11/02/2019
סוף עידן התמימות - סקירת ערב ההופעות Rite Of Passage
כתב: איתמר ענברי
צלם: נדב דרורי

במשך לא מעט שנים היה ההורמון הזכרי, הטסטוסטרון, שם נרדף למטאל. מאות אם לא אלפי קליפים ועטיפות אלבומים, בעיקר מתקופת ההאבי והגלאם, הם שקיבעו את תדמית הגבר כפאלוס עם מיקרופון או עם גיטרה, ורידדו את הנשים לכדי פלקטים של בלונד, שיזוף, והרבה בשר חשוף. אף שעם השנים חל שינוי שלא לומר שיפור במעמדן של הנשים, בז'אנרים מסוימים כמעט שלא הייתה להן דריסת רגל. אם לשפוט לפי הליין אפ של פסטיבל "Rite Of Passage #2", שהתקיים בתחילת ינואר במועדון "האזור" בתל-אביב, גם אם המונופול הגברי עדיין לא נשבר, רוחות השינוי כבר מנשבות בעוצמה.

חמש להקות השתתפו בפסטיבל, שההאשטאג שבשמו מרמז על כוונת מארגניו, חברת ההפקות והלייבל "Shevet", להפוך אותו למסורת שנתית: Xenoblight שהגיעו מדנמרק, Pangéa, ZAD, Ma'anish, ו-Social Dissonance. בשלוש מתוך החמש – זנובלייט, זד, ופנגאה – נשים הם שעומדות מאחורי המיקרופון, ובזד מתווספת לסולנית דורין חיון גם הבסיסטית מיטל ברוכיאן.

הנוכחות הנשית הבולטת, שייתכן ומבשרת על ראשיתו של עידן חדש, לא הייתה המאפיין היחיד של אותו ערב. אם מישהו זקוק להמחשה של המונח Best Money Value, הרי שהפסטיבל יכול בהחלט לשמש דוגמה חיה. בעלות של פחות מ-100 ₪ לכרטיס, קיבלו מי שהגיעו למקום Fistful of Metal, כולל להקה דנית, שברזומה שלה יש כבר הופעה בפסטיבל Wacken האחרון.

לפנגאה, שהופיעו ראשונים, יש אולי שם של גן אירועים באזור השרון, אך הם רחוקים מלהיות להקה שמנגנת מוזיקת רקע אגבית, בזמן שהאורחים מתחבטים אם לשלשל לכספת צ'ק או מזומן. בנוסף לכך, כלל לא בטוח שהייתי מלהק את פנגאה לטקס נישואין, אלא הייתי נותן ללהקה להלחין מוזיקה לסצנה שבמרכזה מריבת אוהבים סוערת, כזו שמסתיימת בעיניים דומעות ובמסקרה שנשטפת במורד הפנים.

את הטון הדרמטי של פנגאה מכתיבה אוולין גניס, שמלבד היותה סולנית ההרכב גם מנגנת בקלידים. הדרמטיות באה לידי ביטוי בסגנון השירה – שירה אמוציונאלית, היישר מהקישקע, אך לעיתים גם שירה קברטית – ובשפת הגוף, שכוללת מחוות גופניות לא מעטות. כך למשל, לקראת סוף ההופעה החלה אוולין את אחד השירים כשהיא ישובה על הבמה, מכונסת בתוך עצמה. גיגול קצר מגלה שהתיאטרליות אינה מקרית, שכן בין שלל עיסוקיה אוולין היא גם שחקנית.

בניגוד לרושם שעלול להתקבל למקרא שורות אלה, לא מדובר בדרמה קווין ממשפחת "שופוני", אלא באומנית, שרותמת את הכישרון שלה בתחום אומנות אחד לטובת תחום אחר. ואם דיברנו על כישרון, כאן המקום להזכיר את החברים הנוספים בהרכב: הגיטריסט נדב בן חמו, הבסיסט אלעד כהן, והמתופף איתי טידור, שמספקים מעטפת פרוגית ומלודית, אבל לא מהזן המעיק והטרחני.
חילוקי הדעות האומנותיים היחידים שיש לי עם ההרכב נוגעים לכלי הנגינה שבו מנגנת אוולין, הקלידים. אלו מקבלים לדעתי תפקיד דומיננטי מדי, עד כדי כך שהם באים על חשבון כלים אחרים בהרכב. בנוסף, האפקטים שמוציאה אוולין מהמקלדת נשמעים כמו משחקי מחשב מהאייטיז, ובהחלט אפשר לוותר עליהם או לאפסן אותם בבוידעם יחד עם גיליונות ישנים של "מעריב לנוער".

ואחרי הפרוג המלודי של פנגאה, מה טבעי יותר מלשמוע להקה שרק משמה – סושיאל דיסוננס – ניתן לשער שאנו עומדים לפני משהו כאוטי, תזזיתי, אולי אף ברוטאלי.
וכך אכן קרה: כמה שניות אחרי שהלהקה עלתה לבמה, חוויתי התקף, שהוא הדבר הכי קרוב לחוויה אפילפטית, גם בגלל ידו הקלה של התאורן על האורות המהבהבים, אבל בעיקר בגלל ההלטר סקלטר מבית היוצר של דיסוננס.
חברי ההרכב – דניאל קלנדריוב (גיטרה), נורי קרימוב (תופים), מקס בקלישצ'ב (שירה), וניר נימקובסקי (בס) – פוערים את פיהם ולוקחים אותנו למחוזות המת'קור דרך כמה נתיבים: מהמהירות הסאחית של נתיבי איילון, דרך המהירות שמעל המותר בכביש 6, ובחזרה לפקק באיילון, מתחת למהירות הדוּם והיישר לבטן האדמה.

וממעבה האדמה נשלחת לפתע יד גרומה. יד נוספת באה בעקבותיה, מנערת מעליה רגבי עפר. מצבת אבן קלטית זזה ממקומה, רק כדי לפנות מקום לגוף שמתנשא במלוא קומתו.
שאגה מקפיאת דם היא שהעירה את המת משנת הנצח שלו. את השאגה שחררה מגרונה הסולנית של זד, דורין.
ברוח המיקס אנד מאץ', לוקחים זד את המיטב משני ז'אנרים – בלאק ודום – ויוצרים יחדיו אווירת שאול אמתית, שלא נותר לי אלא להצטער שזו הפעם הראשונה שאני נחשף לה.

כמו שנכתב קודם לכן, התחושה היא שלחברי זד יש את היכולת לזמן את המתים. אני מדמיין זומבי, שמגיח באיטיות מקברו, מביט ימינה ושמאלה, ומזהה קורבן. בדילוגים מהירים מזנק הזומבי לעבר טרפו, תוקע בו את שיניו, ומבצע בו את זממו (שם לא רע ללהקת בלאק).

במהלך ההופעה, מתמרנת דורין בין שאגות, יללות שנשמעות כמו ציפורניים שחורצות לוח, ופה ושם שירת קלין. את הכול היא דואגת ללוות במבטים מזרי אימה.

לסאונד המלוכלך של הגיטרות אחראים שני גיטריסטים: גיוארגי סורקין, שמנגן בסגנון אולדסקול, ואלי בוקצ'ין. את חטיבת הקצב מאיישים המתופף דווידוב, שעובר בין בלאסט ביטס לקצב התיפוף המסטול של הדום, והבסיסטית מיטל, שלמרבה הצער אפשר היה לשמוע את נגינתה בבירור רק מהשיר השלישי ואילך.

שתי להקות נותרו עד לסיום הטקס: מעניש המקומיים, וזנובלייט הדנים.

את מעניש אין צורך להכיר לקהל המקומי. הלהקה, שהוציאה אלבום בכורה ב-2015, ועברה אי-אלו שינויים פרסונליים, היא כמעט קונצנזוס בקהילה, שעסוקה לא אחת בקטטות ובמאבקי אגו.

גם הפעם הוכיחו מעניש שהם ראויים לתארים שנקשרו בשמם ושעונש קולקטיבי יכול להיות גם דבר חיובי.
הגיטריסט הווירטואוזי ברק פריאנטה ניגן אמנם לבדו, אך הוא הצליח לגרום לכך שהוא נשמע כמו שני גיטריסטים. הבסיסט אבישי פרקש ניגן את הליינים הפאנקיים שלו ומיתר אלעזרי – ובכן, קשה להאמין כמה כוחות סוס מצליח להפיק הבחור הזה. יחד עם דור רוזנטל הסולן, הארבעה פשוט "הרימו" את המקום, ונתנו את ה"בוסט" המתאים לאורחים מחו"ל.

באופן עקרוני, הסיכוי לראות להקה לא מוכרת יחסית מחו"ל אינו גדול במיוחד. הסיבה העיקרית לכך היא נטייתם (המובנת יש לומר) של המפיקים "ללכת על בטוח" ולהביא לארץ להקות מוכרות, במקום להביא שם לא מוכר ולכסוס ציפורניים במהלך מכירות הכרטיסים.
מבחינה זו, הבאת זנובלייט לארץ במסגרת הפסטיבל היא הימור, שהסתמן כמוצלח, אם לשפוט על פי תגובת הקהל.

החיבור עם הקהל הישראלי היה מיידי, בעיקר בגלל מנוע הבעירה הפנימי של הלהקה: הסולנית מאריקה הילדמאר. זו הפריכה כל סטראוטיפ אפשרי באשר לסקנדינבים מאופקים וקרים כקרח. היא ניתרה ממקום למקום, הניפה את זרועותיה, והאיצה בקהל להשתולל: "Tel Aviv – Go Crazy one More Time". היא ניצלה קטע אינסטרומנטאלי כדי לשחות לקהל, ונעמדה בין האנשים; מטשטשת את הגבולות בין אמן לקהל.

בסך הכול, ניגנו הילדמאר והלהקה 9 שירים: 9 שירים של דת' טכני עם נגיעות של ת'ראש, כולל הדרן של 40 שניות, שכל כולו פצצה מרוכזת של פוגו ואנרגיות.

וכך הסתיים לו טקס המעבר השני, עם עדות נוספת לכך שהמחיצות המגדריות הולכות ומיטשטשות. ולחשוב שפעם טקסי מעבר סימנו את השלב שממנו ואילך חונכו הנערים לתפוס את המקום הראוי להם על הבמה, ואילו הנערות נדחקו לשוליה.


לגלרייה המלאה