12/04/2019
מחזירים את הפרוג - סקירת הופעתה של להקת Haken בישראל
כתב: איתמר ענברי
צילמה: אלכס ימפולסקי

18:30 – שעתיים לפני פתיחת הדלתות, ואני בדילמה איזו חולצה ללבוש. גם מזג האוויר שבחוץ – חורף שממאן לעזוב, גם בסוף מרץ – הוא דאונר לא קטן. ובכלל, האם Haken – עם שיריה המורכבים והארוכים – תצליח "להרים" את הבארבי?
23:45 – הייקן יורדת מהבמה לאחר שני הדרנים. שערי המועדון נפתחים לרווחה, ואני ממהר לרחוב התל-אביבי. טיפות סוררות ניתכות על פניי. אני מיטיב את מעילי, וממהר אל הרכב, רק כדי לשוב ולשחזר את הצלילים ששמעתי לפני שעה קלה.

21:00 – הזמן היה מוטיב מרכזי באלבום הבכורה של יוסי סאסי, "Melting Clocks", שיצא לאור ב-2012. בשונה מכותרת האלבום, סאסי וההרכב שלו, The Oriental Rock Orchestra, עולים לבמה בדיוק בשעה שנקובה בהזמנה, בדייקנות של קונצרן תרופות גרמני. אלא שגרמניה היא דווקא לא ראש סיכה שננעצה במפת הדרכים, שבהן מוליכים אותנו סאסי וחבריו להרכב: ספיר פוקס (שירה), אור לוביאניקר (בס), שי יפרח (תופים), בן עזר (גיטרה), רועי פרידמן (כלי הקשה), ובתו דניאל סאסי (חליל צד).

האורקסטרה מוליכים אותנו למסע חוצה ארצות ותרבויות, שנפתח בשעות בין ערביים בבית קפה בעכו, שם מנקה מלצר מיומן כוסות זכוכית לצלילי השיר Root Out. בבית הקפה ממתינה לנו מחצלת, או שמא מדובר במרבד קסמים, שנושא אותנו לשוק ח'אן אל-ח'לילי שבקהיר, שם אנחנו נוחתים בזהירות, סמוך לגבעות כורכום צהבהבות.

מפגש תרבויות נוסף התרחש במהלך הופעת אורח של אביטל תמיר (Betzefer, OSOG). אפשר לומר שמערב ומזרח נפגשים, אבל נכון יותר לומר שהמזרח פוגש את הדרום הרדנקי ליד עמדת הברביקיו. המכנה המשותף שמאפשר לשני קטבים לכאורה מנוגדים להתלכד ולשלב זרועות הוא "הנשמה": ה-Soul הדרומי שמפעפע בעורקיו של תמיר, והנשמה שמשקיע סאסי בגיטרה.

ובכלל, שיתופי פעולה הם אחד מסימני ההיכר של סאסי, הן באלבומים והן בהופעות. הופעת האורח המתבקשת ביותר באותו ערב היא כמובן של סולן הייקן, רוס ג'נינגס, שמקדים את הופעת להקתו כדי לבצע עם להקת החימום את Reveal, מתוך האלבום האחרון של סאסי והאוריינטל, "Illusion of Choice". אף שקיוויתי שההרמוניה הווקאלית בין ג'נינגס, פוקס וסאסי, תתורגם יפה גם ב"לייב", הביצוע של השיר לא מסונכרן דיו.

סאסי והאוריינטל חותמים את הופעת החימום עם Religion of Music, שהמסר הפייסני והמחבק שלו עומד בניגוד גמור לעובדה שכמה שעות קודם לכן ישראלים ופלסטינים ניצבו (שוב) משני עברי הגבול.

22:00 – האולם שבבארבי עמוס עד להתפקע. בתוך ים השערות מבצבצות פה ושם קרחות, אינדיקציה לקהל הצעיר ברובו, שקשישים כמוני נוטים לחשוב עליו כעל דור שמתייג מנות חלולות באינסטגרם אך בסופו של דבר מתברר שהוא מתענג דווקא על הקוויאר המעודן מהמטבח של הייקן. כמו במרבית ההופעות במהלך ה"טוּר" הנוכחי, צלילי האוברטורה של וילהלם טל משמשים כתחליף למכה על גונג.

לאחר האינטרו Clear, מגיעים הבזקי אור חזקים, כמו נזעי חשמל. תפקידם הוא להכניס אותנו בצורה האופטימלית ביותר לסערת הרגשות העומדת במרכזו של השיר The Good Doctor, מתוך "Vector", אלבומה האחרון של הלהקה. השיר המושלם – ערבוביה של קצב איטי ומהיר, של פאנק וג'ז – מהווה דוגמה ומופת לעוצמה הטמונה בלהקה, שב-"Vector" (ודווקא לא ב-"The Mountain" מ-2013) העפילה לפסגה חדשה.

כיאה לסיבוב הופעות, שנועד לתמוך באלבום האחרון, חלק נכבד מהסט ליסט מוקדש לשירים הנפלאים מ-"Vector". ולכן, מיד לאחר המיינד גיימס של ד"ר רקס, ממתין לנו משחק נוסף – הפעם בתוך קופסת חידות.

מתוך Puzzle Box, מזנק התיפוף הטכני והמדויק של ריימונד הרן, הבס הפאנקי של קונר גרין, וקולו של ג'נינגס: בתחילה מלטף ומרגיע, כמו Sade או צ'ינו מורנו, ואחר כך זועם ותוקפני. הביצוע מושלם: מההתחלה הדרמטית, עבור דרך קטע הביניים בסגנון דאבסטפ שבו אנחנו מאבדים מגע עם הקרקע ומרחפים אפופי סדטציה, ובסיום השיר הבינוני באורכו (במונחים של הייקן כמובן) המוטיב שפתח את השיר, כשמעליו שכבת הקלידים הייחודית של הקלידן, דייגו טחיידה. האחרון מתגלה במהלך ההופעה כ"אס" האמיתי של הלהקה. את החידה הטמונה בקופסה הדובר בשיר מתקשה לפענח, אבל את הקוד הגנטי של הקהל הישראלי הלהקה הזו דווקא כן הצליחה לפצח.

וכשג'נינגס שואל: "מי מוכן לחזור בחזרה להר?", הקהל מגיב באקסטזה. אף ש-Falling Back to Earth נמשך כ-12 דקות, המעריצים מזהים כל תו וכל מכת סנייר. וכשהשיר, שמבוסס בצורה רופפת על ניסיון הטיסה הכושל של איקרוס, מגיע בערך בנקודת האמצע לקטע השקט והאוורירי, הקהל כבר בשיא ומפגן חיבוק המוני מתחולל לנגד עינינו, כמו בצילום של ספנסר טוניק. אני לא אחד שנרתע מחיבוק קבוצתי, אך כפי שרמזתי קודם לכן, אלבומה השלישי של הייקן רחוק מלהיות המגנום אופוס שלה. יחד עם זאת, גם אני הייתי מעדיף ליפול חזרה לארץ, אם הייתי יודע שממתינה לי טרמפולינה שעשויה ממיתרי הקול של ג'נינגס.

לאחר שהשיר מסתיים, הייקן מושכים את הקהל לעבר הווקטור הכבד יותר, תרתי משמע, באמצעות רצף של שני שירים מהאלבום: בתחילה A Cell Divides ואחר כך Nil by Mouth. את A Cell Divides, החותם את "Vector", אני אוהב לא בגלל המוזיקה אלא דווקא בגלל המילים העוצמתיות, שמעלות על נס את היופי שבפגם ואת החן שבחוסר השלמות, ומתריסות במובלע נגד אידיאל היופי שכולנו בסופו של דבר סוגדים לו כמו למולך. בשיר ניתן גם למצוא הד לרומן של הייקן עם חרקים ושאר פרוקי רגליים, שהדוגמה המובהקת שלו היא כמובן Cockroach King, שבוצע לשמחת הקהל בהופעה.

NBM, לעומת זאת, מאפשר לג'נינגס לרדת מהבמה, ולתת לחמשת הנגנים שבהרכב לבצע רצועת פרוג מופלאה. זוהי שעתם הגדולה בעיקר של שני הגיטריסטים: צ'רלי גריפית'ס וריצ'ארד הנשל, שעל הגיטרות חסרות ה"נאט" שברשותם, רוקחים את ה"הד נוד שיט" הכי טוב ששמעתי לאחרונה.

האייטיז משגרים את ג'נינגס לבמה כדי לבצע את "1985". כדי להעצים את אווירת הרטרו, הוא חובש משקפיים, שבשנות ה-80 היו יכולים לקבל את התואר "מגניבים". אך מי שאחראי לחוויית הפלאשבק יותר מכולם הוא טחיידה, שהצליח לשחזר סאונד שכמו נלקח מפסקול הסרט "Ghostbusters" או מקלטות וידיאו של כוהנת האירובי ג'יין פונדה. בשלב מסוים הוא אף נוטש את עמדת הקלידים, ויוצא לקדמת הבמה עם גיטרת קלידים עמוסה גולגולות.

אולם, יותר מהביצועים ומהמקצוענות, מה שהרשים אותי יותר מכול היו האהבה לקהל המקומי וההשקעה העצומה בו מצד חברי ההרכב. העובדה שההופעה ארכה שעה ו-45 דקות וכללה שני הדרנים (כולל קאבר ל-Africa של להקת Toto) היא העדות הטובה ביותר לכך שהייקן, להקה שנמצאת בחוד החנית של הפרוג, לא באה "לדפוק קופה" וללכת, אלא שהיא רוצה למסד קשר ארוך טווח עם הקהל הישראלי.

00:15 – אני מניח את הראש על הכרית. המלטונין כבר נשלח למרחבי הגוף, אך הראש נותר עדיין בבארבי, מייחל להדרן שלישי במספר.


לגלרייה המלאה