17/09/2016
מייללים אל הירח – Guy Elyahu, Scarlet ו-Orpheus Blade בפאפאיתו
מאת: ניצן כהן
צילום: אלכס ימפולסקי

הובטחו לנו סיפורים לאור ירח, המון מסתורין אפוף עשן וצווחות מקפיאות דם. סיפור אימה של ממש, כרגיל, כי כאלו הם Orpheus Blade שהנהיגו את הערב. ערב תמוה, יש לציין. פרוגי מחד ומלודי מאידך, סגנונות נחמדים שמשתלבים לרוב בצורה מצוינת על במה אחת. אבל כנראה שלצערם של המופיעים בדיוק באותו הזמן, הופיעו ממש כמה רחובות משם להקת הפורגרסיב-מטאל המלודית, Textures. למען האמת, הייתה זו נימה קצת עצובה להתחיל בה את ההופעה, הערב נשמע מבטיח אבל מרבית הקהל שלו נמצא דווקא במועדון "האזור". עם זאת מועדון הפאפאיתו לא גדול, לכן לא נראה כאילו הרחבה ריקה לחלוטין. עדיין, חשוב להגיד – שתי הופעות באותו היום, לקהל דומה, רעיון רע.


Guy Elyahu

עשן הציף את המועדון לצלילי אינטרו שנשמע כאילו הגיע היישר מתיבת נח עצמה, ולהקת Guy Elyahu תפסה את מקומה על הבמה. הם פתחו בשיר אינסטרומנטלי איטי אך מלא בקסם. השימוש בסולמות בעלי נימה יהודית מסורתית גרמו לשיר להישמע כמו תפילה או שיר קידוש עם קצת דיסטורשן. אז נכון, זה לא רעיון שעוד לא שמענו כמותו, אבל לביצועים כאלה יכול להיות אופי מעניין בכל פעם מחדש. גיא אליהו עצמו הוא חיית במה, ואין ספק שהוא נהנה מכל שניה מול הקהל. הסולואים אמנם מושקעים, והתופים כמובן חזקים, אבל הקהל עוד לא התעורר. כנראה שחצי שעה רצופה של מוזיקה אינסטרומנטלית, גם אם טובה, היא קשה לעיכול לקהל המטאל הישראלי שלרוב מעדיף פשוט לצעוק.

השיר "אקסודוס" שהגיע לקראת הסוף, מעין אתנחתא נחמדה, לווה בקטעים מוקלטים ותאורה שתמכה את הסיפור שניסה להעביר. הקהל אמנם עוד לא התעורר (וכנראה שגם לא עמד להתעורר כלל), אבל נראה שהתחיל להביע מעט עניין. זה בהחלט אחד השירים המעניינים יותר שהלהקה ניגנה הערב, אפילו מבלי להתייחס לזעקות וקולות המבול שהצליח גיא לחלץ מהגיטרה שלו בשלבים מסוימים בשיר. אותי באופן אישי, כמעט תמיד מעניין לשמוע סיפור שמועבר דרך המוזיקה עצמה ולא רק באמצעות שירה. הסיפור של גיא אליהו עובר בעיקר דרך גיטרות, בתמיכת הבאס והתופים. הוא מספר סיפור מסורתי, יהודי, עתיק. זה סיפור נחמד מאוד, אבל אולי היה מעניין לשמוע גם סיפורים נוספים. כישרון ויצירתיות, בהחלט לא חסרים שם.

Scarlet

לאחר כמה דקות של החלפת כלים, התחיל התאורן למלא את הבמה בעשן עד כדי כך שלא ראיתי אותה מהמקום בו ישבתי. Scarlet פתחו את ההופעה באינטרו שמזכיר קצת את גיא אליהו שרק ירד. נראה שהמקום התמלא בפתאומיות, אבל למעשה הקהל פשוט התקרב לבמה אחרי שהתרחק בהופעה הקודמת. הקהל הריע כשרעות ללוש, הסולנית הג'ינג'ית, עלתה לבמה במפתיע. למרות שרוב הנגנים על הבמה הם לא מתחילים, מרביתם כבר עברו בלהקות שונות והופיעו לא פעם, יש בלהקה משהו מאוד ראשוני. הם לא בדיוק יושבים אחד עם השני, כאילו לא ממש בטוחים מה הקצב של השיר או מה האקורד הבא שמגיע. למרות זאת, קסם הנעורים של החבורה נותן משהו מיוחד על הבמה שמושך את הקהל לשמוע עוד.

הבמה של Scarlet עמוסה בנגנים, שתי גיטרות, באס, תופים, קלידים וסולנית מקפצת. המאמץ שלהם לזוז ולחגוג על הבמה הקטנטנה היה מרתק – בניסיון עז הצליחו שלא להיתקע אחד בשני ולהפיל איזו גיטרה. הסגנון המוזיקלי שלהם משלב בצורה מקסימה בין סאונד גיטרות של Iron Maiden, פאוור מטאל של Sonata Arctica ושירה אופראית שזורקת אותי לימיה הראשונים של Nightwish. לכל אחד מהשירים יש גוון של פאוור-פולקי מיוחד בפני עצמו, ולקראת אמצע ההופעה אפילו הצליחו לגרום לקהל לקפוץ לרגע. כנראה שהקהל הגיע הערב עייף באופן מיוחד.

קל לשים לב אצל Scarlet לסולואי גיטרה לא רעים, קלידן שבהחלט יודע מה הוא עושה וזמרת שממלאת את הבמה בנוכחות ובצלילים גבוהים ומדויקים שמציפים את המקום. יש להם עוד עבודה, לא מעט ממנה, והחלקים הקשים עוד בהחלט לפניהם, אבל אם ימשיכו בקצב הזה הם עוד עשויים להגיע רחוק. ראוי לציון שהלהקה שקיימת פחות משנה עולה כבר בפעם השנייה על הבמה, והערב הצליחה למלא סט של יותר מחצי שעה בשירים מקוריים בלבד, שכל אחד מהם מעניין וייחודי בפני עצמו, גם אם לא הייתה מזיקה לכל אחד מהשירים עוד כמה שבועות של עבודה לפני העלייה לבמה.

Orpheus Blade


לאט לאט, התחילו להופיע מסביב לבמה לפידים בוערים, ונגנים עטויי שלשלאות התחילו לכוון כלים על הבמה. לקחו עוד כמה דקות ארוכות עד שצלילי אינטרו ועשן סמיך שוב מילאו את המקום. הנגנים פתחו בקצב המרעיש והמוכר של "The Finest Art Of Feeding", אך במקומה של עדי עמד לבדו על הבמה הזמר יוחאי דוידוף שהפך במרוץ הזמן לתוספת קבועה ללהקה על הבמה. במהרה עדי כבר הצטרפה אליו בדואט מהיר וזאבי שהפך לאחד ההמנונים, "The Becoming". יוחאי כבר מזמן מומחה בשירים האלו, בתור המחליף הקבוע של הנינג בסה מאז הקלטת האלבום, למעשה. הקהל, מצדו, מילא עבורם את המקום ביללות.

עדי ביטרן, הסולנית וזאת שעומדת מאחורי Orpheus Blade (הרעיון, ולא רק הלהקה), הגיעה לספר סיפור. לקהל שהגיע עייף כל כך זה נראה מתאים. אף אחד אמנם לא התפרע או שבר את הרחבה, אבל כולם האזינו בעניין וגמעו בשקיקה את סיפור האימים שלה. חושך על הבמה נתן לעדי את הפוקוס שהייתה צריכה כדי להמשיך את הסיפור עם השיר "In Sickness and in Hell", איתו ככל הזכור לי עוד לא הופיעו בעבר.

עדי ניצלה את חופשת הלידה שקיבלה מהבמה בכדי להתאמן ולשפר כמה טריקים שלמדה מאז הקלטת האלבום, החל מדיסטורשן בשירה שהפך לכבד ומצמרר, ועד לקפיצות והתרוצצויות ברחבי הבמה שבהופעות האחרונות של Orpheus היו כמעט בלתי אפשריים עבורה. למרות שעדי נראתה כחיית במה שהחופש רק עשה לה טוב, נקודה אחת לרעת ההופעה שלהם – נראה ששאר הנגנים היו משמעותית פחות בעניין ממנה, או לפחות ממה שהיו בהופעות קודמות של ההרכב. משהו בהופעה, בטוח לא עדי אך כנראה ששאר הלהקה, היה קצת עייף, ספק חסר חשק. כמובן שהנגנים עשו את עבודתם במקצועיות ונאמנות, וניגנו את התפקידים בצורה הטובה ביותר שיכלו, עדיין נראה היה שהם מתאמצים מאוד כדי גם ליהנות מההופעה.

את השיר "Chronicles", שהוא הטעון ביותר באלבום עבור עדי, הקשה ביותר, המרגש ביותר, עדי שרה במרכז הקהל עטופה במעגל של אהבה. כמו דפיקות הלב המואצות, ההופעה התקרבה לסיומה בשיר האינסטרומנטלי "The Man Who Cried Wolf". בשלב התודות, ריגש אור המתופף במזל טוב מרגש לארוסתו אריאדנה. חשוב לי לציין שניים מרשימת התודות הארוכה של עדי – כי באמת מגיע. הסאונדמן והתאורן שליוו את הערב כולו, ועשו עבודה מצוינת. ההופעה הגיעה לסיומה בשיר החותם את האלבום "Shpeshifter", שהוא, בעיני לפחות, השיר הטוב ביותר באלבום. הנגנים ניצלו את ההזדמנות כדי להתפרק מהשלשלאות שכבלו אותם ממש לפני החלק הכואב שמתפוצץ לפזמון שובר הלב הסוגר את הסאגה שהיא "Wolf's Cry". את מקום המקהלות מהאלבום. תפסה הקלטה שבוצעה באדיבותם של נועה גרומן וידין מויאל (חברי להקת Scardust).

חדי האוזן יכלו לזהות שOrpheus Blade ניגנו הערב את האלבום כולו, מתחילתו ועד סופו, כנהוג בהופעת השקה, למרות שלא כך תואר הערב. למען האמת, עד היום, שנה וחצי לאחר צאת האלבום, לא הייתה לו הופעת השקה של ממש. יתכן שההחלטה לבצע את האלבום במלואו הייתה במקום, אך בעיני לפחות, הגיע הזמן לחדש. מאז צאת האלבום לא ניגנה הלהקה על במה שיר חדש, ולמען האמת, מסקרן מאוד מה עומד לצאת ממוחם הקודח של עדי ו-Orpheus Blade.

לגלריית התמונות המלאה