבין מה מהות המהומה.

הקהל כולו קם על רגליו ועוד לפני שהוא מוציא הגה מפיו כולם כולל כולם עומדים ומוחאים כפיים, שורקים וצועקים ומפגינים טונות של אהבה לאיש שמחייך במבוכת מה (אמיתית?) על הבמה. בשלב הזה הוא נמלט החוצה אל מאחורי הקלעים וחוזר בריצה פנימה בחיוך רחב ובתנועות ידיים של "תריעו עוד פעם..." והקהל משיב בעונג רב בצעקות "ברוס, ברוס, ברוס" עד שהוא מסמן לכולם להירגע ולשבת במקומותיהם.

איזה כיף!!! אחרי הופעות שצפיתי בהם בחו"ל של IRON MAIDEN שבאחת מהן (עליה כבר כתבתי במגזין) הייתי בשורה הראשונה מול הבמה (FTTB) וראיתי את ברוס מולי בדמותו המוסיקלית כשהוא שר, מתרוצץ ונותן את כל השואו אוף מול עשרות אלפים, הוא עמד מולי כאחד האדם, במטווחי נגיעה ממש, בבגדים רגילים, עם חיוך רגיל. איש רגיל. כוכב שירד על פני האדמה. וואו.



להפתעתי ברוס שינה את תוכן המופע. איני יודע אם זה משהו שהוא עושה במתכוון בכל מקום אליו הוא מגיע. אולם אני חייב לומר שלקראת הערב צפיתי (כמו רבים מאתנו) במגוון קטעי יוטיוב מצולמים מהופעותיו ברחבי העולם, ומחד הוא לא ביצע פה חלק ניכר מהקטעים שכבר ראיתי שהוא מספר עליהם במסגרת מופע הספוקן וורד שלו, כמו למשל סיפורים על ניסיונו בתעופה ומטוסים בכלל, ומאידך סיפר פה אנקדוטות ונכנס לפרטים שלא שמעתי קודם לכן. האם במודע הוא מנסה להתאים את הסיפורים שהוא מספר אל קהל היעד, איני יודע ורק לדיקינסון הפתרונים. אולם הוא הצליח להפתיע אותי ואני משער שאת חלקו הגדול של הקהל שצחק ומחא כפיים שוב ושוב מול הסיפורים המשעשעים בחלקם והמרגשים בחלקם.

מופע הספוקן וורד של ברוס דיקינסון מתנהל בצורה כרונולוגית למדיי. הוא החל בסיפורי ילדותו בעיר הפועלים האפורה Worksop, שדרך-אגב הציע לפרנסינו שאולי היו באולם לקרוא לעיר תאומה וחסרת חשיבות כמוה אם יש בישראל על שמה, דרך סיפורי בית-הספר שלו שלהפתעתי מתברר שהוא ממש, אבל ממש תיעב בשל יחס המורים אל התלמידים בכלל (מכות והשפלות כדבר מן השורה) ואליו בפרט (הדגיש לא פעם את זה שהושעה מביה"ס תוך דגש על ההבדל באנגלית בין Expel שהוא מעין "לפלוט החוצה מהגוף" עם דגמה קולית "מתאימה", לבין Asked to leave שלזה זכו התלמידים מהבתים היותר "מכובדים"/עשירים במידה וחרגו מכללי ההתנהגות).

באופן מפתיע למדיי, ולמרות החשש המוקדם שלי, ההגייה של דיקינסון, למרות היותו בריטי ולמרות שבשירי מיידן ההמנוניים קשה לעתים קרובות להבין את המלים ולהפריד ולחתוך ביניהם בבירור הייתה מושלמת. הקהל, כך נראה, הבין כל מילה והאנגלית שלו למרות שהיא בשפה גבוהה היא לא מתנשאת והוא לא משתמש במלים מורכבות מדיי. המבטא שלו ברור וזה מוסיף מאד במופע שכולו מבוסס על סיפורים ושיח בשלב מאוחר יותר בין האמן לקהל.

דיקינסון קורע מצחוק. קשה להבין מהתנהלותו על הבמה בביטחון העצמי המהול מדי פעם במעין תנועות מבוכה אם הכול מתוכנן ונלמד בעל-פה או שמא חלק ספונטני (הוא מדי פעם עוצר ועובר לדבר על דברים ש"עלו בראשו" תוך כדי כמו במעין רצף מחשבתי שנקטע ואז מיד קוטע את עצמו במעין "אבל לא זה מה שהתכוונתי לספר" או "אבל נחזור לעניין"...), אבל הוא מקבל שאגות צחוק מהקהל בסיפוריו על כמה הוא לא התאים למסגרת הדכאנית והטוטליטרית בזמנו של ביה"ס האנגלי, ומקבל פרצי מחיאות כפיים והזדהות כשהוא מספר למשל איך המורה בביה"ס שהיה אחראי על המקהלה בחן אותו ובסיום הבחינה נתן לו אישור כתוב ש"ברוס דיקינסון – לא זמר!!!". הוא מצליח להצחיק אותנו עד דמעות בסיפורי השובבות (עד לעתים התנהגות משולחת רסן ואפילו מעט פלילית רחמנא לצלן בהבנה בדיעבד) שלו מול מורי והנהלת בית הספר, למשל בסיפור שלפיו הטיל את מימיו בתבשיל האפונה של מנהל בית הספר שלו (And he ate it!!!) או בסיפור שלפיו שלח 2 טון של צואת פרות אל פתח ביתו, ויתר על-כן הטיל על המנהל עצמו את התשלום, וכיו"ב סיפורים שהפגינו את רוח המרד והחתרנות שלאחר מכן כולנו גילינו בו בימי עלומיו במיידן.



במהלך הערב דיקינסון מציג תמונות ממהלך חייו, שאף מופיעות בספר. הוא נהנה לספר על כך שבעבר, כשרוקרים ובמיוחד חברי IRON MAIDEN הצטלמו הם לא תיארו לעצמם שיום אחד יהיה דבר כמו "High Definition", עם רמיזה לתמונות בהן חברי הלהקה, ובמיוחד הוא עצמו מופיעים בתנוחות מביכות, עם בגדים צמודים מדיי, לא מגולחים, מזיעים ועם העוויות בלתי אסתטיות בעליל. ברוס נהנה "לרדת על עצמו" ובמיוחד על טעמו בבגדים. הוא נהנה לצחוק על השפם שכפי שהוא אומר חוזר על עצמו לאורך תקופות שונות בחייו (חלקו מצויר בטוש כחול), כמו-גם על טעמו ה"מזעזע" במכנסיים. באופן כללי הוא מציג כמות נכבדה מאד של הומור עצמי, אבל גם נהנה לרמוז לא פעם על היותו מחונן עד כדי כך שבביה"ס לא הצליחו להכיל. NO SHIT - כל מי שמכיר את ברוס דיקינסון יודע שהאיש גאון, ויש בו ובאמירותיו על מערכת החינוך (גם אם האנגלית, אבל לא רק) להצביע על האופן שבו היא "מפספסת" את המוצלחים והמקוריים שבילדים.

בהמשך הערב ברוס התעכב על חייו המוסיקליים. הוא מתחיל בכך ש"סחב" שני תופי בונגו מביה"ס היות ושאף בתחילה להיות מתופף בלהקת נעורים שכל מה שידעה לנגן היה Let it be (ובדרך מעט לועג לליריקה של החיפושיות) אבל לדבריו התפרקה מהר מאד היות והיו לחבריה חילוקי דעות מוסיקליים ובכל מקרה "הגיע הזמן להפסקת תה" (דיקינסון מרבה להקניט את התרבות האנגלית ה"קוקנית" כמו גם את סמליה כגון המלכה אליזבת שהוא טוען שהוא "מת עליה" אבל דואג להציג עד כמה היא מגוחכת). לאחר מכן הוא עובר ללהקה שלדבריו התעקש לקרוא לה STYX למרות שכבר הייתה קיימת להקה אמריקנית כזו, מה שגרר לבסוף לכך שבעקבות הופעה של הלהקה המקורית בשפילד שלחו להוריו חשבון מס על סך אלפיים ליש"ט. לאחר מכן להקת SPEED שהקים בעת לימודיו בקולג', ותוך כדי סיפר שזו הפעם היחידה שבה התנסה במריחואנה וזאת רק בשל שותף סטלן לדירה ("חינוך" נגד סמים כבר אמרנו?), והנושא הזה עזר לו לעבור ללהקתו הגדולה הראשונה SAMSON, שתיאוריו על החברים ההזויים והמסוממים בה סחטו געיות צחוק מהקהל: הגיטריסט פול שהיה תמיד מסטול מג'וינטים, הבאסיסט שהיה מפוצץ מקוקאין, המתופף שהיה לרוב רדום מברביטורטים והמתופף ThunderStick ששאף להיות ג'ין סימונס מ-KISS אבל לבש מסכה שהייתה באופן מקרי זהה למסכה של רוצח סדרתי מאותו הזמן.

בשלב הזה דיקינסון הגיע לסיפור הצטרפותו ל-IRON MAIDEN וברגע ששם הלהקה נישא על הבמה הקהל, כצפוי, מחא כפיים ושרק בהתרגשות. ככה זה כשהחזן בבית-הכנסת מגיע לפיוט המרכזי של יום הכיפורים או משהו כזה. דיקינסון סיפר על האופן היהיר למדיי שבו הצטרף ללהקה, כשרוד סמולווד הציע לו בפאב שני דברים: הראשון היה להסניף אתו שורת קוקאין והשני היה להחליף את פול ד'יאנו, וברוס בדרכו מלאת הביטחון העצמי סירב לראשונה ולגבי השנייה השיב ב"השאלה היא האם אני בכלל רוצה להיות במיידן". ומשם היסטוריה.

בכלל, בכל מקום שבו דיקינסון ציטט או שר חלק משיר של מיידן, כמו בקטע שבו ציטט את I am not a number, I'm a free man מתוך The Prisoner, או שר חלק מהפתיחה של Revelations זה גרר תשואות ושריקות עונג מהקהל. אנחנו כל-כך צמאים בארץ לראות את מיידן מופיעים פה, שזה ממש כואב. זה היה כמו משחק מקדים מענג ומתסכל גם יחד לשמוע את הקול הכה מזוהה מדבר ושר מיידן, ולו לרגע. הבטתי ברגעים האלו בגלית שלידי והיא הביטה בי והתרגשנו. זה הוא, זה ברוס, זה הקול שלו!!!

ואז ברוס דיקינסון הפך למספר רציני. דווקא במקום בו, לדעת הח"מ הוא ידע שהקהל מחכה לאנקדוטות משעשעות מהבסיסטים' של הלהקה הכי גדולה בכל הזמנים, הוא בחר להיכנס לרבדים היותר עמוקים של היותו חבר בה. הוא כמובן לא מצטנע באופן מזויף ובוחר להציג את הגדולה של הלהקה, וכמה היא הצליחה ולשלב מגוון תמונות מכל הופעותיה בעולם מול קהלים של עשרות ואמות אלפים, אבל גם מספר בקצרה על המחיר שזה גבה ממנו כאדם בעל חופש מחשבה ורצון להתפתח ולהיות מקורי. פרט לסיפור משעשע או שניים, למשל על ההופעה המפורסמת בריו דה זירו (Rock in Rio) שבה "מרוב שהיה צעיר ושטוף הורמונים וטסטוסטרון" נגח בפניו בעצמו עם הגיטרה שהחזיק (ושלא הייתה באמת מחוברת למגבר ככל הנראה) ופתח לעצמו את המצח ורוד דרש ממנו להמשיך לנגן כשכל פניו מדממות "כי זה מצטלם טוב יותר", הוא מדבר על השעמום שהחל לנגוס בו.



דיקינסון לא נבוך לספר בפתיחות על התהום או הריקנות שמילאה אותו לפתע עם ההצלחה הענקית של מיידן אחרי The Number of the Beast כשבתוך שנה אחת הפכו לאחת הלהקות המפורסמות והעוצמתיות בעולם המטאל. הוא משתף את הקהל עם ההרגשה הקשה של השעמום שגרמה לו להתחיל לעסוק בכל מיני תחומים אחרים מהמוסיקה בכלל והלהקה בפרט, כמו בניית טילים מונחים (כן, כן), סיוף וכד'. אחד מהדברים היפים אצל ברוס דיקינסון הוא שהוא לא חושש להיכנס למקומות שנויים במחלוקת. גם בשלב הזה במופע וגם בשלב השאלות מהקהל שהגיע אחרי ההפסקה הוא נכנס למניעים שגרמו לו לעזוב את הלהקה לשש שנים ב-1993. ברוס מספר בכנות כובשת שבתור אדם צעיר שחלם על לכבוש את העולם מבחינה מוסיקלית הוא עשה את זה, ולפתע כפי שהוא אומר: "When you dream of something, Beware for it actually might come true". דיקינסון מרבה לדבר במופע על הגשמת חלומות, הגשמה עצמית ומתייחס לכך באהבה רבה מחד ובזהירות מאידך. הוא שב ודורש מהקהל לחלום, כי אם לא נחלום שום דבר לא יתגשם, אבל גם שב ומדגיש שצריך לרצות להתקדם אבל גם לשמור את הרגליים על הקרקע. הוא מנסה להסביר לקהל, ולדעתי זהו המסר שלו בערב הזה, ש"תעשו מה שטוב לכם". הוא מספר על חלומות ותסכולים ומדגיש שגם לאחר כישלונות הוא המשיך, וניסה שוב עד שהצליח. וגם אחרי שהצליח הוא התחיל לחלום חלומות אחרים וניסה להגשים אף אותם. אבל תמיד תמיד, הכי חשוב, כפי שענה לשאלה מן הקהל, זה המשפחה. המשפחה האמתית שמחכה לו בבית, והמשפחה המוסיקלית שאליה שב ב-1999, להקת IRON MAIDEN.

בחלק האחרון של המופע, כמו גם במענה לשאלה שנשאל, דיקינסון מדבר על סרטן הלוע והלשון שחלה בו ב-2015 וממנו החלים. זה החלק היחיד במופע בו יכולתי לראות (פסיכולוג דגול ומומחה לתנועות גוף אני, לא אמרתי כבר?) שהמבוכה שאחזה בו הייתה אותנטית לחלוטין. הוא סיפר על המחלה וההתמודדות עמה בכנות וברצינות (כמובן עם הפוגות משעשעות כדרכו פה ושם), אבל יכולתי להבחין בעצבנות מה באופן שבה שיחק וטלטל וצבט את הכרטיסיות שהחזיק בידיו (ושעליהן היו רשומות שאלות הקהל). כדרכו, דיקינסון מתנסח בצורה משובחת וכמעט פואטית. הוא מספר שלמזלו האונקולוג שטיפל בו היה "הכלאה בין שרלוק הולמס לצלף" וידע לחקור ולכוון בדיוק את סוג המחלה שלו, וכך הציל גם את חייו וגם את יכולתו לשיר. הוא מספר על נשירת הזקן שלו בעקבות ההקרנות שעבר (בליווי תמונות) באופן מבהיל ועם זאת משעשע, על שובו לשירה וכיצד נשמר קולו ב"גבוהים" אולם נאלץ ללמוד מחדש להפיק את ה"נמוכים", וכו'.

אין ספק שברוס דיקינסון פרפורמר ענק. מהטובים שבהם. גם כשאינו שר ומתרוצץ על במה כמו שד/סופת הוריקן של כישרון מלווה בנגנים ענקיים כמו חבריו ל-IRON MAIDEN הוא סוחף, הוא מרגש, מצחיק עד דמעות ובמיוחד מעניין וכן. הוא מקצוען אמיתי שבא "לתת עבודה" ולא להסתחבק. אין ספק שזה היה קצת מתסכל כאוהד מושבע שלו ושל הלהקה לא להיות מסוגל להצטלם ולו תמונה אחת עם אליל נעוריי ומלך המטאל שלי, אבל קיבלתי זאת בהבנה. דיקינסון בא לתת את המופע הכי טוב והכי מעניין ומהנה שהוא יכול ולחזור ל"משפחה". הוא אפילו לא הסכים לקבל בקבוק בירה מייצור מקומי שמישהו מהקהל צעק לו שיש לו בעבורו ורצה להביא לו אל הבמה. דיקינסון הודה לו בחיוך מנומס אבל הבהיר לו ש: "Not now… I'm busy here working…!".

אני יכול לכתוב וללהג עד מחרתיים על הערב המשובח הזה שהיה נהדר ומעניין ומענג וכה יוצא דופן בעולם המטאל בכלל והישראלי בפרט. הרצאה ולא הופעה, בבית האופרה ולא בפארק/מועדון אפלולי, וכו'. זו הייתה חוויה מושלמת בעבור כל מי שאוהב את מיידן או את ברוס. הזדמנות לראות ולהקשיב לאיש המיתולוגי הזה שהוא לא רק בבחינת אגדה מוסיקלית אלא איש אשכולות אמיתי עם כל-כך הרבה חוויות חיים וחוכמה וכל כך הרבה לספר, ובכישרון כה רב.

והיי, יצאנו גם עם ספרים חתומים שלו. אז בכלל היה שווה!!!!

ולבניין IRON MAIDEN בירושלים בשנה הבאה נתפלל אמן כן יהי רצון...

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Bloodbath – The Arrow of Satan is Drawn

The Ocean – Phanerozoic I: Palaeozoic

Soulfly - Ritual

Dir En Grey – The Insulated World

Slash featuring Myles Kennedy and The Conspirators – Living the Dream

Beyond The Black – Heart of the Hurricane
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
ברוס והכפתור - סיקור הרצאתו של ברוס דיקינסון בבית האופרה בתל-אביב

סקירת הופעה:
אוסטרלים עם שם להקה קליט - סקירת הופעתה של Ne Obliviscaris בישראל

סקירת הופעה:
כשהגשם ירד בקרקעית המדבר - סקירת הופעות Tomorrow's Rain, Subterranean Masquerade ו Desert

סקירת הופעה:
נרקבים שוב בארץ - סקירת הופעתה של Rotting Christ בישראל

סקירת הופעה:
עושים שמח בהוואנה - סקירת הופעתה של להקת Amaranthe בתל-אביב

כתבה:
הוואקן הראשון שלי
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/12/2018]
פסטיבל Copacabana בקיבוץ טללים
[06/12] חג האור פנד לנד חוגג עשור
[13/12] Unleash The Pain בהופעת השקה
[15/12] ערב להקות בBlaze Bar
[20/12] Paradise Lost בישראל
[20/12] Prog & Groove at the Keoss
[22/12] Scalar, Fet ו-Mother Red Sun בגאגרין
[27/12] Shredhead וחברים במועדון האזור
[03/01] Rite of Passage #2
[09/01] Arcturus בישראל
[20/02] Behemoth בישראל
[25/02] Manowar בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::