תפריט ראשי
ראשי: ראיונות | כתבות | חדשות
סקירות: אלבומים | DVD | הופעות
סצינה: אירועים | תמונות | פורומים
שונות: עדכונים | סרטים | וידאו
אודות: המגזין | צוות האתר
פרסום: אירוע \ באנר | חדשות
epica
DPS
Feed Us Go English Visit Our Facebook Page Visit Our MySpace Profile
:: סקירות הופעות ::

03/11/2021
אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, מתי שוב?! - סקירת פסטיבל המטאל הישראלי IMF
כתבו: נטע רוזנטל, יותם Defiler
צילמו: טל צבר, נאוה מנשה ואירית אופיר

הלו שלום, פה זה מטאליסט? נעים להכיר – קוראים לי נטע, ואני אליטיסטית.
אז עכשיו כששברנו את הקרח, בואו נצלול שניה לפרטים: עד הקורונה הייתי מאלו שמגיעים רק להופעות חו"ל. ואל תתחילו איתי בכלל על פסטיבלים – אם הייתי הולכת לפסטיבלים זה רק אם יש בהם 3 במות – לפחות! הקורונה ימח שמה באה וערבבה לכולנו את הקלפים, וגם אני קיבלתי ממנה כאפה גדולה, שכנראה הייתי צריכה לקבל כבר לפני שנים – בואנה, יש סצינת מטאל ***טובה*** בארץ! מי ידע שיש פה כזו איכות??? אה, כולם...?


אז, כן אני נטע, ואני במסע להשיל מעליי את האליטיזם-מטאל. אני אדם חדש עכשיו. אבל טוב שהפסטיבל עבר למרכז, למי יש כוח לנהוג יותר מחצי שעה. ואני מעדיפה גם לישון בבית. ואם אפשר, שיהיה גם אוכל טבעוני בדוכנים, טוב?

אחרי שמשטרת ישראל עשתה פוזות וההפקה לקחה את גישת "אנחנו נעשה לנו פסטיבל מטאל ישראלי משלנו עם בלאק(ג'ק) ופרוצות", את תפקיד המארח של האירוע ההיסטורי הנ"ל לקח מועדון ה-B-Side התל אביבי. שינוי הפסטיבל מ-Open Air לפסטיבל מועדון ובהתראה קצרצרה ללא ספק עוררה שאלות רבות – מה זה אומר על הסאונד והשואו? מה השתנה? המועדון אירח לא מזמן את Jinjer האדירה, הופעת החו"ל הראשונה בארץ אחרי צום הקורונה (והיחידה בינתיים) שנאלצתי לפספס בצער רב, כך שלא ידעתי לקראת מה אני מגיעה. גם על לא מעט מהלהקות שבליינאפ הגדוש לא שמעתי קודם (אליטיסטית, אמרתי). טוב יאללה, עם נעליים מבורזלות והרבה מצברוח טוב – מתחילים.

"בוקר טוב כנרת אופן אייר!"

ליינאפ מפוצץ חייב להתחיל איפשהו, ואלו Unleash the Pain שזכו בסלוט הקשוח של שישי בבוקר – הראשון לפסטיבל. הם אלו שיקבעו את הטון לכל הסופ"ש. אחריות כבדה הייתה מונחת על כתפיהם של הלהקה... האם זה הזיז להם? פחחח! כבר על תחילת ההופעה פאפא סולן הלהקה דפק שפגטים באוויר, וכל הלהקה פירקה את הקהל שהשקים להגיע במטאל מודרני שניכרת עליו השפעות פאנק רוק רבות - יריית פתיחה מצוינת ליומיים קשוחים ביותר. אחרי שנתיים בהם היו רעבים להופיע, חברי הלהקה נתנו הופעה בועטת, ריסקו שירים אגרסיביים ובלדות, וכיסחו (בקטע טוב, כן?) קאבר מצוין ל-A Bid Farewell של Killswitch Engage, עליה גדלו.



אחריהם עלו Twisted Mind, מהלהקות הצעירות והמסקרנות ביותר של הפסטיבל. את הסט הקצר אבל מדויק שהם נתנו, הם היטיבו לתאר כ"חאפלת מטאל" – ישר בפתיחת הבוזוקי והעוד היה ברור שזה לא יהיה האבי מטאל רגיל, אלא משהו באמת מיוחד, רווי נגיעות וליטופי אוריינטל שפיצץ לי ולכל הקהל את המוח. ללהקה יצאו עד כה שני סינגלים – Walked Through Hell וקאבר לשיר "אם ננעלו" - ונראה שלא הייתי היחידה שעפה עליהם, שכן הם אלו שהתניעו את המושפיט הראשון של הפסטיבל – טייטל מעולה לקחת הביתה.

השלישיים לעלות על במת ה-B-Side היו Desert – ללא ספק, דזרט עושים עבודת קודש. מניפי הדגל של הפאוור הישראלי, המתחרים עם סבאטון על תואר "להקת הפאוור שהכי חמה על מלחמות ישראל". בעיניי, keytar זה כלי מוסיקלי לא מנוצל מספיק – תודה דזרט! הלהקה עשתה גם הפעם את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, גם בהרכב החדש שלה ביחד עם סשה לאטמן על הבס (המוכר מ-Winterhorde) ואלכס זבולון על הגיטרה (המוכר מ-The Fading) גם בשירים מקוריים וגם בקאבר לא פחות מגאוני ל-Guardians of Asgard של Amon Amarth, שקיבל הוקרת תודה מהקהל בצורת חתירה המונית על הרצפה. את הופעתם סגרנו עם ההמנון Masada Will Never Fall, ובינתיים התמלא כבר המקום – סימן לבאות.

גם תקלות טכניות וגם השעות הקשות של הצהריים לא הצליחו לערער על הווירטואוזיות הפרוגיסטית של Scardust, אולי חביבי הקהל של תחילת היום. אור דידי, שעד כה כתב ללהקה ממעמקי הצללים ולאחרונה הצטרף אליה על הבס, היה עבורי בגדר המרענן הרשמי של הסתיו, עם נוכחות בימתית כובשת ונגינה משובחת. מה עוד היה: קרב גראולים של נעה ורינת גרומן (אחותה של), קאבר שאפתני ללא פחות מ-Ghost Love Score של נייטוויש, וקהל משולהב שפיצה על תקלות בפלייבק של המקהלה ושר כחצי דקה שלמה של Arrowhead.



"הצד המכוער של המצב"

ובשינוי אווירה קיצוני, את הבמה תפסו Lehavoth, שלהם יש את הכישרון להפוך "גועל נפש" למשהו נהדר. להבות' עושים דת' מטאל אגרסיבי, כזה שמוריד לך סטירה ועוד מבקש ממך להתנצל על זה. וטוב שכך – האווירה המאיימת הזו הייתה העלאת ההילוך המדויקת לשלב זה של היום. אם הכאוס עד כה לא הספיק, ללהקה הצטרף אורן בלבוס לקאבר רצחני ל-Arise של Sepultura, ולא נשאר אגרוף אחד לא מונף במקום. להבות' קיימו את הבטחתם ולא השאירו אף אחד בקהל יבש (ויש מצב שכמה יצאו גם פחות שפויים).

את הבמה תפסו לאחר מכן HotBox – מהתוספות המאוחרות לליינאפ, ומההרכבים היותר מסקרנים של הפסטיבל. עטויי מסכות סקי וחמושי פוזה, הוטבוקס הורידו על ה-B-Side הממוזג והתל-אביבי ראפ-פאנק-מטאל שזרק את כולנו לכל משך ההופעה שלהם למועדון מחתרתי מעופש. בתפריט להמשך ההופעה: קראוד דייב אקסטרימי ו-וול אוף דת' שהרים את כל המועדון, קאבר מקפיץ ל-(Rock) Superstar של Cypress Hill הענקיים, וטיזר להופעה הבאה – אלון קרניאלי מ-Sinnery שהצטרף כדי לרסק סופית את הסטליסט.

אז אחרי הטיזר, קיבלנו את המנה הבאה, בצורת 35 דקות שוברות לסתות של Sinnery. הייתי מצפה בשלב זה כבר לראות סימני עייפות מצד הקהל, אבל כאלו לא היה ניתן למצוא כלל. שאגותיו של קרניאלי על הבמה, והבס הכותש (ורעמת השיער הגולש המרשימה ביותר על הבמה עד כה) של סער טובי העבירו גל של אנרגיה מחודשת בקרב כל המועדון. עבור טובי זו הייתה כבר ההופעה השניה לאותו יום, מה שלא היה ניכר כלל. קינחנו את הסט האגרסיבי הזה בקריאות God Bless the Human Race מסונכרנות, וקאבר ענק ל-Backbone של Gojira.

אחרי הרצף המפרק הזה עלו לבמה ArtLand, בהובלתו של של פטריק לוסינסקי (הידוע כפטריק מפרוגסטייג'). ארטלנד הן מהלהקות הוותיקות של הפסטיבל, שקמו עוד בשנות התשעים וחזרו לפעילות לפני כעשור. הלהקה עושה פרוג רוק אינסטרומנטלי סוחף ומלא רגש, ואחרי הכאסח שהלך לפני דקות ספורות על הבמה זו ללא ספק הייתה ההאטה שהמקום היה צריך, ובנקודה הנכונה – אחרי פצצות לפנים כמו הוטבוקס וסינרי, זה היה השקט שלפני הסערה של ההדליינריות הכבדות. זו הייתה גם הזדמנות מעניינת לראות על הבמה את מי שבדרך כלל נמצא מאחוריה.

"ארנב עושה מסיבות"

תעזבו את כל מה שאתם עושים עכשיו, תבדקו מתי ההופעה הבאה של Subterranean Masquerade ותזמינו כרטיס. התוספת הטריה להרכב, וידי דולב, הוא הלחם מדויק של ג'ק ספארו עם הוריקן דרגה 4, ובין הפתעות סטייל "מוכנים לשים זין על הכנרת?!" וריסוק אוהל המוני, אירוח של נועה גרומן ל-Somewhere I Sadly Belong המצוין, בועות סבון, זיקוקים, קאבר מושלם ל-Wherever I May Roam האייקוני, הרמת כוסית רום ותותחי קונפטי – סאבמאסק פשוט יודעים בדיוק מה הם עושים. הפרוג שלהם מדוייק, מקפיץ ומרגש, יש להם שואו שאין שני לו, ואני מרשה לעצמי להפליג – לשמוע אותם בלייב זה פשוט כיף חיים. נשמע היה שהקהל השואג הסכים איתי.



מששככו ענני הקונפטי ופוצצו כל בועות הסבון, עלו Walkways על הבמה. לא חושבת שיש מישהו בסצנה המקומית שלא שמע על ווקווייז, שחורכים במות בארץ ובעולם עם אלטרנטיב-מטאל מעולה. את ההופעה שלהם ב-B-Side אני יכולה לתאר הכי טוב כקרשנדו של אנרגיות – כבר על התחלת ההופעה הקהל פרץ בהדבנג הכי מסונכרן שראיתי בחיים, וככל שהתקדמה ההופעה היה ברור שגם הלהקה וגם הקהל תיאמו ביניהם שיתחילו הכי חזק שלהם ורק יגבירו – כי מה שהלך שם בקאבר ל-Duality של Slipknot היה פשוט טירוף. קורי טיילור היה גאה. התיאום המרהיב של כלל הנגנים על הבמה הרכב, תחת ניצוחו של רן ירושלמי על המיקרופון, הופכים את חווית ההופעה של ווקווייז למשהו מעט יותר מרק מופע מטאל. הם גולשים לרוק הרך, לגרוב המקפיץ ולבלילה של כל סצינת הרוק האלטרנטיבי על כל גווניו במעטפת המוסיקלית שלהם – וזה עובד לאורך כל שיר ושיר.

מי שצלח את ווקוויז ועוד נשאר עומד (ובהכרה), זכה ל-Dim Aura כפרס. בלאק מטאל פר אקסלנס, קורפס פיינט מייד אין יזרעל. דים אורה הם לא גלולה קלה לבליעה. הם מרים, מחוספסים, עם נוכחות בימתית מקפיאה וסאונד מרעיד קירות והופך מעיים – וזה נהדר. פשוט תענוג שיש בארץ להקה כזו, שגם מעזה לקחת את הז'אנר הקיצוני הזה ולהוציא ממנו את המיטב, וגם להפיק פנינים כקאבר ה"מושחר" ל-Orgasmatron של Motorhead, שהתיישב מצוין בסטליסט הקודר של דים אורה. הופעה מסמרת שיערות שחתמה את היום הראשון של הפסטיבל – תענוג.

"The Show Must Go On"

את היום השני של הפסטיבל פתחו StormbounD – מההפתעות הגדולות של הפסטיבל. הלהקה הצעירה פתחה את הופעתה בנוסחת beauty & the beast מדויקת שהכילה את קולה העוצמתי והנקי של יעל הורביץ לצד גראול וקלין מעולים של עופר פרידמן. הלהקה המשיכה להפעים את הקהל שהחל למלא את המקום בסימפוניק מטאל נהדר, גם בקאבר השאפתני ל-The Show Must Go On של קווין וגם בלהיט המיידי Desert’s Roar, ונתנו את זריקת האנרגיה שהקהל היה צריך ליום הגדוש שעוד לפניו. אוף, זה היה ממש קצר מדי!



הלהקה הבאה לעלות על הבמה הייתה Revision the Dream. אם לשנייה חשבתי שהבוקר ימשיך רגוע, טעיתי – רוויז'ן נתנו פצצת מטאלקור אלקטרוני לפנים, שהמשיכה לרסק את המועדון גם בקאבר ל-Prophecy של Asking Alexandria, אליו הצטרף הקהל ברצון רב. משסיימו סט שובר במיוחד, רוויז'ן ירדו מהבמה מלווים בקריאות "עוד הפעם" – לא לשווא ה-EP ששחררה הלהקה בנובמבר 2020, Desiderata, זכה כאחד מאלבומי המטאל הישראליים הכי טובים של השנה ממש כאן במגזין מטאליסט.

לא חושבת שיכולתי לדמיין את ההרכב הבא שעלה על הבמה גם אם הייתי ממש מנסה – Bzaat ("בזעעעתתת"), הלא הם הצמד הדר לוי על גיטרה ואביב (סקיפי) מיינצר על התופים, עלו על הבמה והצהירו שבאו לזיין את אמ-אמא שלנו – וואללה קניתי. בזעת עושים הכל חוץ ממה שהייתי מצפה לראות. המוסיקה שהם יוצרים מחליפה לסירוגין קווי פרוג-רוק ומטאלקור, גרוב מהפנט וריפים חלקלקים, והקאבר שבחרו לבצע – Bulls On Parade של Rage Against the Machine – היה בחירה הולמת לאווירת הפאנק שהם משדרים (וגם להסכמה החתרנית של ההרכב להמשיך ולנגן מעבר לזמן הנתון לאור דרישת הקהל).

ויאללה ל-A7X Tribute, הרכב המחווה הראשון לפסטיבל. ההרכב שנולד כדי לגבות את התנועה להביא לארץ את Avenged Sevenfold כבר מזמן קיבל חיים משלו. בהופעה שלא יורדת באיכותה כלל מאלו של הלהקות שביצעו חומרים מקוריים, להקת הטריביוט Deathbats נתנה סט מטאלי מהרגיל במיוחד עבור הפסטיבל, של שירי הלהקה הגדולים משלל אלבומיה, ואירחה רצף של זמרים מתחלפים על הבמה – מבן סעדה מלהקת המטאלקור Canine דרך עמית קפטה שמטיבי לכת מכירים אותו גם מ-Altruist שחלפה מהעולם מוקדם מדי – וכמובן בישראל פאפא שהתלווה לויקי עטיה מ-Unleash The Pain על הבס והשירה המלווה שפתחו את הפסטיבל זה רק אתמול.

"ושאבתם מים בששון"

הופעות כמו של Dukatalon נולדו לפסטיבלים שכאלו. מאמינה שרוב הקהל, וגם אני, לא היינו נחשפים בטעות בשום הזדמנות אחרת לסלאדג' מטאל כמו שדוקטלון עושים. הטריו עלה על הבמה ונתן סט עוטף ולופת, כזה שהופך את האוויר למתוח, סמיך וכבד, בלי שום משחקים, דיבורים או התנצלויות. האינטראקציה היחידה בין הקהל ללהקה היא שאגותיו של צפריר צורי והדום הכבד שבוקע מהבמה, שנכנס עמוק לבטן. גם אם הם לא כוס התה שלכם, יש מצב שהם יהיו כוס הרפש שלכם.

את האוויר הסמיך באו להפיג DPS, שהם אחד-אחד חיות במה. לאחר שנה קשה במיוחד עבור אורן בלבוס (לשעבר מ-Eternal Gray) אשר נלחם בסרטן פעמיים רק במהלך השנה וחצי האחרונות שלו – עוד לפני פרוץ הקורונה בארץ ובעולם – היה ניכר שכפי שהקהל התגעגע ל-DPS, כך גם הם התגעגעו להופיע. זו לא הפעם הראשונה שלהם על בימת הבי-סייד (הם חיממו גם את Shredhead וגם את Jinjer כזכור) אבל עם היכרות בריאה גם עם הקהל הנאמן לצד אנשים שנחשפו אליהם רק זה עתה – ביחד עם הצימאון להופיע מצידם, ובמיוחד מצידו של אורן – רק לחזור לבמה ולעשות מטאל משולח רסן. כמסורת בהופעות DPS, השיר האחרון The Nothing נפתח בוול אוף דת' אימתני שפיצץ את המועדון, והכין את הקהל התשוש לממתק הבא על הבמה.



וכמובטח, את הבמה תפסו Prowlers, הרכב המחווה השני לפסטיבל. הקורונה לקחה לנו את ההזדמנות לראות את איירון מיידן על בימת גני התערוכה, אבל פראוולרס הם רחוק מפרס ניחומים – הם פרס ענק. ההרכב המנוסה נתן הופעה מקפיצה בהובלתה של שירן אבאיו הסופרסטארית על הליד ווקאלס, שבכוחות על-אנושיים כאילו הריון מתקדם זה פיס אוף קייק עבורה שלטה בבמה ביד רמה, דילגה מצידה האחד לשני תדיר, והרעימה בקולה כבר על תחילת הסט עם ביצוע ל-Moonchild המופתי. שירן הניפה בגאון את דגל הממלכה המאוחדת לאורך כל ההופעה (וגם הקפידה שהקהל ישתה מים – תודה שירן!). אה, וברור שגם אדי היה שם. Up the Irons!

ועתה אנחנו מתקרבים למנות העיקריות של היום השני, על הבמה עלו Delicate Disorder, שעושים רוקנרול מקפיץ ואמוציונלי. כמו ביום הראשון לפסטיבל, גם כאן הורגש שזו הנקודה בה הקהל זקוק להופעה מחבקת ואווירתית, לשתות איתה בירה ולנוח אחרי הכאפה של DPS ופראוולרס, ולפני הבעיטה של סוף היום. ההפרעה העדינה עשתה זאת היטב, גם אם עשתה זאת עם הרכב שונה מהרגיל (עמית דדו על התופים נתן בראש במקום עידן גרבר שהחליט להתארס – מזל טוב!). רק בחודש שעבר קטפה הלהקה את המקום הראשון במצעד השנתי של רדיו זה רוק עם שירם Sins of Habit – טרק שהיה מצוין גם בלייב.

"תנו לי בראש!"

והנה באו Prey for Nothing לתת לנו את הבעיטה שהגיעה לנו אחרי שהעזנו לנוח. פתחו חזק עם Ocean of Tar מאלבומם האחרון קוצר השבחים, והקהל פירק את כל האנרגיות שאגר במושפיט מהסרטים – כי כשיותם (דיפיילר) שואג עלינו לתת בראש, צווארים נשברים ומפרקות נפרקות אוטומטית. הלהקה המשיכה להרים את המועדון, ובשיר הנושא מאלבומם Kivshan עלתה לבמה יעל הורביץ (StormbounD) להחליף את יפתח מתופף הלהקה בזעקה כי משנאת אחים נבראה (ומאש המלחמווותתתת), שילוב של נקי ומחוספס שיוצר לדעתי שלם מושלם. אה ואיך אפשר לשכוח קאבר דת' של Ashes in Your Mouth של מגהדת'?

את הבמה תפסו ההרכב The Great Machine, בחירה מסקרנת ולא שגרתית להדליינרית של פסטיבל מטאל. "המכונה העצומה" (או שמא המופלאה?) – טריו של האחים אבירן ועומר חביב ומיכאל יצחקי – עושה סטונר רוק אנרגטי, שואב ואפילו נוסטלגי. לראות אותם בהופעה זה קצת כמו מסע בזמן לתקופה אחרת, ללבוש ולאווירה ולחיים אחרים. אולי הדבר שהכי הבדיל את ההרכב מכלל ההרכבים בכל הפסטיבל הוא שאף אחד לא העז ללכת, ממש ללכת, על הקהל במהלך ההופעה. יש הבדל בין לצלול לקהל או לשיר בתוכו – לבין להיות מורם על הרגליים ולהמשיך לבצע כאילו כל אחת מעשרות הידיים המשולחות למעלה הן למעשה הרצפה הטבעית של במת הבי-סייד. זה עדיין לא עשו במטאל בארץ.

יומיים קשוחים צריכים להסתיים איפשהו – ואין אף להקה אחרת שראויה לחתום את הפסטיבל מאשר להקת המחווה הישראלית שלTenacious D . כאחת שמעולם לא ראתה את להקת הטריביוט הזו בהופעה (ושהרינגטון שלה כל החטיבה היה Beezleboss – The Final Showdown), תהיתי איך אפשר בכלל להשתוות לאנרגיות של ג'ייבלס וקייג'? וואללה אפשר – ובענק! רני גרינשפן (סנסציית הרשת האחת והיחידה), אנדריי סימנובסקי וכל החבורה העליזה הרימה מופע מופתי שכלל החלפות תחפושות, המחזה מושלמת של קטעים מלאים מהסרט האייקוני The Pick of Destiny, ריפים טעימים ופאקינג ההדרן היחיד כל הפסטיבל – זה לא היה רק טריביוט, זה היה הסיום הכי טוב בעולם לפסטיבל.



אחרית דבר – אוזניים מצלצלות, רגליים קורסות, "מתי שוב?"

לאורך היומיים של האירוע המשוגע עברו על הבמה של ה-B-Side 22 להקות מכל חלקי הארץ, קרעו את עצמן ונתנו כל אחת שואו כאילו הן מופיעות מול עשרות אלפים ועל במות ענק. באמת שכזו הפקה לא נראתה בארץ זמן רב, וליינאפ כה מגוון, אירגון כה מתוקתק וסדר כה מופתי לא יראו גם עוד שנים. הייתה פה חבירה של סצינה שלמה להרים אירוע שייזכר לזמן רב, רחמיי הכנים כלפי כל מי שפספס.

יותר מכל אלו אבל, הכי התרגשתי לראות את הקהל, שנדמה שנהיה צעיר יותר ויותר עם השנים (כן נו אני מזדקנת אבל זה לא רק זה). מדהים לראות שהסצינה לא רק חיה ובועטת על הבמה, אלא גם בקהל. מקווה שרבים נוספים שנהגו כמוני עד כה והתעניינו רק בהופעות חו"ל ינפצו את חומת האליטיזם, ויבואו לראות בעצמם את השגעת שהולכת ממש פה בארץ הקטנה ומוזרה שלנו.

לא קל להיות מטאליסט ישראלי בימינו. הקורונה יצרה פה רתיחה מתחת לפני השטח, כשאת הביעבוע כבר היה ניתן לראות בצורת אלבומים המופתיים שיצאו פה בשנה האחרונה. ה-Israeli Metal Fest היה ההתפרצות הראשונה מיני רבות שנראה פה בקרוב – תזכרו מה שאני אומרת!


לגלריית התמונות המלאה - חלק 1

[ פרסם תגובה חדשה ]
:: שתפו ::
FaceBook MySpace Twitter Email This
:: חיפוש במגזין ::
 
:: סקירות אלבומים ::

Kreator – Hate Uber Alles

Rammstein - Zeit

Shape of Despair - Return to the Void

Undeath – It's Time.. To Rise from the Grave

Tomorrow’s Rain – October Night in Tel Aviv – Live in Barby

Tetrarch - Unstable
>> סקירות נוספות <<

:: עדכונים ::

סקירת הופעה:
כבשו את הכול - סקירת הופעתה של Behemoth בישראל

כתבה:
Pantera – איחוד או לא

סקירת הופעה:
הפיראט השביעי של הפיראט השביעי - סקירת הופעתה של להקת Alestorm במועדון הרידינג בת'א

ראיון:
חזרתה של האפלה – ראיון עם Adam 'Nergal' Darski

סקירת הופעה:
ענני סופה באופק - סקירת הופעת ההשקה של להקת Stormbound

כתבה:
רצח מצויר - סקירת הקומיקס Murder Falcon – Daniel Warren Johnson And Mike Spicer
>> עדכונים נוספים <<
:: אירועים ::
[07/12/2022]
Drowning Pool Live in Israel
[09/08] Arch Enemy Live in Israel
[15/08] Kreator in Israel
[25/08] The beginning of infinity - Neolia - Scalar Live
[03/09] Dark Funeral בהופעה בישראל
[24/09] Psycho Ward Fest Vol.1
[26/10] Tiamat - בהופעה אחת בישראל
[12/11] Samael בהופעה אחת בישראל
>> לפרסום בלוח אירועים <<
:: כל הזכויות שמורות © מגזין מטאליסט 2002-2014 ::                                                                                :: אתר זה מיוצג על-ידי אילון, אגרט ושות' עורכי דין ::