תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
Dusturbed
Disturbed
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

20/11/2019
אוכל הישבנים בישראל - סקירת הופעתה של Annihilator בישראל
כתב: יאיר אבלסון
צילם: טל צבר

להקה קנדית קטנה ולא מוכרת בשם Annihilator החליטה לנסות את מזלה בארץ הקודש. היא החליטה לעשות את זה כ-30 שנה אחרי ששמעו עליה לראשונה, 25 שנה אחרי הפריצה הגדולה שלה אי שם בשנות ה-90. הלהקה עברה לא מעט בלגאנים מאז, בהם פטירתו של הסולן הותיק של הלהקה בשנה שעברה, ולא "הצליחה" להתברג לרשימת 4 הגדולות בת'ראש אבל תמיד נשמר לה מקום של כבוד בלהקות שהפכו את הת'ראש למה שהוא. מול קהל שהכיר את כל השירים היא הופיעה בתל אביב ועשתה קצת רעש.

הלהקה שנבחרה לחמם את המפלצת האדומה מקנדה היא הלהקה הותיקה בפני עצמה - Prey for nothing. עם הפתיחה של Cowardice לא שומעים את יותם, ככל הנראה בגלל מיקרופון תקול. הריפים כבר רצים, התופים דופקים, אבל בלי סולן חסר משהו. יותם מודע לבעיה אבל כמו מקצוען אמיתי הוא ממשיך עם השואו עד לרגע של סולו בו הוא זז הצידה כדי לטפל בבעיה. כשהוא חוזר עם מיקרופון עובד וניתן לשמוע את הקול הרועם שלו הקהל מריע. ניכר שחיכו לו.

בשיר השני Chekhov's Gun, עם ירידת המתח (בכל זאת, לא כל יום מחממים להקה איזוטרית כמו Annihilator), יותם פונה לקהל וכהרגלו מדבר קצת שטויות. "אם היינו אומרים לכם שאנחנו מפורטוגל הייתם... לא אכפת לכם, אה?" יותם ממשיך עוד קצת עם השטויות ומפלרטט אם הקהל כמו שהוא אוהב, עד שהוא עובר לשיר הבא. השיר הבא הוא Angels of Atheism, וזו חשיפה ראשונה לשיר שעומד לצאת באלבום החדש, הרביעי במספר, שהלהקה עובדת עליו. אם לשפוט לפי השיר בלבד - אנחנו עומדים לקבל מהלהקה אלבום מטורף!

המכונה המהוקצעת והמנוסה שהיא Prey For Nothing יודעת מה היא עושה. הקהל שומע פה שילוב מצויין של הגיטרות עם בס שמשלים את ההרמוניה המכסחת אבל לא מכביד מדי על הריפים המהירים ונותן יופי של קצב ועבודה. יותם שואג אל המיקרופון ומראה מגוון יכולות גראולינג (כמו ששמענו ממנו לא פעם, מי שרוצה יכול לחפש את הדמו בו הוא מדגים מספר סגנונות רב של גראולים). "יש לי שאלה חצופה. למי יש את האלבום הראשון שלנו?" יותם שואל את הקהל ואלו מגיבים בשאגות. "הייתי צריך לשאול למי יש את האחרון, כי לא קונים אלבומים יותר... זה Breach." קצת שבירות קצב וסולו מהיר ומנסר פותחים את השיר ומשם הגרוניות של יותם יוצאת שוב לעבר הקהל שכבר מחמם צווארים וגרונות. יותם מפליא בתנועות התיאטרליות שלו אבל יש פה איזה קתרזיס שהוא התופעה שנקראת יותם "דיפיילר" אבני - הוא מגיע להופעה כשהוא לבוש בחולצה מכופתרת ומכנסי בד, loafers של הייטקיסטים (למרות שהוא לא) ולוק כללי של מנהל באיזו חברת סטארט אפ שלא מתאימים לסאונד שלו - עד שהוא פותח את הגרון ומבעיר את הסביבה. כנראה בגלל התקלה שהיתה קודם (או בגלל תקלה שחוזרת) יותם בודק את המיקרופון כל הזמן, מקיש עליו ומכה בו קלות, אבל נראה שהכל מתפקד כי שומעים אותו, שומעים אותו טוב.



"חברים, אני רוצה לומר תודה לגילקו הבסיסט שלנו שלמד את כל השירים ב3 שבועות. זה לא פשוט, אלו שירים קשים ועדיין הוא נותן פה בראש". גיל, הבסיסט, נראה שייך וזורם עם המוסיקה והלהקה ולא רואים שהוא רק 3 שבועות מנגן אותם.הלהקה מסיימת את החימום עם My Final Relapse ונראה שיותם רוצה לנסות עוד משהו. "לפני שאני מציג את הלהקה שתעלה, להקה שאני מחכה לה 48 שנה ואני חי 36 שנים סה"כ, אני רוצה לומר תודה לליסה, תודה לשרה, שעזרה לנו. אנחנו רוצים לעשות קאבר לאיזשהו שיר אבל לא נראה לי שיש לנו זמן, אז זה יהיה בפעם הבאה. אולי נקבל בכל זאת 5 דקות? (יותם שואל את שרה ומקבל "לא" בחיוך, אבל החלטי). מצטער חברים בפעם הבאה."

לקראת העלייה של Annihilator ניתן לשמוע את הפתיחה המלודית המוכרת, שמזכירה יותר להקת בלאק מאשר להקת ת'ראש של שנות ה-90. הלהקה פותחת חזק, עם Betrayed וממשיכה לשיר חזק נוסף שלה, עם תופים רועמים וריפים קורעים ב King Of The Kill. אחרי King Of The Kill הלהקה נחה מעט בזמן שברמקולים נשמע קטע קריאה מתוך פסק דין בדיון משפטי, האינטרו של השיר No Way Out (שהלהקה משמיעה בהופעות, דוגמא למערכת המשפט המסואבת וחוסר האמון בה).

משהו באופן בו חברי הלהקה משתוללים לא מסגיר את גילם, הם נראים כמו חבורה של ילדים שמשתגעים על הבמה, קופצים ורצים מצד לצד משל היו GNR של שנות ה-90 עת הם היו על ספידים. קשה להאמין שג'ף ווטרס, סולן הלהקה, עבר את ה-50. "שלום לכולם! אנחנו מארץ קטנה בשם קנדה. ראיתם את הסדרה סאות'פארק? אז… כן. יופי. אז אנחנו Annihilator, או כמו שאנחנו שומעים מדי פעם אינילטור, אניהילאטור, אנליטר ואני חייב לומר שגם את זה שמענו - anal eater. זו הפעם הראשונה שלנו כאן, שזה די מגניב. אני זוכר שלפני הרבה מאוד שנים, בתור להקה צעירה שרוצה שלייבלים ישמעו אותה, הלכנו לתת את הקסטה שלנו לכל מיני מקומות כדי שיחוו דיעה וכו'. המקום הראשון שהגענו אליו היה איזה חור תחת והוא בכלל לא טרח לחזור אלינו, אבל המקום השני ששלחנו אליו את הדמו היה ישראל והם היו הראשונים שהגיבו והתלהבו מהקלטת. לקח לי מאז פאקינג גיל 23 להגיע לכאן. המון תודה שאתם מארחים אותנו, הגיע הזמן."

הביט המוכר של Set The World On Fire מרים את הקהל, וג'ף מקפצץ לו על הבמה בין ריף לריף, בזמן שריץ' (הבסיסט המתולתל) וארון הגיטריסט חורכים את הבמה לכאן ולשם, בועטים באוויר תוך ניסור המיתרים. ג'ף מחליף גיטרה ועובר מגיטרה אדומה לגיטרה בצבעי שחור-אדום, שהוא משעין בין רגליו בכל פעם שהוא מריץ סולו מהמטורפים של Annihilator. הלהקה ממשיכה לחבוט בכלים עם Ultraparanoia ולנסר את האוזניים של הקהל שצועק והומה כמיטב יכולתו. "אתם עדיין בסדר? טוב, שמעו קטע. שתי הלהקות שאני הכי אוהב הן Slayer ו-Van Halen. יש איזה שיר שהפסקנו לנגן ב2010 כי פשוט פאקינג קשה לנגן אותו. החברה פה אמרו לי לא מזמן שאני צריך ללמוד אותו לטור הבא, ואני ממש לא רציתי אבל לא השאירו לי ברירה אז או שאני אהיה מעולה או שממש אחרבן את השיר. זה The Trend.



הריפים המהירים מסבירים בדיוק למה ג'ף התכוון - אצבעות שכמעט נעלמות מהמהירות שבה הן נעות על הת'רדים ואוזניים שמתאמצות לעקוב אחרי הריף, לעכל אותו ולהדביק אותו לריף (ושלושת הריפים הקודמים) שהן קלטו כדי לייצר מהן מלודיה הגיונית. במעבר לחלק הפחות סבוך טכנית של השיר ג'ף לוקח את הזמן לסמן עם הידיים "לא כל כך גרוע" וממשיך משם לתת בראש כמו שלהקה בת 30 יודעת. אניהילייטור עברה תהפוכות לא מעטות, וכמות החלפת ההרכב יכולה להספיק ללהקת דיוות אחרי 5 הפסקות וחזרות לפעילות. הגורם היחיד שנשאר קבוע בהרכב במהלך כל שנות פעילותו הוא ג'ף עצמו (וגם הוא עזב לתקופה קצרצרה) ועם תום הכיסוח הזה, עוברים אל השיר הבא - Schizos.

הקהל מבקש שיר וג'ף שומע ועונה "אנחנו לא ננגן את השיר הזה, ננגן שיר אחר, אבל לפני זה - בואו נשמע קצת תופים". פאביו מתחיל לאט ומגביר קצב, שובר מקצבים ומלווה את עצמו בביט רקע תוך שהוא קורע את התופים, מניף מקלות לאוויר ומנחית אותם על ייצרני הקצב. הייתי רוצה לומר שהוא מסיים את הסולו עייף ומיוזע, אבל לאור הביטים המטורפים שהוא נתן עד עכשיו (והוא לא סיים) הוא לא נראה עייף במיוחד או כאילו התאמץ מעל ומעבר כדי לתת לנו את הסולו הזה.

יתר הלהקה חוזרת לבמה וג'ף מצהיר ש"זה במיוחד בשביל כל הגברות פה", כש Knight Jumps Queen מתחיל עם הבס המוכר ואחריו הסולו המוביל של ג'ף. הם ממשיכים להפציץ, וג'ף פונה שוב אל הקהל. "אתם רוצים קצת תראש? קבלו!" וממשיך משם ל Twisted Lobotomy. הקהל צועק anal eater וג'ף מגיב ומוחא איתם כפיים בחיוך מגוחך ורחב, מרוצה מעצמו מזה שעכשיו הקהל הישראלי ימתין לפעם הבאה ושוב יקרא להם Anal Eater… "בשנה הבאה נחגוג 30 שנה לאלבום האהוב עלינו, never never land. הרבה אנשים יגידו "מה? מה פתאום, זה Alice, הוא האלבום האהוב על כולם!", אבל אנחנו לא אומרים את זה! אנחנו אוהבים את Never! אז ננגן לכם עכשיו משהו ישן, משהו מ-97. זה Tricks & Traps".

לקראת סיום המקטע הזה של ההופעה הלהקה, בלי שום סימני עייפות (שהייתי מצפה לראות לפחות אצל ג'ף, המבוגר בלהקה) כולם מודים לקהל, נותנים אגרופים לקהל מעבר לבור הצלמים (שבאופן מפתיע הורשו להשאר שם במהלך כל ההופעה) ונראה שהם מאושרים לראות את תגובות הקהל. "זה השיר הכי אהוב על הלהקה ומי מאיתנו שזוכר את השנים האלה, אי שם ב-95." מישהו מהקהל צועק שם של שיר לא ברור שאיכשהו ג'ף שומע, והוא עונה "מה? לא לא. אפילו לא הקלטנו את השיר הזה ב-95! זה Phantasmagoria".



הלהקה עולה להדרן וג'ף ישר מתחיל לדבר. נראה לי שהוא ויותם (דפיילר) קורצו מאותו חומר, זה שאוהב לקשקש הרבה גם אם הוא באמצע הופעה. "בואו נפתח פה קצת חרא ונדבר עליו. לפני 30 שנה Alice יצא, והזמר שלנו אז,רנדי (Randy Rampage) מת בשנה שעברה. רנדי היה זמר של להקת פאנק דפוקה כזו והוא היה ממי שהקימו להקה אחרת שאולי שמעתם עליה, את DOA. פעם אחת היה ילד שבא מארה"ב ונסע באוטובוס עד קנדה כדי לשמוע אותו בDOA. כמה שנים אחר כך לאותו ילד, דאף מק'אגן (לימים בסיסט Guns N' Roses) היה אלבום טוב, והוא החליף בגדים עם רנדי. למעשה הוא קיבל את כל המלתחה שלו מרנדי... כשהוא בא ל Annihilator אמרתי לו 'אתה בסיסט, לא זמר, נכון? כי גם אני יכול פאקינג לשיר!' בקיצור הוצאנו את אליס והוא שנא את Alice In Hell. 'זה חרא של פרסומות' הוא אמר כל הזמן, 'אני לא אוהב את החרא הזה'. 'אז איזה שירים אתה אוהב?' שאלתי אותו והוא אהב שני שירים. ואז שאלתי 'דוד, אתה עושה כל כך הרבה סמים ואלכוהול ושיט, איך עומד לך? כי אין לי שמץ של מושג איך אתה עושה את זה…' אז נעשה את אחד השירים האהובים עליו, כי הוא היה רוצה שננגן אותו". הלהקה פותחת עם Burns like a buzzsaw blade, אחלה פתיחה להדרן כדי לגמור לכולם את הכח אחרי הופעה כל כך מוצלחת.

"אתם מכירים את השירה זה. תשירו את זה איתנו. קדימה, יותר חזק!" אחרי קטע הסולו ממשיכים עם welcome to your death והקהל כבר מריח את הסוף, צורח ושואג את מילות השיר ומרגיש מה מגיע לסיום. "עכשיו ננגן שיר שרנדי לא אהב. הוא היה אומר 'אל תנגנו את החרא הזה, אני לא אוהב את השיר הזה'. ובכן, פאק איט. אנחנו אוהבים אותו ואנחנו הולכים לנגן אותו" והלהקה מסיימת הופעה מלאת אנרגיה, ריפים זוהרים בחושך, בסים שמתחרים בתופים בהלמות שהם מעבירים לקהל ומהירות סילון על כל כלי שהיה על הבמה עם Alice In Hell. ג'ף והלהקה מודים לקהל ולהפקה שהביאוהם עד הלום, ובאו לראות אותם אחרי כל כך הרבה שנים.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Judas Priest – Invincible Shield

Bruce Dickinson – The Mandrake Project

Vespertine - Desolate Soil

Sinnery – Below The Summit

Winterhorde - Neptunian

Oceans On Orion – Start From Nothing
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
להקות של אלבום אחד

כתבה:
עשרה אלבומי מטאל שאולי פספסתם

כתבה:
מטאל מזרח תיכון – על הרכבי המטאל של המזרח התיכון

כתבה:
2023 במטאל – סיכום שנה ישראלי של מגזין מטאליסט

כתבה:
2023 במטאל – סיכום בין לאומי של מגזין מטאליסט

ראיון:
הקוסמונאוטית של המטאל - ראיון עם אנה וולצ'וק, בעלי מועדון הגאגרין
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[14/03/2024]
Structural - "Decrowned" release show
[30/03] Eternal Struggle Hafia hardoce fe(a)st
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::