22/09/2016
מתוך האפר אבל ממש - מופע דריסת רגל של Canine
מאת: יותם דפיילר
צילום: אלון גני

אני לא קונה את זה. את העניין הזה של השקת קליפ. אני כן קונה שלהקות צריכות מדי פעם סיבה למסיבה. אתה לא מושך את הקהל שלך להופעה שנקראת "סתם עוד יום של חול", אז אם כבר הלהקה שלך עמלה והוציאה קליפ בכורה לשיר מתוך האלבום החדש שעליו אתה עובד כמו חמור, אפשר להכריז על יום חג ולמשוך את החבר'ה לבוא ולחגוג את ההשקה של הקליפ. אה- אבל הקליפ מושק באינטרנט. ובערך שבוע לפני כן. מילא אם הייתה לו הקרנת בכורה במועדון, אבל אז מי היה מכיר את המילים בהופעה? אקיצר, הקונספט של "אחי אנחנו משיקים קליפ" הוא רעיון גרוע. תרשמו את זה לעצמכם. אבל מצד שני, Canine זו להקה שמבלי ששמנו לב צברה לעצמה איזה 6 שנות ותק פלוס מינוס, ומאז שהוציאה EP קצת עצרה לעשות חושבים. משהו שם לא עבד, ולא הרבה להקות יכולות לעשות את הסטופ הזה ולעשות אינטרוספקציה ולראות מה לא מתקתק. Canine הצליחו לעשות את זה, והם הביאו את בן סעדה כי הז'אנר שלהם הרבה יותר תובעני מבחינת שירה ונוכחות בימה מאשר להשאיר את זה בידיים של גיטריסט שצריך לחלוק שני תפקידים.
אז אחרי מספיק זמן - ואחרי שהם חיממו כמה אירועים חשובים כולל הופעות של Orphaned Land פה בישראל, הגיע הזמן לעשות את הדריסת רגל המיוחלת ולראות אם אפשר להיות Headline ולא רק זנב לאריות.

אז המסקנה היא כן. Canine הביאו קצת פחות מ-200 איש למועדון התמונע והוכיחו חד משמעית שלא עוד תקופה של בכיינות בסצינה, כיום להקות ומופעים מקומיים כן יכולים למשוך ולהביא קהל, גם בלי מופע השקה דמיוני לאיזה מוצר שיצא לכולם, גם למי שלא הגיע למופע.

אבל המאורע הזה סומן מבחינתי בעוד סימן - ניר ליברשטיין. יצא וקרה והוא גם המתופף של Canine וגם של Adamas אשר נבחרו להיות המופע הפותח. ותקשיבו - הבחורצ'יק החזיק את זה כמו מלך. מתחילת המופע של Adamas ועד לסוף המופע של Canine הוא פשוט לא הפסיק לתת בראש. הוא היה מדויק, משוחרר והיה הסטאר האמיתי של האירוע הזה. אז אני לא יודע איזה מהגיגים האלה, Canine או Adamas יותר מחייב עבורו - אני כן יודע שהוא זכאי לסיכת "המתופף המצטיין" של הקורס הזה, אז שמישהו יארגן לו איזה שובר הנחה איפשהו. כל הכבוד לו ספציפית.


Adamas

ז'אנר: Metalcore
להקות דומות: Oh Sleeper, For Today, The Plot In You
מה יש לנו כאן בקצרה: להקת מטאלקור טובה עם תעודות שזו אמנם לא הייתה ההופעה הכי טובה שלהם והזמר שלהם קצת זייף, אבל בגדול אפשר לומר שהם נתנו בראש ועשו את העבודה אחלה לגמרי.

זוהי הפעם השלישית שאני צופה ב-Adamas, שחוזרים פעם אחר פעם למועדון התמונע. הסאונד אמנם לא החמיא להם כמו הופעות העבר שראיתי, אבל ככה זה שצריך להתארגן בחופזה כי הסאונד צ'ק נחתך מוקדם כדי לקיים הצגה בתאטרון הצמוד לבמת ההופעות. מי שלא מכיר את Adamas כנראה קבר את הראש בחול או פשוט לא מתעניין במטאלקור או מטאל מודרני, ואז אין שום סיבה אמיתית שהוא יקרא את הסקירה הזו. Adamas הם חמישה בחורים מאיזור המרכז אשר התאגדו כדי לתת את הטון שלהם לז'אנר המטאלקור בסצינה הישראלית. נכון, לא הרבה מאיתנו טורחים להבדיל בין אלה שעושים את זה ליותר כבד לפחות כבד, אבל Adamas מנסים דווקא להצמד לגבולות הקלים והמלודים יותר של הז'אנר, מבלי להעמיס על האוזן ובאמצעות פזמונים קליטים, שירה מלודית חוזרת ונשנית והרבה אנרגיה על הבמה. אז בשם האנרגיה Adamas פצחו בהופעה בשיר אנרגטי וחדש שלא יצא ב-EP הבכורה שלהם. לא כולנו עוד זכינו לשנן את ה-EP שיצא בתחילת השנה בשם Manifest והם כבר המשיכו הלאה לשירים חדשים. האמת? תהליך יצירה בריא. ליצור ולהמשיך הלאה, כמה שיותר מהר. אני מפרגן להם רק על זה.

יש משהו ב-Adamas שהוא מאד אמפאתי. כשרואים אותם, כל עוד לא סולדים כמובן מהסגנון, יש משהו שמאד כובש ומאד משכנע שהם צריכים לקבל יותר תשומת לב. זה הרבה בגלל שעבודת הגיטרות שלהם נחמדה וקליטה במיוחד מבלי להשפך למקומות כבדים או קשים מדי, בגלל שיש להם סוג מסוים של סקס-אפיל רוקנרולי על הבמה, ובגלל שאוראל סולן הלהקה נתפס כטיפוס חיובי וסוחף על הבמה. אבל בערך כשמגיעים לשירים שכולנו מכירים - כמו למשל השיר שפותח את ה-EP - הלא הוא החלק הראשון של You Will Stay Here Forever אני מבין שלא הכל עובר חלק מהדיסק לבמה. זה בעיקר מתבטא בכך שהמון שירת צרחות עברה דילול לכדי שירה נקייה, אולי כי זה הכיוון העכשווי שלהם או כי זה תמיד היה ככה ואיפשהו החמצתי את זה. אבל אוראל לא מדייק לגמרי בשירה. למעשה, זה קצת חבל, יש לו גראולים מדהימים ומדויקים, והוא נסחף פעם אחר פעם לשירת אימו שקודם כל לא מחמיאה לו, כי הוא לא מצליח לשמור על צליל (בעיה שהייתה גם ב-EP עצמו) ולמרות שבהופעה זה טיפה יותר נסלח מהדרישות האנרגטיות שלו על הבמה, גם הלחנים המלודים קצת לוקים בחסר. אחרי You Will Stay Here Forever שהוא החוליה החלשה ב-EP, מגיע דווקא השיר הבלאגניסטי יותר, הנושא את שם הלהקה, והוא דווקא דופק כמו שעון.

בגדול, Adamas מציגים מופע מקצועי, שלולא המבטא והזיופים הקטנים של אוראל, ועם היה להם טיפה יותר זמן להסגר על הסאונד, אז הדברים היו נשמעים הרבה יותר טובים - אבל הבעיה שלהם כלהקה היא הרבה יותר גדולה מקצת התמקצעות על המיקרופון ושיפצור סאונד המגברים. Adamas לא מחזיקים להיטים בארסנל - ובסגנון המטאלקור היותר עדין שלהם - זה צריך להשתנות. הדבר היחיד שמגרד את הקונספט של להיט מטאלי אצלהם הוא You Can Come Home שסגר את ההופעה - ודווקא נתן תחושה הרבה יותר טובה בנוגע לסט המעט מהוסס הזה, אבל אני חושב שבסופו של דבר, כל עוד אני השתכנעתי מהם פעם - השתכנעתי מהם לנצח. אני כבר יותר איך Adamas ו-You Can Come Home הולכים, ובתור אחד שזה לא בדיוק כוס מיץ התפוזים שלו - הם הצליחו לפתוח את המופע הזה בדיוק באנרגיה וברצון הטוב ובלהט הנדרש.


Canine

ז'אנר: Metalcore
להקות דומות:Trivium, Asking Alexandria, Parkway Drive
מה יש לנו כאן בקצרה: להקה שהיה לה הרבה מה להוכיח הצליחה להוכיח שהיא בהחלט ראויה לותק, הכבוד ותשומת הלב שהיא מקבלת. למרות שהיא מתעקשת להשאר בגבולות הז'אנר היא עושה את זה טוב מאד, וחשוב לומר שבצורה מפתיעה ובפער ממש גדול מהתקופה המוקדמת שלה.

אחרי תחלופה קצרה, כי, מה לעשות, לא צריך להחליף מתופף - עלו Canine לבמה, ואחרי אינטרו מהיר - הלהקה החלה את השיר הראשון שלהם בסט. בתחילה הם התחילו אותו ללא שירה, ואני לא יודע אם מדובר באינטרו של השיר Silence Before Chaos או שזהו בעצמו פתיח ל-Mutiny העוקב בסט, אבל הלהקה ניגנה מכל הלב ומכל הגוף על הבמה, מזכירה לנו שפעם הם היו רביעייה. כאשר בן סעדה, סולן הלהקה הנוכחי שאמנם כבר איתם מזה שנים אבל זו אם אני לא טועה הפעם הראשונה שלי שאני רואה אותו על הבמה, והשיר Mutiny מתגלגל לי באוזניים הבנתי כמה מסקנות.

ראשית, ל-Canine לקח, מבחינתי, המון זמן לעבור מלהקה קטנה ללהקה בינונית. גם אחרי ה-EP שיצא לפני שנים מספר היה לי קשה לראות את Canine כלהקה רצינית. להקות אחרות כמעט באותו הגיל או אפילו עם ותק קצר יותר מ-Canine, מ-Adamas שקדמו להם דרך להקות כמו Unleash The Pain, Let Us Be Spoken וגם הרכבים מחוץ לז'אנר עצמו שפרחו בשנתיים-שלוש האחרונות כמו Sinnery או Scardust תמיד השאירו בי את הרושם שככה להקה מקצועית צריכה להתנהל. מבחינתי, גם אם הייתה טרנזקצייה מוקדמת יותר, רק כאשר בן סעדה נכנס לנעליו של אליאב תורג'מן כסולן הלהקה וזה פינה את מקומו לעמדת הגיטרה בלבד, הלהקה שינתה בעיניי פאזה והפכה ממשהו בוסרי למשהו בשל. כבר בשלהי התקופה של אליאב כסולן הרגשתי שישנו תהליך מסוים שיכול לפרוח למשהו טוב יותר, אבל בואו נודה באמת, Degeneration לא היה EP טוב כי הוא היה כל כולו הנפקת תעודה של צעירות. ההשפעות של להקות כמו Machine Head ו-Gojira לא רק בלטו החוצה, אלא היו שם כמה דברים שהיו כמעט בגדר גניבה ספרותית.

מריצים כמה שנים קדימה והופה, מישהו שם איפס את השעונים ונתן לדברים לזוז קדימה לכיוון חיובי. גם לבן סעדה לקח זמן להפוך מזמר מטאל בינוני מינוס ב-Eyes Sewn Shut הרכבו הקודם לכוכב כריזמטי ומלא אנרגיה וכישרון. אז השילוב הזה - של לראות סוף כל סוף את Canine כלהקה טובה ולא משהו שהוא קצת מביך וקצת פעור - הייתה חוויה מתקנת מוצלחת.

סעדה שולט בקהל שהתאסף עבורו ביד רמה. כל תנועה אצלו על הבמה מדויקת והוא פוגע כמעט בכל תו ומגוון בין שירה נקייה מאתגרת (ובהחלט לא רק המלודיות הקלאסיות בז'אנר, אלא גם קצת מעבר) לבין גראולים בשריים וצרחות מוטרפות. מבחינת נגינה, Canine נמצאים בשיאם. תורג'מן ושות' פשוט נותנים בראש, יודעים בדיוק מתי הם צריכים לעלות על המגברים כדי לתת כניסה דרמטית, מתי להרים את הידיים ולהלהיב את הקהל ומתי לקפוץ לקהל ולהשתולל.

השאלה שעולה היא האם החומר החדש של Canine הוא מה שעושה את ההבדל או שסעדה יוכל להוביל את החבורה הזו גם דרך ה-EP של Degeneration. התשובה מגיעה עם השיר Betrayal כאשר סעדה מבטיח שגם חובבי ה-EP יקבלו פה את מה שהם רוצים. האמת? זה עובד. אני לא אהבתי את ה-EP בלשון המעטה, גם בגלל השירה הלא שלמה של תורג'מן וגם בגלל שהוא היה מעט מרושל או לכל הפחות לא הצליח להעביר את האנרגיות מהדיסק לבמה. אבל ההרכב הנוכחי מוציא את השיר ואת שיר הנושא שאחריו כמו שצריך החוצה, ואני מוצא את עצמי מרצין את פניי ולוחש לעצמי "לא רע בכלל." תוך כדי ההופעה, לא סתם.

אני רוצה לציין שוב לטובה את ניר ליברשטיין. הבחורצ'יק הזה פשוט השתלט על כל האירוע - מהמופע של עם Adamas ודרך ההופעה שלו עם Canine ופשוט גרם לחומר הכי עייף של Canine להשמע פי אלף יותר טוב. זה רק מראה שמתופף טוב עושה את כל ההבדל וליברשטיין הוא לכל הפחות מתופף טוב בלשון המעטה.

לקראת המשך ההופעה הלהקה מעלה את אורי פראנק, סולן להקת ההארדקור Eternal Struggle לדואט דינאמי בשיר Faith or Forgiveness. פראנק מבצע את השיר מצוין - מוסיף מקולו הצורדני כמה שהוא יכול ונותן פה מופע כאילו הוא מן זאק-דה-לה-רוחה הישראלי, ראסטות מתנפנפות וקיפוצים על הבמה. אין רגע דל שם איתו - והאמת שזה קצת גורם לשיר שמגיע אחר כך, להרגיש מעט חלש.

לא דמיינתי, השיר העוקב באמת נקרא על שם דמותו של בראד פיט, טיילר דרדן מ"מועדון קרב". הוא אמנם לא באמת מאט את הקצב אבל אחרי הדואט עם פראנק יש פה סוג של ירידת מתח. למזלם הם חימשו שני שירים בסט למי שהיה מוכן רק חצי-כוח להופעה. הראשון הוא From Ashes, הקליפ החדש שלהם מתוך האלבום המתקרב, שהאמת חולף ממש מהר ולא הספקתי להתרגל אליו והוא כבר נגמר. אחר כך הלהקה מחייה את האירוע אפילו יותר, בשילוב מוצלח עם רן אליהו, סולן להקת Matricide שהתלבש יפה ובא לתת איתם חמוש במסכה בסגנון Slipknot לקאבר הנדרש ל-Psychosocial. סעדה ואליהו מחלקים את התפקידים של Taylor בצורה מדויקת, שניהם גם שרים וגם שואגים כשצריך - וכל שאר הלהקה משתוללת כאילו אין מחר. הקהל משתף פעולה - מן הסתם זה השיר שכולם מכירים ויודעים את כל המילים אז הבלאגן חוגג, וזה מרגיש קצת כמו שיא ההופעה.

משם הלהקה דוחפת לכיוון Shellshock Relapse מה-EP, השיר היחיד שנשמע עדיין כאילו הוא נשאר קצת מאחור, וסעדה כמעט ומתנצל כשהוא מציג אותו ואומר "אני יודע שאמרנו שננסה להמשיך לחומר חדש, אבל הבטחנו שנעשה גם דברים ישנים." השיר לא מביך כמו שזכרתי אותו - סעדה מבצע אותו נהדר ודווקא תורג'מן הוא זה שנראה הכי מתרגש שהבייבי הישנה שלו עולה על במה שוב ומקבלת כל כך הרבה אהבה מהקהל.

לפני החתירה לסיום סעדה מציג את מי שהוא מכנה "המאמא של המטאל הישראלי" ומזמין את שירן אבאיו לבמה. שירן היא כמובן תותחית - ובשיר יחסית מלודי על שברון לב שנקרא To the Exile ההרכב בועט קדימה ושירן מלווה אותו עם שירה מלודית גבוהה ומרשימה. היא מנסה להשתולל, איפה שאפשר, מה לעשות שנתנו לה את השיר הכי קרוב לבלדה באלבום?

אחרי Wall of death קצרצר שקצת מפזר את אלה שלא נעים להם לכל הרוחות בשיר With the Crows in Sight, הלהקה מסיימת את ההופעה עם מה שמן המסתבר הפך ללהיט שכולם יודעים את המילים בע"פ, הלא הוא הופעת הבכורה של סעדה עם ההרכב כבר מלפני כמעט שנתיים - Last Words Live Forever. הביצוע הרבה יותר טוב בהופעה חיה מאשר באלבום, ומורגשים גם הכימיה וגם הניסיון שהלהקה צברה מאז הצטרפותו של סעדה להרכב כדי לחתום את ההופעה ואת תקופת הביניים הזו בסימן של הצלחה, לפחות עד שיצא האלבום ונראה הופעת השקה מסודרת. סך הכל הופעה מוצלחת וטוב מאד שכך. טוב לראות להקה שפעם התייחסת אליה בביטול מוכיחה את עצמה מחדש והופכת ללהקה שראוי כדאי ובריא להתייחס אליה בכבוד.

לגלריית התמונות המלאה