תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dusturbed
Disturbed
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

30/06/2019
Coreעים את ישראל - סקירת הופעתה של Archespire בישראל
כתב: יותם Defiler אבני
צילם: עמית ליבר

הרשו לי לכבד אתכם במנה קטנה של קלישאות. 2019 אולי היא לא השנה הכי טובה של העשור האחרון במטאל (אבל לדעתי היא מקום 2) והיא אולי לא השנה בה כל הרכב מטאל בעולם זכה להוציא את יצירת המופת שלו – אבל היא תזכר לדורות בתור שנה של שינויים ותמורות. קצת לפני תחילת העשור הבא אנחנו יכולים להגיד שראינו את אחת מהלהקות שהולכות לעצב את העשור המתקרב מבחינתנו, אלה שאוהבים את המטאל שלהם קיצוני מורכב ומופרע. Archspire הובאו לישראל על ידי הבחורים הטובים של Space Fog שכנגד כל הסיכויים החליטו להצניח את הכנופיה הקנדית הזו היישר למחוזותינו. הם הצמידו שתי להקות מבטיחות כהרכבי חימום בידיעה שהולך להיות ערב קצר, אינטנסיבי ולאלה שאוהבים את הז'אנר לא פחות ממרגש. אומר לכם בקצרה – היה מצוין. גם ההרכבים הישראלים היו טובים וההופעה של Archspire הוכיחה שלכולנו יש עוד הרבה מאד מה ללמוד. אז בואו חברים, שבו ואספר לכם מה קרה שם באותו היום לפני חלוף העשור שהנביט בי את התובנה שהמטאל שלנו הולך להשתנות ללא היכר בשנים הקרובות. ולאלה שהיו שם – עכשיו יש לכם גם עדות באינטרנט שתוכל לעזור לכם לשחזר לנכדים מה קרה פה לפני אפוקליפסת הרובוטים ששינתה את העולם. כאילו, אם יהיה חיבור לוויפי אז כמובן.

Avoidin

ז'אנר: Techincal Deathcore

ראשונים עלו Avoidin, להקה שהוכיחה את עצמה במהלך השנה האחרונה, עם חילוף בעמדת הזמר, כאחת מההבטחות המבריקות של ז'אנר המטאל המודרני בישראל. אני לא אוהב את המילה הזו, "הבטחה" – כי משמעותה מקושרת לקונספט שצריך לקיים. Avoidin מופיעים בצורה הפוכה – כאילו הם לא צריכים להוכיח לאף אחד שום דבר. כאשר ניר ליברשטיין, מי שלנצח יזכר כאחד מהמתופפים העמוסים והעסוקים ביותר בסצינת המטאל הישראלית בעשר השנים האחרונות, עשה את תפנית ה"רן אליהו" וניגש להוכיח את עצמו כזמר. ליברשטיין הזמין את קהל חובבי המטאל שהתאסף במקום לבוא ולחוות את החבטה המוסיקלית של Avoidin וההרכב פתח עם השיר Astray. אם יש משהו שהיה משותף לכל ההרכבים על הבמה היום זה חגיגת המיתרים המרובה על כל כלי מיתר. Avoidin התעסקו עם שמונה מיתרים לכל גיטרה, כשהגיטריסטים עוז ועידן כהן מפציצים במלאכה של ריפים שמשתוללים לאורך כל הסולם, ארפג'יו מפחידים מדי פעם וברייקים שעשו את הנויז-גייטס שלהם מבסוטים כמו הורים בטקס חלוקת תעודות הצטיינות. המתופף אביתר ביבס הפליא להרביץ בקצב והכל תקתק כמו שעון – עד ששמתי לב בחסרונות של קורן, בסיסט ההרכב, שנעדר מההופעה. תפקידי הבס יצאו ישירות מה-PA ביחד עם כמה תוספות נוספות, מה שהוכיח שהלהקה הייתה מדויקת – אבל ככל שהיא הרבתה לנגן מסובך, כך הנגנים בה היו יותר ויותר נייחים. זוהי כמובן תופעה מוכרת אצל כל הרכב שצריך להשקיע מאמץ או שניים בנגינה, אך הדבר בעיקר גרם לפער בין האנרגיות של ליברשטיין לבין שאר הנגנים – שמלבד הקטעים הפשוטים כמו ברייק-דאונס מתואמים מראש – הרגישו קצת עומדים מאחוריו.

מוסיקלית Avoidin הם סוכר. הם מגישים Deathcore עם קצת Djent וקצת Metalcore והכל ממש ממש טכני, אבל לא נסחפים למחוזות טרחניים כמו גדולות הז'אנר סטייל Ring Of Saturn. מצד שני, הם לא נבלעים בטרחנות הנגררת של Technical Death Metal אה-לה Gorguts שלא מתאימה לאווירה הקלילה יותר שההרכב מנסה לשדר. כאשר ליברשטיין מציג את השיר החדש Recollection ומספר על כמה קל להפוך דייט מבטיח לסצינת רצח אלימה ובכך פונה לבסיס היסודי האלים של כמעט מחצית משירי המטאל שנכתבו מאי שם ב-1983, בין אם יש כאן קצת חוסר טאקט נערי המגובה ב-fuck it של הרוקנרול – אנחנו מקבלים בעצם את המהות של Avoidin. יש פה כריזמה, יש פה אפילו חדשנות, במיוחד יחסית לסצינה המתפתחת לנצח במטאל הישראלי, יש פה אפילו רוח נעורים שכזו – שגורמת להכול להרגיש טיפה יותר קליל, במיוחד בהגשה הלא מחייבת של ליברשטיין שמשרה את האווירה שזה בסדר, לא צריך לקחת את כל הקונספט של הכסאח כל כך ברצינות ואפשר לחייך מדי פעם. ההרכב הזה עבר כברת דרך, וה-EP הטרי שלהם מוכיח זאת. אני מניח שבאלבום הבכורה שממנו קיבלנו טעימות ראשונות נשמע כבר הרכב בשל, כיפי ומפותח שלא מהסס לערבב בין מטאל טכני לבין גרוב של מסיבות.



Ages Of Atrophy
ז'אנר: Deathcore

זה מצחיק איך יצא שה-Deathcore בארה"ב מזוהה עם החוליות הכי מדוכאות בשרשרת המזון של המטאל האמריקאי, ואיך הז'אנר עשה מאמצי ענק עם הרבה סטרואידים כדי להפוך ממשהו אנמי ודליל לאיך שהוא נשמע כיום. גם אם אתה לא האיש שהכי בקיא ברזי הז'אנר, אפשר לשמוע התפתחות כבירה בעשר השנים האחרונות – ובעוד שסביר להניח שעל כל להקה שמופיעה מפחיד יצוצו עשר להקות שמנגנות באולפן בחדר בבית של ההורים לעצמם וחושבים שככה עושים את זה, Ages of Atrophy הפכו בהחלט לנציגה של הפסגה הבימתית של הז'אנר בישראל, במיוחד אם נעמיד אותו כתף אל כתף ליד הסצינה האמריקאית. ההרכב התפתח במהלך השנים האחרונות מאחורי הקלעים בעיקר, אבל כאשר מאי 'למי' כהן הצטרף אל הלהקה כסולן, ההרכב קיבל את זריקת האדרנלין שהוא היה צריך כדי להתפשט כמו אש בשדה קוצים. אלה שהספיקו לראות את AoA בעבר עם להקות מטאל אחרות יודעים שהלהקה לא לוקחת שבויים. הם באים לספק את הגרסה שלהם לרוקנרול הכי כבד והכי אלים שהם מסוגלים להגות מדמיונם הקודח. הם מתמסרים ל-Deathcore כמעט בגרסתו המקורית והטהורה, מה שאולי לימים ייתפס כגרסה המסורתית של הז'אנר, עם כמובן כמה קריצות הצידה למביני עניין. ההרכב מופיע בצורה חייתית, גידי גבריאלי ורן ריחני נותנים בראש בצורה מתואמת ומלווים בגיטריסט חדש שמחליף את ניצן בוכניק. על התופים, מתן מנדלבאום מפציץ כאילו אין מחר את הבלאסטים הכי מהירים שבקעו מהרכב ישראלי על בימת הגגארין, מרגיש הכי בבית עם הז'אנר האהוב עליו ולא נראה כאילו הוא צריך להתאמץ בשביל להגיע למהירויות האלה.

מאי, אריה בצורת אדם, מפרק את הצורה עם טונות של חן ורסטות שמצליפות כמו שוט במי שמעז להתקרב אל קדמת הבמה. הקהל מתאסף באופן שממלא את המועדון ומשתולל בפוגו לכבוד ההרכב הישראלי, מוכיח כמובן שמופע טוב לא מחייב אותך לנגן סופר-מורכב וסופר-מהר. האמת היא שזה היתרון המשמעותי הגדול ביותר של AoA – למרות המהירות של מנדלבאום – הריפים עצמם לא משתוללים ומופרעים, לא כמו אצל Avoidin ובטח לא כמו מי שתעלה ותבוא אחריהם. בתחילה הייתי סקפטי על הבאת הרכב Deathcore כל כך פשטני לחמם את אחת מהלהקות הטכניות ביותר בעולם – אבל המופע של AoA פשוט הוכיח לי את טעותי, מדובר בהרכב מפלצתי שמופיע בצורה משומנת ומהודקת ושאין מתאימים מהם למאורע הזה. שאפו ענק לשכנע מי שלא חובב גדול של הסגנון להתרשם בצורה כל כך טובה מהם.



Archspire
ז'אנר: Technical Death Metal

אז עכשיו הגענו לדילמה האמיתית שלי. אני יכול לפרט לכם פה כפי שעשיתי מדי כמעט שני עשורים מדי פעם על ההופעה של Archspire, אבל לראות את זה מול העיניים יהפוך את המילים שלי למיותרות. אפשר לתאר, לעזאזל- הרבתי לתאר לאורך רוב שנותיי נגינה של להקה על הבמה, להקת מטאל – כזו שיודעת לנגן מהר וכבד ואף אחת מהן, לא Obscura לא Symphony X ולא Megadeth – אף אחת לא מתקרבת לרמה של Archspire. הדילמה היא כזו, והיא אמיתית. דמיינו שהייתי כותב את הכתבה הזו למגזין מוסיקה אחר, לא למטאליסט. משהו כמו ל-Ynet או לאיזה מוסף תרבות באיזה עיתון מודפס. כל מה שהייתי מתאר על להקת מטאל, ממשהו עדין כמו Soen ועד לכסאח של Aborted היה נתפס אצל האנשים האלה כרעש של אנשים שחושבים שלנגן מהר זה מרשים, שלשים דיסטורשן על גיטרה או לצעוק בגרון ניחר יש בזה איזושהי הוכחה של מיומנות. כל אגף מוסיקה בכל בית ספר למוסיקה פשוט יגיד לכם "אה זה נחמד לנגן מהר אבל בוא תחזור לג'אז או לקלאסי." אף אחד לא יספור אתכם אם תנגנו מטאל מהיר. אף אחד לא יספור אותי אם אני אספר לכם על כמה הלהקה הזו מהירה. רק על במה כזו אתם תבינו כשאני אומר לכם, כותב לכם את זה פה שיהיה לכם ברור, שאני במלוא שנותיי לא ראיתי בעיניים שלי להקה מנגנת כל מהר, אני מצפה שפאקין תאמינו לי פה.

מהר זה יפה, אבל מדויק, חד, כמו רובוטים, זה משהו אחר. לפני שנה וחצי אמרתי ש-Archspire זה העתיד של המטאל העולמי, לרבות ה-Death Metal. לאט-לאט, אני מאמין, כל הלהקות יאלצו ליישר איתם קו או למות בגזרה של ה-Old School שילך ויספח אליו יותר ויותר הרכבים ככל שיעבור יותר ויותר זמן. הדרך היחידה שבה להקה תוכל לנצח את Archspire זה רק אם היא תפסיק להיות להקה שמורכבת מאנשים ותחליף את כולם ברובוטים על אמת. אני לא רק מדבר איתכם על מכונת תופים או משהו כזה, אני מדבר איתכם דוגרי ברובוטים, כאלה שהונדסו לנגן יותר מהר ממכם וזו כל מטרתם. אני מכיר כמובן את הלהקה הזו של הרובוטים שמנגנים Motorhead, בואו קחו עוד 10 שנים קדימה ותלמדו אותם לנגן Archspire, אז אנחנו נדבר.

ההרכב הקנדי מגיע אלינו בשיא כוחו – עם אחד מהאלבומים הכי טובים של העשור באמתחתו (ואלבום לא רע בכלל שקדם לו) – Relentless Mutation שיצא ב-2017 והפך את הלהקה לכוכבי על. המהירות הבלתי נתפסת של ההרכב, של כולם מההרכב, היא משהו פנומנאלי שחייבים לראות כדי להבין – ולמרות שלשמוע את האלבום נותן תחושה שההרכב הזה מנגן מהר אבל זה לא משהו שלא שמעתם בעבר עם להקות שהשתמשו במכונת תופים – רק אחרי שקולטים בעיניים את הגראביטי-בלאסטס של Spencer Prewett, את המהירות המתופפת של הדאבלים שלו, את הדיוק הקוסמי שלו – רק אז מבינים שייתכן שכולנו מתעסקים רק בקקי, ושלנגן מהר זה משהו שכל כך רחוק מהישג ידינו שאולי כדאי שנרים ידיים ונקבל בהכנעה את שלטון הרובוטים האנושיים האלו. גם לשאר ההרכב לא חסר. Dean Lamb ו-Tobi Morelli הגיטריסטים מנגנים מהר אבל לא שוכחים להכניס מעט ג'אז (כוסעמק עם הג'אז הזה!) מדי פעם – והמון מלודיות חכמות ששומרות את המוסיקה הסופר-אינטנסיבית הזו ברמת הקליטה והכיפית.

על הבס חוגג פה Jared Smith שמדי פעם גם זוכה להשחיל סולו משלו ולהוכיח שגם הוא לא פראייר ואי אפשר לבטל את החיבור המצוין שיש לכל הכנופיה הזו ביחד מבחינה מוסיקלית. Smith בעצמו גם מחזיק לא מעט מהשואו בהתחשב בזה שהוא היחיד עם מחלפות שיער ושאפשר לראות אותו ממש עושה הדבאנגינג במהירויות האלה – אבל החגיגה האמיתית היא אצל הרב-אמן Oliver Rae Aleron. המטורף הזה מצליח להגיע למהירויות מטומטמות, כן גם בלייב לכל הספקנים, שגורמות לשירי הראפ הכי מהירים בעולם להרגיש כמו נעימה ביישנית של לאונרד כהן, והכל בגראול עם מספיק אוויר ועם מספיק מרחב נשימה כדי לתת לו לנוע עם המוסיקה ולעשות את ההד-באנגינג המתבקשים.

ההרכב פוצח עם Involuntary Doppelganger – השיר שפוצח את אלבומם האחרון – ואיתו הגרוב המפחיד שפוצח את כל המופע הזה. ההרכב הזה מוכיח לכולם תוך 20 ומשהו שניות כמה מהר אפשר להשמע באמת בלייב, כמה אינטנסיבי יכול להיות Death Metal וכמה כל מה ששמעתם עד עכשיו יכול להרגיש לכם מיותר. אני חובב Techincal Death Metal כמו כל אחד שחובב את הז'אנר הזה מבלי באמת לנגן על שום דבר, מבחינתי כל נגינה היא מרשימה כל עוד היא לא סלופית מדי – אבל מקרי קיצון כמו של Archspire הם פשוט חוויה שמעבירה בך רעד בכל הגוף במקביל להדבאנגינג שלך.



Aleron מבקש מהקהל שהתאסף למחוא כף אחת בלבד. לא כפיים, רק כף אחת – אין לזה צליל בכלל גם כשכל הקהל עושה את זה ביחד, כמו עץ הנופל ביער ואיש לא שם כדי לשמוע אותו, יש בזה משהו כמעט זן. Aleron מסביר לקהל שזה הדרך שהם בחרו בה לייחד את עצמם משאר הרמת האגרופים וקרני השטן ושאר הסימנים המטאליים הרגילים. אין לזה שום משמעות מלבד להראות שהם מתכוונים להיות בולטים בכל דרך אפשרית. מוסיקלית הם כבר רמה וחצי מעל רוב הלהקות שמובילות את הז'אנר ולפחות כמה צעדים לפני הטובות ביותר בתחום, עכשיו רק נשאר להשאיר את המופע שלהם מבדר – ואת זה הם צולחים כמו גדולים.

בין השירים הטובים של האלבום כמו The Mimic Well או השיר שסוגר אותו A Dark Horizontal – הם גם משחילים להיטים מצוינים משלהם שמשאירים את כל הבאים שבורים לרסיסים – בין אם זה הפזמונים המצוינים של Human Murmuration לבין שיר הנושא – ועד ל-Calamus Will Animate שמתחיל עם ההפצצה הגובלת בצ'ופר-ראפ רק בגראולים על ביט מלוכלך וסופר אגרסיבי. בין היתר הם מטבלים גם עם שירים מאלבומים קודמים, ממש רק קצת – כמו Rapid Elemental Dissolve או Lucid Collective Somnambulation לאלה שאוהבים אותם משנים עברו וחושבים שיש טעם לנגן שירים אולי פחות מהירים ומשוגעים כמו האלבום האחרון. כל פעם שיש סולו בס Aleron מרים שלט תאורה קטן עם המילה Applause ומציג אותו מעל Smith המשתולל, ומכבד ככה גם את הגיטריסטים שצריך. ההרכב שומר על הומור בריא כאשר Aleron מציג את חברי הלהקה מבעד למחלות מעיים שונות שכל אחד מהם סובל ממנה כביכול, ומנצל את ההפסקה הקטנה של Prewett שכנראה נמס מהחום הישראלי ובמהירות בה הוא נדרש לנגן. מעבר לכך הוא דורש מהקהל להסביר ל- Morelliאת המשמעות של "אל תכניס את זה לפה שלך יא חתיכת מגעיל" אודות המשמעת הקולינארית המפוקפקת שלו בכך שהוא מבקש מהם להריע את הנזיפות שלו כמשפטים שלמים ב - Morelli המשועשע. אין ספק שההרכב הוכיח לנו סופית שהם לא רובוטים, רק נשמעים ככה (אם כי אני עוד לא סגור על Prewett, ייתכן שהוא רובוט מחופש, אני עוד אבדוק ואחזור אליכם).

זו הדילמה שלי, חברים טובים. רק אתם יכולים להבין את היופי של הופעה אינטימית מול 150 איש במועדון צנוע, ואם תשימו פה לינק לאנשים שלא מבינים על מה אנחנו מדברים אז הם יגידו "נראה שסחבק לא ראה אף פעם הופעה של גאנז אנד רוזס." אז הרשו לי לשים לכם את הסייג הזה פה. זוהי דעה של מטאליסט חובב לעיניהם ודעותיהם של מטאליסטים חובבים אחרים. ראינו לא מעט הרכבים ששינו את הסצינה בשנתיים-שלוש האחרונות – מ-Tribulation ועד Igorr – מגיעים לישראל ועושים פה שמח, אני אומר לכם פה – Archspire היא הדוגמה החותכת לכך שלא רק של-Death Metal יש עתיד – הוא גם ישלוט בכולנו פה בסוף.

לסיכום - היכולת שלהם לשמור על שירים מלאים במהירויות כאלה ועדיין לערבב בהם גרוב מנפץ וגם מלודיה מצוינת היא לא פחות מההוכחה הסופית שהם יהיו ענקיים ושהיה לנו זכות לראות אותם כשהם קטנים פה. העובדה ש-Archspire עושים גם הופעה טובה במקביל למוסיקה המצוינת שלהם זה תפיחה חמודה על השכם של מישהו שיודע שהוא לא צריך את עזרתכם כדי לתקתק את העבודה שלו. שימו לב למה שאני אומר לכם כאן – Archspire תכתיב את חוקי הז'אנר כבר החל מבעוד שנתיים שלוש ובעוד 10 שנים הם כבר יהיו ענקיים, כמו ש-Strapping Young Lad שינתה את חוקי המשחק לפני 20 שנה ו-Gojira צבעו את הז'אנר בחיים חדשים לפני 10 שנים, תזכרו איפה הייתם כשהם ביקרו פה בארץ לפני שהם היו הרכב ענקי.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::