13/08/2019
זומבים בבארבי- Shredhead משיקים אלבום במועדון הבארבי
כתב: איתמר ענברי
צילם: נדב דרורי

"משטרה שלום"
"הלו?"
"כן אדוני, אני מקשיבה"
"תקשיבי, תביאו לפה דחוף ניידות, את כל מה שיש לכם"
"מה קרה אדוני?"
"אני ברחוב קיבוץ גלויות בתל-אביב, וקורה פה משהו לא נורמלי. צבא של זומבים יצא עכשיו מ'הבארבי'. אני רץ עכשיו לכיוון האוטו, אם לא תבואו, אני לא יודע מה יקרה"
"בסדר אדוני, אני תיכף שולחת לשם ניידת. עוד משהו שכדאי לדעת?"
"כן, הם מהסוג המדלג. הם הולכים ומתקרבים אליי. הם צועקים משהו. 'שרדהד', 'שרדהד', 'שרד'..."
"אדוני... אתה בסדר?"


אין לי ספק שכל מי שנכח בהופעת ההשקה של האלבום השלישי של Shredhead, שהתקיימה בסוף השבוע האחרון של יולי במועדון ה"בארבי" בת"א, היה מצטרף לצבא זומבים, אם חמשת חברי הלהקה היו מורים לו לעשות כן. מי שהחלה את דרכה כלהקה שביצעה קאברים ל-Slayer ול-Megadeth, נהפכה בעצמה בתוך עשור למודל השראה וחיקוי עבור להקות מקומיות אחרות; למפלצת מטאל שכובשת ללא לאות פסגה אחר פסגה: אלבום בכורה, הופעה בוואקן, אלבום שני שהתעלה על קודמו ושבר את מעגל השוטים של תסמונת האלבום השני, וכעת ילד שלישי, שמאות מעריצים הצטופפו במועדון התל-אביבי כדי להשתתף בטקס הטבלתו. הטקס, שבפרפראזה על שם האלבום נכנה אותו "ליל הלא קדושים", נמשך כשעה וחצי והתפרש על פני 17 שירים.

ומי שכבר הספיקו לגלף פרצופים מרושעים בדלעות לרגל המאורע הם אלון קרניאלי (שירה, גיטרה), עידן קרינגל (גיטרה, קולות רקע), סער טובי (בס), ומתן מנדלבאום (תופים), המוכרים יותר כ-Sinnery.

בקבוצת הסיכון של סינרי אמורים להימצא רבנים, כמרים או אמאמים, אולם דווקא לסובלים מיתר לחץ דם מומלץ להיוועץ ברופא בטרם ילכו להופעת הלהקה. שכן, ב-25 דקות של הופעה הזרימו ה"סינרים" למחזור הדם ת'ראש אגרסיבי ומאוד "מוֹש פרנדלי".

הפתיח הסימפוני תעתע, ועד מהרה אכן התברר שמדובר במעין תרגיל הטעיה מתוחכם. חברי סינרי השילו מעליהם את המסכות, ובאמצעות כלי הזין שברשותם (במובן המטאפורי של המילה), ירו לכל עבר מבלי לקחת אפילו בן ערובה אחד. קרניאלי, ששאג בטירוף כמי שצרך כמות מופרזת של וסאבי, שיגר לתוך המיקרופון טקסטים מיליטנטיים, בגיבוי חטיבת הקצב (מנדלבאום את טובי), ופריטת הטרמולו של קרינגל.

ההפגזה הארטילרית הזו מהבמה הפכה את האזור שלמרגלותיו לשדה קרב של ממש, וה"מוֹש" פשוט סירב להירגע. וכמו כלבים בהסגר שמתעוררים למשמע נביחה של כלב אחר, כך הגיב הקהל לקרניאלי עטור הזקן.
"איזה יום פאקינג מרגש לחגוג עם האחים שלנו פאקינג שרדהד", צעק.
"אתה מרגש קרניאלי", ענה לו בתגובה מישהו מהקהל.
"אין לי את הגֵן הזה, מזל שאני יפה", ענה קרניאלי ומיהר לנגן את God Bless the Human Race, אחד משני שירים חדשים שביצעה הלהקה באותו ערב.
"דילר" טוב לא מפזר הבטחות סרק לגבי איכות ה"חומר" שלו, אלא מגבה את ההבטחות שלו ב"טעימות". וכך עשו גם סינרי.

שני השירים החדשים מבשרים אולי על קו מוזיקלי מעט שונה מזה של "A Feast of Fools", אלבום הבכורה של הלהקה מ-2016. הסאונד הת'ראשי התעבה כך נראה בברייקים, שינויי קצב, והרבה מאוד דאבל בס.

עוד לא הספקנו להתאושש ולבקש מחילה על חטאינו, ושרדהד פורצים לבמה, מגובשים ומלוכדים כמו טירונים אחרי מסע כומתה.

החבטות הרצופות של מתופף העל רועי כהנא על הסנר בסגנון Bleed של Meshuggah, הן אלו שפותחות את ההופעה. למי שטרם הספיק להריץ את האלבום החדש "Live Unholy" בספוטיפיי/אפל מיוזיק/אמזון/דיזר/בנדמקפ, נסביר שמדובר בפתיח של הרצועה השנייה, Overshadows.

ישנן לא מעט להקות שבהן יש כוכב בלתי מעורער, שכמו כוכב שביט המבליח בשמי הארץ מושך אליו את מרבית תשומת הלב. בשרדהד לעומת זאת איש לא מאפיל על משנהו, וכל אחד הוא כוכב מנצנץ בפני עצמו.

הסולן אהרון רוגוזה הוא לא פחות מקורי טיילור מקומי, ולא רק בגלל העובדה שהוא חולק את מיתרי קולו עם Betzefer, ענקית מטאל בפני עצמה. רוגוזה היה מאז ותמיד ווקאליסט אדיר ופרפורמר חורך במות, אך הוא רק הולך ומשתבח עם השנים. הקול המעט נערי והמבטא הישראלי של סוף הבגרויות ב-"Human Nature" נעלמו כלא היו, ובמקומם עומד היום סולן עם דיקציה מושלמת ועם יכולת להרעיד אולמות בלי מאמץ.

ו"בלי מאמץ" היא האסוציאציה הראשונה שמתעוררת למראה המתופף כהנא. פלגי זיעה וחולצה שנדבקת לגב הם סימני היכר של לא מעט מתופפים. סימן ההיכר של כהנא, לעומת זאת, הוא חיוך ממצילה למצילה.

לי לביא, aka "לילו", הוא "נגן נשמה": בסיסט שלא מרגיש מאוים מנוכחותם של צמד גיטריסטים, ופורט בפול פאוור על ארבעת מיתרי המיוזיק מן שלו, לא פעם עד זוב דם.

את יותם נגור אי אפשר לפספס, ולא רק בגלל קומתו הגבוהה. נגור, גיטריסט נטול מניירות וחף מפוזה, הוא אשף "הוּק" בלתי נלאה; מי שתחת אצבעותיו הארוכות יוצאים ריפים ממכרים שנחרטים בזיכרון ושמביאים לידי צריכה בינג'ית של אלבומי הלהקה.

הגיטריסט רזי אלבז הוא אמנם החבר האחרון בלהקה מבחינת ותק, אך הראשון לקבל חיבוק חם מהקהל בדמות קריאות קצובות של שמו; הוכחה נוספת לכך שהצטרפות ל"שרד" היא הצטרפות לחוג אוהדים קנאי ונאמן.

וכשהלהקה מבצעת את Burn Your Master, גם הוא מהאלבום הטרי, גדוד המעריצים כבר מתייצב עם בקבוקי מולוטוב ועם חומרים דליקים אחרים.

ובכלל, אף ששני השירים הראשונים שבוצעו הם מתוך האלבום החדש, הם כבר בגדר המנונים, כמו אחיהם הבוגרים LPBZ, Last Words Are Lost, Death Is Righteous ו-Walk With The Dead.

אך כאמור חתן האירוע הוא "Live Unholy", שמבחינת הלהקה הוא כמו צאצא נוסף. "זה יום ההולדת של הילד השלישי שלנו", אמר רוגוזה, ונעמד בסיפוק מול הקהל בתנוחה האייקונית שלו, שבה הוא מקשית את גבו לאחור.

ממעמקי הסרעפת בוקעת נהימה ממושכת, הכנה לרצף הקללות שרוגוזה משחרר בתחילת שיר הנושא של האלבום. ואחרי ש"שטפנו" בצעקות את החבר שביאס אותנו, את בת/בן הזוג שאף פעם לא מבינים אותנו, או סתם את מי ש"חתך" אותנו בכביש, נותרנו די לבד. ואם אנחנו עדיין לא מבינים את מצבנו, הגיטרות הדרמטיות של נגור ואלבז והשירה המיוסרת של רוגוזה מבהירות לנו ישר בפרצוף שתקווה היא טעות ושאין בשביל מה למות, כמאמר השיר Hope is a Mistake.

כמו כל אמן שיש לו יצירה שהוא אוהב במיוחד ושממנה הוא מתקשה להיפרד, כך רוגוזה הצביע במהלך ההופעה על Skin the Wolf כעל הרצועה הפייבוריטית מבחינתו באלבום החדש. ואף שההופעה הייתה קרובה לקו הסיום, הלהקה הייתה רעננה כמו בשיר הראשון: רוגוזה "התפוצץ", ונגור ניגן בשלמות את אחד הסולואים היותר מוצלחים שלו.

כתזכורת לימים עברו, ביצעה הלהקה את Zombie Attack מהאלבום הראשון. כחלק מאותה התרפקות על העבר, רוגוזה ניצל את ההזדמנות כדי להגיד תודה למי שעמדו לצדה של הלהקה והאמינו בה מתחילת הדרך. בהם גם רועי דגני, חבר צוות "מטאליסט" במיל' ואלוף העולם בהאשטגים# , שכמנהגו בקודש הצטופף בקדמת הבמה וצעק את כל המילים עם האגרוף כלפי מעלה, כמו זמר אופרה רוסי.

אחרי שהשלימו סט רגיל, ארוך במיוחד, ירדו חברי הלהקה, רק כדי לחזור להדרן, שכלל שני שירים.

השיר האחרון, אגב, היה The Rope, עם נגור ואלבז שניגנו בדואו וחתכו בסכין את החבל שחיבר אותנו במשך שעה וחצי ללהקה, שגורסת ראשים בהצלחה כבר עשר שנים.


לגלרייה המלאה