תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
DPS
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

13/01/2020
על גמדים וויקינגים - סקירת אירוע ה Winter Folkfest
כתב: ירון הורינג
צילם: עמית ליבר

גילוי נאות, אני מכור לגימיקים של מטאל, באמת. את ההרכב הפותח של הערב הזה, Windrose , אני מכיר בזכות הגימיק המרכזי שלהם, התחייבות לפולק "גמדי" מהמסד ועד לטפחות. נתקלתי בהם מתישהו ביוטיוב ומאז השיר שלהם הפך להמנון הבוקר שלנו בבית, עד כדי כך, מה לעשות שילדים (ויש לי שלושה כאלו בבית) מתחברים למלודיות פשוטות וקלילות? אז אם נמשיך בווידוי עוד צעד אחד נוסף, הסיבה היחידה שהתנדבתי לסקר את ההופעה הזו הייתה כדי לחזות בווינדרוז, אני מכיר את TYR לא רע, אבל אף פעם לא ממש הצלחתי להוציא תגובה מעבר ל "אחלה" כששמעתי שיר שלהם.

אז עשיתי את פעמיי מחיפה לתל אביב בערב יום רביעי, יצאתי מספיק מוקדם כדי שאוכל לעצור אפילו לאיזה קפה באיזו תחנת דלק, כיוונתי את הווייז למועדון ההוואנה כי יצא לי להיות שם רק פעם אחת לפני כן (וגם כי אני גרוע מאוד בכיוונים) ואחרי נסיעה נחמדה מצאתי לי חניה וצעדתי לי אל עבר מועדון ההוואנה. התעכבתי בכניסה, אמרתי שלום לכל מי שעמד שם והתחלנו לפתח שיח שלם, בו סיפרתי להם שאמנם הגעתי כדי לסקר את כל ההופעה, אבל תכל'ס אני פה בשביל ווינדרוז. "אתה פה בשביל ווינדרוז? אז כדאי שתכנס, הם כבר מנגנים את השיר השלישי" כך נמסר לי. מסתבר שבעלי המועדון החליטו להקדים את ההופעה והעלו את הגמדים המשוריינים מוקדם מהמתוכנן. למה? לאודין הפתרונים.

אז שעטתי פנימה היישר אל השורה הראשונה בדיוק כשווינדרוז התחילו לנגן את Mine Mine Mine! , הנגינה המשכרת והקצב השמח והכבד הכניסו אותי אל אווירת המכרה בשניה אחת – אבל אז גיליתי להפתעתי שהיחיד שאיכשהו מזכיר גמד מבין חברי הלהקה הוא הסולן. כולם היו לבושים בביגוד המתאים, אבל רובם היו גבוהים ורזים יחסית לגמדים של טולקין. (חוצפה, הא?) שניה לפני שההרכב ממשיך עם The Returning Race, מספר לנו פרנצ'סקו – סולן ההרכב, על ההשראה לשירים שלהם – סיפוריו של טולקין, מחבר שר הטבעות. השיר נפתח בשירה קלה ונגינה אקוסטית המתפתחת אט אט לכדי שיר פולק נהדר וממש אפשר לדמיין חבורת גמדים היושבת לה במרתף אפל בעומק ההרים, לפידים על הקירות, קנקני שיכר ביד ושירת גמדים המרעידה את קירות המרתף.

הקצב עולה אט אט והתופים מכתיבים את קצב המושפיט שנפתח צמוד לבמה. מיד לאחר מכן ממשיכים הגמדים אל The Art Of War - שיר פחות מוכר שלהם במעט, שיר שמחזיק סוד קסם נוסף של ההרכב הזה – השירה ההמנונית של כל חברי הלהקה שיוצרת אווירה נהדרת. ממשיכים הלאה לשיר הבא, שם אני שם לב לקלידים, מסתבר שאת כלי הנגינה הפולקיים כמו אקורדיאון וחמת חלילים מגלמים הקלידים הנהדרים של פדריקו מרנדה. אני משוכנע שכלי הנגינה הפולקיים האמיתיים היו מסייעים לשואו, אבל מעבר לכך, הקלידים מהווים תחליף מצוין. בשלב הזה אפשר לזהות את העייפות בקולו של פרנצ'סקו – הוא נחלש ואפילו מזייף פה ושם, בכל זאת מדובר באיש גדול שעטוף בלא מעט בד גמדים עתיק יומין.



אבל גם המינוס הקטן נבלע בסה"כ הכללי כשהוא מגובה ע"י שירתם הסימולטנית של חברי הלהקה הנוספים. "את השיר הבא אתם בטוח מכירים מיוטיוב, זה הלהיט שלנו!" – קורא פרנצ'סקו ומתחיל לשאוג את Diggy Diggy Hole - הקהל שהתקבץ לו בהוואנה שבוי בקסם הגמדים ושר ביחד עם הלהקה. הלהקה מצידה עובדת כמו מכונה על הבמה, הדבאנגים מתוזמנים ומתואמים.
הגמדים מווינדרוז יודעים איך לעשות את זה, כל המועדון נראה כרגע כמו מאורת גמדים שמחה ומיוזעת.

את ההופעה סוגרים האיטלקים עם To erebor – גיטריסט ההרכב, קלאודיו, מניע את הקהל כמו מאסטרו מיומן, הקצב עולה והבלאסט ביטס נותנים בראש. להופעה של ווינדרוז נוסף כובד מרענן שלא קיים בגרסאות האלבום, גראולים נצפו מכוון הסולן ושירה מתואמת של חבריו ללהקה סגרה את החבילה הזו לכדי חבילה מושלמת.
רק דבר אחד הפריע לי בהופעה של הגמדים, הסולן שתה מים, מבקבוק פלסטיק פשוט שכזה.

ואני אומר, בחייאת, יש לכם ארבעה אלבומים שמוקדשים לתרבות הגמדים של טולקין, קליפים תואמים, ארט מושקע ותלבושות שצועקות "אני גמד" – לא יכולת לסדר לעצמך איזו כוס בירה ענקית להשלמת התמונה? מי שמע על גמדים ששותים מים? אבל מעבר לכך, הגמדים נתנו בראש לגמרי, יופי של מופע. הגמדים יורדים מהבמה והצוות הטכני התחיל להחליף את הבמה לקראת המופע המרכזי – להקת TYR מאיי פארו.

כאשר טיר עולים לבמה זה די ברור שאני פה במיעוט, הקהל הזה בא לראות את טיר ומבחינתו הם המופע המרכזי האמתי. בלי תלבושות מפוארות או תפאורה מוגזמת, הרביעייה מאיי פארו עולה לבמה לקול שאגות הקהל שעושה להם המון כבוד.

מסקנה ראשונה מהדקות הראשונות למופע :מה שמגניב בנגינה של טיר היא ללא ספק העובדה שחטיבת הגיטרות שלהם מחליפות את כלי הנגינה הפולקיים בהצלחה רבה. עם קריירה מרשימה, שמונה אלבומים באמתחתם וים של ביטחון עצמי הם כובשים את הקהל שהתקבץ לו במועדון ההוואנה.



את הסט הם פותחים עם The lay of thrym ודוהרים היישר ממנו אל Mare of my night – השירה של הארי לא במיטבה, אולי הוא עוד לא פתח את הגרון, אין
לי מושג – הגראולים והשאגות שמגיעות קצת אחרי מכסות על העניין והכל מתחיל לטפס. השיר השלישי אמור להתחיל אבל תקלה טכנית כלשהי עוצרת את ההרכב, אבל החבר'ה האלה מקצוענים ומתגברים על התקלה בקלילות ושועטים אל המלודיות והסולואים המפותלים של Grindavisan. מרגע זה והלאה כמעט כל מה שקרה בהופעה תועד ברישומים שלי בצורה מסודרת ומדויקת, עד כדי כך מסודרת ומדויקת שאני יודע שאם אמשיך לכתוב את הסקירה על פי הרשימות מאותו הערב, יהיה מדובר בסקירה המשעממת ביותר עלי אדמות.

טיר הם הרכב בסדר, אפילו בסדר גמור – באמת, אבל אין שם שום דבר שבאמת ריגש או טרם לתחושת התעלות כלשהו. לא היה שום דבר גרוע גם כן, הכל באמת בסדר.
רוצים נקודות אור במופע הזה?
בכל פעם שהסולן שר בפארואזית בלי כלי נגינה סביבו, מתרחש קסם אמתי – לא הייתי מתפלא אם דרקונים או מפלצות אגדיות נוספות היו מצטרפות אליהם על הבמה.

הפתיח של Ragnars kvaedi, שגם הוא נפתח בשירה שקט והמנונית בשפתה הקסומה של הרביעייה מאיי פארו, אוחז בקהל בכוח קסם, לאט לאט נכנס ונבנה קצב השיר – תופים שבטיים משכרים לצעד גיטרות מייללות שהחזיקו את הקהל באקסטזה לאורך כל השיר.
בסופו של דבר, אחרי שנתנו בראש עם לא פחות משישה עשר שירים המחולקים להופעה והדרן אחד, יורדת לה טיר מהבמה והקהל עושה את דרכו החוצה.

לסיכום? אין ולא היו הרבה הפתעות בערב הזה, הגמדים של ווינדרוז הם הרכב צעיר ורעב וזה ניכר מוזיקלית וגם אנרגטית.
ואני תמיד אומר, אם יש אחלה שואו שמגובה באחלה מוזיקה, זו החבילה המושלמת. אז נכון, השואו שלהם לא מושלם, אבל הוא עשוי מעולה והמוזיקה שלהם מעניינת, אנרגטית ומגוונת למרות "הנושא" המוגבל שאליו התחייב ההרכב בתחילת דרכו.
לגבי טיר, לא באתי עם יותר מדי ציפיות מראש ולכן לא התאכזבתי יותר מדי, הם עושים את מה שהם עושים סבבה לגמרי, אני יכול להבין למה יש אנשים שאוהבים את זה, בי זה לא נוגע יותר מדי, למעט הבלחה של קסם קטן פה ושם.


לגלרייה המלאה

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Pain of Salvation - Panther

Tomorrows Rain - Hollow

Paradise Lost - Obsidian

Lamb Of God – Lamb Of God

Static-X - Project Regeneration Vol. I

Cénotaphe - Monte Verità
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

כתבה:
פרי ביאושים – על אלבומי הבכורה הפחות מוצלחים של הז'אנר

ראיון:
מחזירים את הסיוט – ראיון עם Matt Asselbergs, גיטריסט להקת Nightmare

כתבה:
תרפיה מתכתית – על מטאל ותמיכה נפשית

כתבה:
מיאסניקוב נגד הקלשון

כתבה:
כשהסקנדינבים כבשו את העולם – שנת 1997 בראי המטאל

ביקורת סרט:
סקירת הסרט - 'LO Sound Desert'
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[13/03/2021]
Samael בהופעה בישראל
[25/11] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[16/12] אורפנד לנד - לוחם האור חוגג עשור!
[20/01] Insomnium live in Tel Aviv
[21/03] Sonata Arctica in Israel
[24/04] Dark Funeral בהופעה בישראל !
[19/11] Paradise Lost חוזרת לתל אביב
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::