14/07/2015
משיקים פרוג - סקירת הופעתן של Subterranean Masquerade ו Orpheus Blade
מאת: ניצן כהן
צילום: טל צבר

בפעם האחרונה שהייתי בתיאטרון תמונע, הייתי ילדה בת 15 בהופעה של "אלמנה שחורה", מיותר לציין שהרבה מים עברו מתחת לגשר מאז. זכרתי את המקום כגדול אבל לא יותר מדי, ומעולה למטאל מבחינת סאונד. אפילו אני לא ציפיתי למה שקרה שם, המועדון היה מלא עד לאפס מקום עוד לפני שהופעת החימום התחילה, והסאונד היה טוב כבר מהרגע הראשון. שני הדברים האלו נדירים ביותר בסצנת המטאל הישראלית. ההופעה הייתה הזדמנות נהדרת למפגש פסגה בין רבים מענקי המטאל הישראלים לקהל האדוק, נראה כאילו אף אחד כמעט לא נשאר בבית וויתר על ערב הפרוג המשובח הזה. אני חייבת להודות, באופן אישי, התרגשתי.


Orpheus Blade

Orpheus Blade היא כנראה אחת הלהקות המבטיחות ביותר בסצנה הישראלית, ולא סתם. אלבום הבכורה שלהם, "Wolf's Cry" זכה לתהודה ענקית ברחבי העולם, ובצדק. החבורה המוכשרת הזאת, בהובלת יקירת המגזין עדי ביטרן, סוחפת אחריה קהל מעריצים שרק הולך וגדל. זה, אולי, מסביר את הסיטואציה החד פעמית בה נתקלתי בהופעה הזאת- לא רק שהמקום התמלא עוד לפני הופעת החימום, הקהל צרח את המילים וילל כמו זאב מוכה ירח רק כדי להראות את האהבה ליצירה המדהימה הזאת. אני לא אופתע אם אגלה שחלק גדול מהקהל הגיע רק בשביל לראות את Orpheus בהופעה הראשונה שלהם אי פעם.

כבר מהשיר הראשון Orpheus הציגו את התגבור שהביאו במיוחד לערב הזה- יוחאי דוידוף כמחליף לשירה הגברית שבוצעה באלבום ע"י Henning Basse ויורם אלוש כגיטריסט שני. החיבור בין השלושה, יחד עם עדי, החזיר את העוקבים בינינו שנים אחורה אל הימים המוקדמים של Prowlers, להקת המחווה הישראלית לIron Maiden. לאלו מכם שלא יודעים או זוכרים, עדי הייתה הסולנית שלהם לתקופה לא מבוטלת. המוזיקה המצמררת של Orpheus Blade תמיד גורמת לי להרגיש כאילו אני נמצאת בתוך סרט אימה. זאת הדינמיקה המדהימה שבין חברי הלהקה המקוריים שיוצרת את זה, אבל השילוב של דוידוף בתוך השירים הוסיפה אנרגיה שקשה היה להתעלם ממנה. השירה של עדי חודרת לורידים, אף אחד לא היה יכול להישאר אדיש אליה אפילו לרגע. הביצוע שלהם יחד לסינגל "The Becoming" היה מרשים וענקי, עד כדי כך שהקהל פתח בהדבאנג כללי. כמובן, האדבנג של פרוג, בעדינות ואלגנטיות חנונית כיאה לז'אנר.

על אף שמדובר בהופעה הראשונה שלהם יחד על במה, החיבור בין החבורה היה מושלם וכנראה שאם עדי לא הייתה מציינת את העובדה הזאת, המעטים בקהל שלא מכירים אותם היו מניחים שמדובר בלהקה שמופיעה בלי סוף. השיר הבא, "In Terms Of Twilight" הוכיח כמה עבודה טובה על דינמיקה קבוצתית יכולה לתת על במה. זה לא מספיק שבהקלטה הם נהדרים, גם בלייב הם עשו קסמים. חוסר הישיבה שלהם על הביטים הייתה כל כך ומדויקת, היה קשה שלא להצטמרר. הם יוצרים בכל פעם מחדש בדיוק את הדיסוננס שהקהל הישראלי מחפש כל כך.

אור בנוזיו, המתופף, נתן את הקצב והכתיב באנרגיות שיא איך כל הדבר הזה אמור להישמע. יחד עם הקלידים של עומר פורמן והגיטרות של גיל דוד הם הצליחו לעצב משהו חדש על הבמה, יצירה מרשימה וייחודית מאין כמוה. הבאס של מקס מאן תומך את כל זה בליינים שמחברים בין הכלים בצורה מדויקת להפליא. השירה של עדי סוגרת את המעגל באופן מושלם עד כדי כך שכל מילה שאגיד רק תוריד מהביצוע שהיה על הבמה הזאת. את השירה המרגשת היא ליוותה במבטים חודרים. כל אלו, תומכים אחד בשני, שרפו את הנשמה כמו שמטאל אמור לעשות.

דווקא בכבדות, באיטיות ובמורכבות שבשירים של Orpheus Blade הצלחתי למצוא את המטאל הכי אמתי ושלם שיש. ביצירה שלהם יש מחשבה מדויקת על כל תו שיוצא מכל כלי. כל הדיוק הזה חודר לעצמות בדיס-הרמוניה מבורכת ומעיר כל נים רדום בכל אדם שנתקל בשיר של החבורה המוכשרת הזאת. "Shapeshifter" שסגר את ההופעה, הוא השיר המצמרר ביותר באלבום. בלי להתאמץ כל צליל בו גורם למאזין לזוז באי נוחות. השירה של עדי גרמה לי להרגיש כאילו אני לא יכולה להישאר לעמוד בשקט, הייתי חייבת לצרוח או לקפוץ מאיזה גג. אז צרחנו, כל הקהל, אותן יללות של זאבים מוכי ירח. נראה כאילו לא נשאר בקהל אף אחד אדיש למה שקרה על הבמה הזאת.


Subterranean Masquerade

2 דקות אחרי חצות, רעש סטטי מחריש אוזניים הקים את כולם מהמינגלינג בליוו אפקטיי סאונד מוזרים ומטרידים, הכול בכוונה כמובן. אמנם היה זמן להתאושש מההופעה המרטיטה של Orpheus Blade, אבל אני עוד לא הספקתי להתכונן נפשית למה שעמד לקרות. בלי עיכובים מיותרים, Sub Masq פתחו עם השיר "Early Morning Mantra" הפותח את האלבום אותו השיקו הערב, "The Great Bazar" וגרמו לכל הקהל לזוז במה שהפך להיות חלל צפוף מאוד, במקום לא קטן בכלל, כאילו היינו עכברים שמובלים על ידי החליל שהיה על הבמה.

החבורה העליזה הזאת הזמינה את כולנו להצטרף לנשף המסכות. הקהל היה פשוט מהופנט בלי אפילו לראות מה קורה על הבמה, רק מהתמכרות חסרת גבולות למוזיקה שזרקה את האוזן לכל כך הרבה כיוונים עד שהפכה למסיבת מטאל משוגעת. הקול הנקי והעמוק של Kjetil Nordhus הוביל את כולם, ובין הגיטרות ושאר הכלים הסטנדרטיים הצטרפו אליו לא מעט כלי נשיפה כמו חליל, סקסופון וקלרינט שגרמו לי להרגיש בטריפ. עם הסקסופון באמצע השיר, הרגשתי בהופעת ג׳אז כיפית. רק כשהתופים חזרו נזכרתי לרגע בכך שזו בעצם הופעת מטאל קודרת ואפלה, בערך כמו ליצן משוגע בקרקס אימים. מאותו הרגע, לקראת סוף השיר הראשון, אני איבדתי את עצמי וכבר לא היה אפשר לדבר איתי.

פרוגרסיב מטאל הוא בעצם בלאגן אחד גדול שנהיה מוזיקה, לא באמת ברור איך. הבלאגן הזה, במיוחד כשנוצר על ידי 7 נגנים, יכול להיות טוב עם במה רק כשהדינמיקה מושלמת והיצירה, באי הדיוק שלה, מדויקת. זה מה שקרה אצל Sub Masq. נשמע כאילו כל אחד מהנגנים מנגן שיר אחר לחלוטין, וזה קסם טהור שהופך את הכול ליצירה אחת מתואמת להפליא, כמעט מושלמת. כל הדבר הזה הרגיש לי, כמישהי שלא רגילה לשמוע פרוגרסיב, בטח שלא בהופעה חיה, על טבעי. ההבנה שזוהי ההופעה הראשונה שלהם אי פעם היא זאת שבאמת גרמה לי להאמין שמדובר בכוחות קסם. כנראה שבמקום להופיע, את 18 שנות העבודה המשותפת שלהם הם השקיעו בתיאום וחשיבה.

בשלב הזה, בדרך כלל, הייתי אומרת שהנגנים מוכשרים. אבל כשניסיתי להפריד כל כלי לעצמו כמו שאני הכי אוהבת לעשות, קרה לי דבר מוזר. הרגשתי כאילו לרגע עומדים על הבמה 400 נגנים שמבצעים 401 שירים שונים, וברגע שלאחר מכן עומד שם נגן אחד שמנגן על כל הכלים בעולם בו זמנית. המוזיקה שלהם מסובכת מספיק כמו שהיא, לפני כל התוספות. לכן, כשנשלף הקלרינט אני נמסתי והלכתי להשתגע בפינה. כן, עד כדי כך הדבר הזה היה גאוני בעיני. המוח שלי נשרף לחלוטין, נברא שוב מהאפר ונשרף שוב.

אולי חשוב לציין שבניגוד לרוב האנשים בקהל וכנראה בניגוד לרוב קוראי הכתבה הזאת, עד היום Subterranean Masquerade לא היו חלק בלתי נפרד מהפלייליסט שלי או עיצבו את חיי לפני שנים. למען האמת, שמעתי אותם כמה פעמים בשבועות האחרונים לקראת ההופעה ואהבתי את מה ששמעתי. שום דבר לא הכין אותי למצב הצבירה שאליו הגעתי בהופעה, כשהרגשתי שכל איבר בגוף שלי נשרף ונבנה מחדש לצלילי המוזיקה הזאת. הרגשתי כאילו מיליון נורות קטנות של הבנה נדלקות לי במוח, עד שהוא נשרף לחלוטין, ותסלחו לי יל התיאורים הגרפיים. הרגשתי כאילו כל האמת בעולם התחבאה בתוך המוזיקה שלהם ועכשיו, ברגע הזה ממש ומולי, הם מוכנים לחלוק את האמת הזאת עם כולם. האם אנחנו מוכנים לקבל אותה? אני לא בטוחה, אבל אני גם קצת שמחה שלא שאלו אותי.

הליינים של הגיטרה בניצוחו הנהדר של תומר פינק הם בלי ספק מהמיוחדים ששמעתי. יחד עם כל ההרכב, ובמיוחד עם התופים שמובילים משהו אחר לחלוטין בפני עצמם נוצרת תחושה של מוזיקה מעולם אחר. עולם לא בהכרח מזמין, לא מחבק או חם, אבל כנראה עולם שהתהפך ותוהו ובוהו וחושך על פני תהום.

Nordhus היה בעברו גם הסולן של להקת הפרוג Green Carnation שהתפרקה לפני כמה שנים, אבל תחזור לעבוד יחד בשנה הבאה לציון 15 שנים לאלבום השני שלהם- "Light Of Day, Day Of Darkness". כמחווה, הם ביצעו את השיר "As Life Flows By". השיר הזה היה עבורי אתנחתא קומית ונתן לי להירגע קצת מכל מה שקרה לפני. אמנם בניגוד לכל השאר לא איבדתי את זה בביצוע הזה, אבל בהחלט היה מדובר בביצוע אפי. הקול של Nordhus יצא החוצה והוכיח לי שמדובר באחד הקולות הגדולים של זמננו.

חלקים רבים מההופעה, בעיקר שירים אוריינטליים כמו "Specter" נשמעו לי קצת כמו גרסה מתקדמת של Orphaned Land. כדי להשלים את התמונה, לשיר האחרון הצטרף באופן מפתיע ולא שייך בכלל, קובי פרחי. אותו הרעש הסטטי שליווה את ההופעה מתחילתה חזר, הפעם בתחושה של חופי הים התיכון. הקלידים ניגנו נעימה מרגיעה ומנחמת והשקט צרם וצבט את כל הלבבות. בשיר שסגר את ההופעה, גם התופים החזקים, הדיסטורשן והגראולים היו שקטים ועצובים. בגלל כל אלו, כשהתחילה החפלה לקהל לא היה דבר לעשות מלבד להתמסר לחלוטין לרגע הזה.

בדרך כלל, אני מעדיפה להתייחס בסקירות שלי להופעה עצמה הרבה יותר מאשר למוזיקה, לאנרגיות שהיו על הבמה ולקשר המיוחד הזה שבין להקה לקהל שלה. הפעם, לא הייתי מסוגלת. משהו במוזיקה כבש אותי ומילא כל חלק בי עד שלא יכולתי כמעט לשים לב לבמה. רוב ההופעה עצמתי את העיניים ושאלתי את עצמי למה לא כל המוזיקה בעולם נשמעת טוב כל כך, צלול כל כך. חברי הלהקה היו כמובן אנרגטיים, שמחים ובעיקר ניגנו את הנשמה שלהם. מההבעות על הפנים של חברי הלהקה, נראה כאילו הם אפילו לא מודעים לכמה מסובך מה שהם עושים. כל אחד ביצע את התפקיד שלו באופן מושלם ואפילו לא התרגש. המקצועיות והמומחיות של השביעייה הזאת גרמה לי לחשוב על מלחינים כמו מוצרט או בטהובן שדמיינו סימפוניות שלמות וכתבו אותם כמוזיקה שחודרת לכל אחד לנשמה, רק מדמיונם הקודח. זה בדיוק מה שקרה שם על הבמה, מוזיקה כל כך מורכבת מחד ומדויקת מאידך שפשוט אי אפשר להישאר אדיש אליה.

אגב, אני חייבת להשלים תירוץ. התיאורים המוגזמים והקיטשיים, כמו רוב רובה של הסקירה הזאת, נכתבו במהלך ההופעה עצמה והעדפתי לשנות כמה שפחות. כל המילים שנכתבו פה הן הרמה הבסיסית ביותר של כל מה שההופעה המטורפת הזאת גרמה לי להרגיש.


לגלריית התמונות המלאה