תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Ram2
Ram2
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

22/02/2019
(פרה)היסטוריה בת"א - סקירת הופעתה של Mastodon בישראל
כתב: ירון הורינג
צילם: יאיר אבלסון

אני לא יודע מי מקוראי הסקירה הזו חוטא בכתיבה מדי פעם, אבל אם יש מישהו כזה בקהל, אתם בוודאי מכירים את התחושה המטורפת הזו של טקסט המתגבש לכם לאיטו בתוך הראש, הדבר הראשון שאתם רוצים לעשות זה לתפוס דף ועט או מקלדת, ולפרוק שם את כל מה שמתרוצץ לכם בראש, נכון?

אז מאז ההופעה של מאסטודון, המילים מסתובבות לי במערבולות בתוך הראש, ממש כמו המוזיקה של הכנופיה האמריקאית הנפלאה הזו. ומערבולות הן יצורים שקשה לשלוט בהן ולהפוך אותם לטקסט סדור, אבל אני מבטיח לנסות. אחרי שמונה שנים של פעילות במסגרת מגזין מטאליסט, זו הסקירה הראשונה שאני כותב למופע שמגיע לכאן מחו"ל, עד כה כתבתי אך ורק על להקות ישראליות. איכשהו כובד האחריות הרגיש לי קשה מנשוא כשמדובר בהרכבים מחו"ל – ממש חששתי לשבת ולכתוב\לבקר אותם.

אבל מיד עם ההכרזה על בואם של מאסטודון לישראל ידעתי שזה הולך להיות שלי, את ההרכב הזה הכרתי מחבר חובב סטונר לפני הרבה שנים – בוא נקרא לחבר הזה אסף, בסדר? (למה ? כי זה השם שלו, חכמולוגים) אסף דיבר עליהם הרבה ואני דגמתי אותם פה ושם ובסה"כ חיבבתי אותם, אבל אני חושב שאת הצלילה העמוקה הראשונה שלי אל החומרים שלהם עשיתי רק ב 2014 – עם יציאת Once more around the sun - אלבום שפשוט גרם לי להתאהב בהם.

אז את הדרך הארוכה מחיפה לת"א עשיתי עם אסף, אפילו לא תיאמנו את הגעתנו מראש, סגרנו את זה ממש בדקה התשעים אחרי שהבנו ששנינו מגיעים להופעה. אני חושב שזה היה רק טבעי ששנינו נלך לראות את המפלצת הפרהיסטורית הזו עם הגיעה לישראל, לא? אל ביתן 2 בתל אביב הגענו באיחור קל, אז איתמר ענברי – כתב המגזין הרהוט ביותר מאז ג'ינגס חאן, חיפה עלי בדקות הראשונות של מופע החימום "קין והבל 90210", אליך איתמר:

"תודה לך ירון, על ההקדמה הנלהבת ועל ההשוואה לרוצח ההמונים המונגולי גם יחד, תודה רבה.
ובכן, קין והבל 90210, להקה שהיא סוג של כוורת על דיסטורשן – נבחרה לשמש כלהקת החימום לענקים האמריקאים. קין והבל תופסים את קידמת הבמה כשהכלים של המופע המרכזי שוכנים מאחוריהם, מכוסים בבד שחור ונחים להם עם הנגאובר מזעזע מהערב הקודם, ככל הנראה. הם מתחילים לנגן את המוזיקה המעושנת שלהם, האווירה הדקלומית שלהם גורמת לקשיי עיכול קשים לאוזניים לא מיומנות אבל מתאימה בול לשמש כפס הקול של מערכת הבחירות העומדת בפתח.




קין והבל מנגנים תסכול וחוסר אונים, אפשר לשמוע את השירים שלהם ולדמיין בקלות אזרח שצופה בטלוויזיה ותולש את שערותיו (או במקרה הפרטי שלי – מטיח את הראש בקיר). אחרי פתיחה קצרה של שני שירים קטטוניים (על סליים, קין והבל שרו על סליים), קין והבל בחרו בשיר שנפתח בשקט והתגלגל לכדי המולה נפלאה. אה, ירון! הנה אתה, טוב שבאת! שחרר אותי מהסקירה הזו, אני מזכיר לך שבניגוד אליך, אני אשכרה שילמתי על כרטיס, כן?" אז כן, בשלב הזה כבר נכנסתי פנימה, יונתן השילוני, האיש והגיטרה של קין והבל שר לו ומשהו שם היה לי קצת מוזר בשירה שלו. התופים, הבס והגיטרה נתנו יופי של עבודה, השירה קצת פחות.

השיר הבא בתור היה "הר הזהב", גם פה השירה הובלה ע"י השילוני ופשוט לא עבדה לי, הקצב והמוסיקה היו איטיים וכבדים במיוחד, תפקידי השירה של שאול לוריא (בס ושירה) עובדים הרבה יותר טוב עבורי. יצא לי לראות את קין והבל כמה פעמים בעבר ובד"כ לוריא מוביל את הטריו הזה, בין אם מדובר בשירה ובין אם בנוכחות בימתית, ופה היה נדמה כאילו שיש סוג של חלוקה שוויונית בהובלה, שוויונית אבל מסויגת, הטירוף הרגיל שלהם לא הצטרף אליהם למופע הזה. קין והבל לא זזו יותר מדי, הם עמדו וניגנו ונראו מרוכזים מאוד, אולי זו ההתרגשות והמעמד המטורף שבו הם עמדו, אני לא באמת יודע, אני רגיל לאווירה אחרת בהופעות של קין והבל.

בשלב הזה הוכרעתי ע"י כוס הקפה ששתיתי בדרך, אז דהרתי לשירותים כדי לפרוק קצרות וחזרתי במהרה, יחסית, אל מעמקי השורה הראשונה. ומה אתם יודעים, עושה רושם שהטירוף התגנב אל הבמה בזמן הקצר שנעדרתי, כי צללתי אל תוך טירוף שהוא "Videodrome", לוריא החזיק את הקולות ושאג בטירוף, איתמר – מתופף ההרכב היה באקסטזה ודפק לעצמו את מקלות התופים בראש, זה היה כבד, חזק ואפל במיוחד, סחטיין עליהם.

השיר נגמר וקול מוכר ורפטטיבי שאל את הקהל "באתם לפה כדי לעמוד? כדי לעמוד באתם לפה?" כמה שניות לאחר מכן ריחף לו כובע מצחייה לבן אל קדמת הבמה, הכובע הזה היה ככל הנראה כובע קסם, כי האור התעצם פתאום, גלים של אנרגיה היכו בבמה ובחזית הקהל ודודו פארוק התממש לו ככה פתאום על הבמה.

עושה רושם שכל מה שקרה עד כה היה בסך הכל הכנה לטירוף והאנרגיה שמכניס הבחור הזה אל תוך המוזיקה, הוא פשוט בעט להופעה בתחת והרים את המקום עם "ארמני" - גרסת מאסטודון.

מה הקשר בין ארמני למאסטודון? כך בוודאי אתם שואלים.

ובכן, פארוק פשוט הוסיף את המילה מאסטודון לרצף ה"ארמני" שלו. הקהל היה לגמרי בעניין שלו – קין והבל נתנו לפארוק את הגיבוי המטאלי הנחוץ והמשיכו אל "חגורה שחורה".



מה אני אגיד לכם, זה היה פשוט מדהים לראות איך הנוכחות של הבחור הזה העלתה את מה שקרה על הבמה בשש רמות של אנרגיה – אנרגיה פסיכית ואור, המון אור.
אפיזודת דודו פארוק סגרה את המופע של קין והבל והם ירדו מהבמה ביחד כשהצוות המיומן של מאסטודון פירק את הבמה במהירות והכין את המקום לכניסת הפיל הגדול – כן, גם אני אריץ פה מדי פעם דאחקות על פילים, כובד ופרהיסטוריה.

מאסטודון עולים לבמה אחרי אינטרו חורק ווינילי של Singing In The Rain הישן וטוב ובועטים בפרצוף של הקהל עם Iron Tusk, הבמה הפכה לאדומה ואפלה והצלילים הארוכים של מאסטודון היכו גלים בקהל לצד בסים מפלצתיים של טרוי סאנדרס ודאבלים רועמים של בראן דיילור – המתופף. הדבר המרשים הראשון בלייב של מאסטודון הוא כמובן טרוי – שמחזיק את חזית הבמה בכריזמה אינסופית, פורט על הבס שלו ללא הכרה ושולח צלילי שירה ארוכים ומכשפים ללא הפסקה. וכל זאת, בתיאום שירה מושלם עם כל המחלקה הראשונה של ההרכב, אנשי הגיטרות.

הבלוק הראשון של השירים כלל גם את March of the fire ants ואת Mother puncher הנהדרים שעברו ברצף בלי שבכלל הרגשתי את המעבר ביניהם. סאנדרס פצח ב"שלום" המסורתי, אין אמן מופיע שיגיע לארץ ולא ירכוש את הידע השפתי הבסיסי הזה, נכון? מיד אחריו הגיע Chimes כדי לשטוף את הקהל בסאונד הרענן של האלבום הנפלא שהוא משתייך אליו. הגיטרות התגלגלו ברקע והשירה רדפה אחריהן, המלודיה המעושנת הסתיימה לה בצווחת הסיום של השיר ופשוט הדהדה עד לשקיעה האחרונה של יצירת האמנות הזו.

Steambrether הגיע מיד אח"כ עם המשימה הבלתי אפשרית שהיא תיפוף ושירה בו זמנית, אני מעריץ את בראן על היכולת המדהימה הזו, באמת. הקול שלו גבוה יותר משל חבריו, הוא מחזיק את המלודיה והתופים בצורה מושלמת ביחד. וכשהקהל מצטרף אליו בשאגות " I wonder who I am" אני פשוט מפזר דמעות לכל כיוון. יש משהו בזעקה הזו שפשוט חופר לי עמוק בתוך הנשמה, לא ציפיתי להתרגש עד כדי כך. מחלקת הגיטרות נותנת בראש, הם מתקשרים זה עם זה, עומדים בזווית זהה זה לזה ונראים כמו חלקים זהים בלגו של סטלנים.
Toe to toes הגיע ביללה אדירה, ונעבור אל כתבנו הנוסף בזירה – איתמר ענברי:

"ובכן ירון, כל מה שיש לי להגיד זה שברנט הינדס נשמע כאן כמו יתוש שרודפים אחריו עם כפכף"

תשמעו, זה בהחלט נכון, השירה פה הייתה יללנית ומעט מזויפת, אבל ברגע שטרוי סאנדרס מגבה אותה לפרקים זה בהחלט הופך לנסבל, פיגומי הגיטרות החזיקו את מבנה השיר יופי, עד ליללת הגיטרה שסגרה את השיר. יללות הסולם המפחידות של Ghost of Karelia נכנסו בקצב הולך ונבנה של סאונד, עד שבסופו של דבר עלה הסאונד הזה על גדותיו והפך למכונה מרושעת של קצב ושאגת, מכניס את הקהל בהאנגר לאקסטזה.

מאסטודון נחים לשניה בזמן שברנט עושה צעד לוקאלי נוסף ומודה לתל אביב בקול חד וגבוה, תוך כדי החלפת גיטרה. (איזו גיטרה? לא יודע, אבל היא הייתה צהובה) הפרצוף של ברנט מתעוות ברשעות כשהוא מתחיל לשיר את Capillarian crest הנהדר, התופים מתחרפנים לחלוטין והקצב שלהם פשוט מתפזר לכל עבר. והגיטרות מייללות ונושאות ריח מתוק וחריף של Weed באוויר, כן, מאסטודון הגיעו לשיר העשירי ורק עכשיו הצלחתי להריח את הג'ויינט של אחד השכנים שמאחורי.

אבל ברנט לא זקוק לניחוח ה Weed כדי להתחרפן, הוא פשוט נכנס לאמוק פסיכי והקצב מתגבר ורודף אותנו תוך כדי ניסור תמידי של גיטרות. אל תשאלו אותי למה, אבל בשלב זה כל מה שהצלחתי לדמיין זה את למי קילמייסטר עומד ומנגן שם על הבמה, משהו בסאונד שם פשוט צעק מוטורהד.


בשלב הזה אני מבין שהעישון הפאסיבי גרם לי קצת לאבד כיוון, כי איבדתי שני שירים ברצף, אבל אז הגיע הצליל הפותח של Ancient kingdom ובעט לי בתחת. טרוי סאנדרס שואג את סיפורו של אדם הבורח מהמוות הרודף אותו, הינדס מצטרף אליו לסירוגין – הוא שר בסבל ארוך וממושך, אי אפשר לטעות במראה על פניו. וכל זאת תוך כדי נגינת גיטרה מרשימה שמחזיקה את הצלילים המובילים של השיר הזה וגלגול התופים שמעביר אותנו בין הבתים.

טרוי מוריד את הגיטרה מעליו ומשתחווה לקהל בהודיה. לאחר מכן הוא גורר אותנו אל Ember city, שיר שכתב בעצמו, אבל איכשהו משויך אצלי אוטומטית לסיפור של Skye –אחותו של בראן דיילור שהתאבדה וסיפורה היה ההשראה לאלבום ולשיר Crack the skye.
אז אולי זה הדמיון שלי, אבל הכאב בשירה של בראן חתך בבשר כשהוא שר עם הקהל את “What do I say to you?” בכל פעם מחדש.
התיפוף של Crystal skull פותח את דלת הטירוף מחדש, טרוי שואג והינדס מחזק אותו עם גראולים אימתניים, התוצאה? טרוי נושך את הבס שלו וסוגר את השיר.

Megalodon עולה לכבוש את הפסגה, הוא גדול וחזק והתופים מוליכים אותו יד ביד אל קצב מהיר ואגרסיבי, הבס של טרוי מושיטה גם את ידה אל הצעדה המסונכרנת הזו.

והגיטרות של הינדס וקליהר? הן עומדות בצד ומלוות את הצעדה הזו בדרכה הבטוחה קדימה.
Spectrelight נפתח לו בקטע אינטרו, אני לא יכול להגיד שהבנתי מה נאמר בו, אבל אני יכול להגיד שענן Weed עצום ליווה אותו, הסאונד שלו דוהר ומשכר כאחד, הראשים בקהל עולים ויורדים לא הפסקה, המופע הזה הגיע לאחד מהפיקים החזקים ביותר שלו והקהל מתמסר למוזיקה לחלוטין.

הריף הפותח של Aqua dementia תמיד הזכיר לי את ACDC והביצוע החי לא מאכזב, הינדס מחזיק את הנגינה לצד קליהר והשאגות שלו פשוט מדהימות. אין ספק שהן עולות על השיר הנקייה שלו.
הקצב הכבד של הדמנציה ממשיך לצבור מאסה, הוא נהיה כבד ואיטי יותר מרגע לרגע, מרסק ובועט כמו פיל פרהיסטורי אמתי. (ראיתם? שוב רפרנס לפיל!)

Crack the skye מכניס את ההרכב למצב צבירה שונה, עצבות כבדה שוטפת את הבמה (או שאני מדמיין, לכו תדעו) כשהם מנגנים את ההמנון הזה, המנון קורע לב על אובדן של נשמה אבודה.
כשהעצבות מעשנת את עצמה אל חלל ביתן 2 בתל אביב, מאסטודון נפרדים מאיתנו, מודים לקהל הרב שהגיע לשם ובחר לתמוך במוזיקה חיה.



ואז מגיע רגע הסגירה, Blood and thunder סוגר את המופע, הקצב שלו מחייה את הקהל מחדש, השורות הקדמיות נדחקות עוד קדימה, הקהל נשאב אל תוך האקסטזה הכבדה הזו, בכל שאגת פזמון האדמה רועדת, והריפ המוביל של השיר הזה פשוט מפרק לנו את החיים.
אני יודע, "מפרק את החיים" אינה קלישאת פילים, אבל היא קלישאה מספקת, לא?

בסיום האירוע הזה מאסטודון נפרדים סופית מישראל בנאום ארוך ומלא אנרגיה של בראן דיילור – המתופף הבלתי נלאה שמבטיח לנו שההרכב יחזור בקרוב.
ואני? אני מודה לאלים שממעל ובעיקר לאלו שמתחת על המוזיקה של מאסטודון, מוזיקה מלאה בהשראה, עוצמה ואוטנטיות שפשוט הפכה את ה20 בפברואר 2019 לאחד מהימים הטובים ביותר שהיו (ויהיו) ב2019.

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Zad – Followers of Tann

Rotting Christ – The Heretics

AVoidIn - Ex Animo

Ancient Bards - Origine

Tillian - Lotus Graveyard

Aephanemer – Prokopton
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

ביקורת סרט:
The Dirt

כתבה:
אין תקווה באופק - Bring Me The Horizon – טור דיעה

סקירת הופעה:
מחזירים את הפרוג - סקירת הופעתה של להקת Haken בישראל

ראיון:
וחושך על פני תהום - שיחה עם Erik Danielsson מלהקת Watain

כתבה:
לפרוץ את הכלב

כתבה:
הלהקות שהתחפשו - ספיישל פורים במטאליסט
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[01/06/2019]
Betlehem בישראל
[23/05] Orphaned Land חוגגים 15 שנים לMabool - לאור הביקוש, מופע נוסף!
[06/06] Rockin' The Keoss
[13/06] מחווה לRammstein
[29/06] Archspire בישראל
[02/07] Disturbed בישראל
[18/07] Dream Theater בישראל
[29/07] Arch Enemy בישראל
[19/09] Septicflesh בישראל
[10/10] Epica בישראל
[13/11] Annihilator בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::