29/10/2016
Shredding Halloween II - ליל כל השוטרים
מאת: יותם דפיילר
צילום: טל צבר

בואו אני אציג לכם איזו סוגיה של כתב במטאליסט. תמיד יש את הקטע הזה שאנחנו לא רק סוקרים הופעה, אלא גם צריכים לספר קצת על הערב עצמו. כאילו זה איזה מגזין בוטיק שצריך להחשיב גם את האווירה, את המנות בתפריט, את מוסיקת הרקע, את האירוח במקום, ושיט כזה. לפעמים מנצלים את זה פשוט לאמל"ק את כל הערב. משהו בסגנון "היה בן-זונה, היו הופעות כאלה וכאלה, ואתם חייבים לקרוא מה כתבתי על אלה". או ללכת לכיוון הפוך לגמרי - שיש ערב סבבה עם להקה מעפנה שחייבים לפרט עליה במיוחד.

היום אנחנו לא נגיע למחוזות האלה כי המילים שיוצאות לי עכשיו מהמקלדת פשוט כותבות את עצמן. זו שנה שנייה ברציפות ש-Shredhead, להקת המטאל המודיעינית שקצת נמצאת בתקופה של חימום מנועים שקט לפני סיבוב הופעות עם Overkill ו-Crowbar מחממת את הגזרה לקראת מופע ליל כל הקדושים שלה. כמו פעם שעברה, הרעיון להפוך חג של סיפורי אימה וזוועתונים להופעת מטאל. כל המקום קושט בקורי עכביש בלי סוף, היה סימן גדול של פנטגרם על רצפת המועדון - ובכללי - האווירה נועדה להיות איפשהו בין מה שיהיה "מפחיד" עבור הסבא וסבתא שלנו, ו"רטרו-שיק של B-Movie של אימה משנות ה-80" לכל מי שלא בדיוק חושב ש-Iron Maiden זו מוסיקה מפחידה.

התקלוט היה הולם גם כן, בין נעימות מפסי קול של סרטי אימה ישנים לבין מוסיקת מטאל שהולכת ונהיית יותר ויותר כבדה ומפחידה (אחלה בניית אווירה, דיג'יי טל ניסן) שזזה מ-Black Sabbath ו-King Diamond עד ל-Deicide ו-Vader.

ההופעות היו מעולות, ברוח החג ובאווירה מעולה. אפילו הפוגואים נראו מרשים - ובכלל, אם יש איזשהו סוג של עדנה מחודשת בסצינת המטאל הישראלית - ה-300+ אנשים שבאים למועדון הבסקולה שהתחפש לבית קברות לחיות לכבוד המאורע - קיבלו את אחד מערבי המטאל היותר משובחים שידענו בעשור האחרון.

זה התחיל מ-Adamas שהביאו לנו Metalcore בתחפושות של ליצנים, המשיך עם Matricide שלקחו את השיק של "התפוז המכאני" ואחרי שנה של הפסקה חזרה לבמה הזו בכל הכוח, המשיך ל-Lehavoth שחזרו מהקבר תרתי-משמע והפציצו לי את המוח בקטע הכי טוב של העניין, ונסגר עם Shredhead נוטפי הדם שבשיא ההופעה האנרגטית והמעולה שלהם - נקטע הערב והמשטרה סגרה את המקום.
ממש כמו בשנות ה-80. חוויה אוטנטית עד הסוף.

אבל לפני שפוזרה לה ההפגנה הזו - האירוע הזה היה אחד מאירועי המטאל הטובים ביותר, שיזכרו מבחינתי לדורות.


Adamas

ז'אנר: Metalcore
להקות דומות: Texas In July, Onward To Olympas, The Ghost Inside
מה יש לנו כאן בקצרה: להקת Metalcore שלמרות שהמוסיקה שלה קצת מתחנפת מדי, מוצאת את עצמה מתאימה בדיוק להשלמת המנין של הערב בתור הצד "הרגוע" (גם כשהם במצב הכי כבד שלהם) ונותנים סיפתח טעים לערב. אני הייתי מקצר בשיר כדי להשאיר לכולם במקום טעם של עוד.

אני מתחיל להשמע מעט רפטיטיבי, אבל מרגיש ששנת 2016 הייתה שנת ה-Adamas שלי. ממופע ההשקה שלהם בתחילתה ועד ל-Shredding Halloween המעולה. אני לא מאלה שניגנו לעצמם את ה-EP של Adamas יותר מפעמיים-שלוש, אבל השירים שלהם כבר נחרטו לי בראש שאני לא בטוח שאני בכלל צריך לחזור ל-EP. Adamas עלו לבמה לכבוד ליל כל הקדושים לבושים כליצנים, קומפלט, לא רק פיאה ואף מצחיק - אלא איפור, פיג'מה, כל הקטע. זה עבד, בתכלס לא קלטתי ש-Adamas על הבמה עד שעצמתי את העיניים ושמעתי את המוסיקה. נכון, שכל הלהקה מתחפשת במסיבת תחפושות ענקית לליצנים זה גיג אדיר, אבל אני כמעט ולא קלטתי מדי פעם שאני רואה את Adamas - ובהתחשב בזה שהם נתנו בראש עוד יותר משאר הפעמים שפגשתי אותם - אני חייב לציין שיש מצב שיש לנו פה איזו סוגיה מעניינת - האם Adamas הולכים ומשתפרים (סביר להניח) או שבגלל שהם התחפשו לליצנים זה העלה את מידת ה-fun של המופע ממש גבוה? אין כמו להקה שיודעת מתי לצחוק על עצמה, במיוחד שהפאסון שלה הוא רוקנרול קשוח ואלגנטי. אז קודוס ל-Adamas על הביצים להופיע כליצנים בערב שהם מלכתחילה הלהקה העדינה שלו, ועוד יותר סחטיין על כך שאף אחד מהם לא נפל לבור הממש ברור הזה של להתחפש לג'וקר מבאטמן.

אז כן, זו הייתה ההופעה הכי טובה של Adamas שראיתי, וכאמור השנה ראיתי די הרבה. אני חושב שזו הלהקה הישראלית שראיתי הכי הרבה בשנת 2016, ואני לא אתנגד לראות אותם עוד כמה פעמים לפני 2017. ההופעה עצמה כמובן הייתה מסורבלת, עם פיאות צבעוניות או כובעים מצחיקים - אבל התוצאה היא אותה תוצאה. הלהקה בחרה להתמקד כמובן בשירים הכבדים יותר שלהם, כדי להתאים עצמם למאורע, וזה עבד להם מעולה.

אני חושב ש-Adamas מחזיקים, ביחד עם Canine וכמובן Walkways - את נס הדגל שנועד להכריז על טשטוש הגבול המיותר בין ה-core למטאל. אני מסרב לקבל את הגבול המלאכותי הזה, ואני שמח ש-Adamas מקפידים להופיע באירועי מטאל ישראלים כדי להדגיש עד כמה שהגבול הזה הוא פרי המצאה של אף אחד בתכלס. העובדה שהם נתנו סט כבד מוכיחה שהם לא צריכים לבחול באמצעים - הם לא צריכים לפחד על הצד המטאלי שלהם, הוא נוצץ נהדר גם בבגדים של ליצן וגם לצד מפלצות מטאל גדולות מהם - והגיע הזמן כבר להתחיל לבשל את פרק א' אחרי הקדימון של ה-EP. יאללה זוזו.


Matricide

ז'אנר: Groove Metal
להקות דומות: Misery Signals, Mnemic, Hord
מה יש לנו כאן בקצרה: אחד מהרכבי המטאל הישראלים החזקים ביותר בארץ חוזרים לבמה כאילו כלום לא השתנה, לבושים כמו אלכס וחבריו מה"תפוז המכאני" ובתוך החליפות הלבנות המהבילות האלה הם מספיקים לנגן שיר חדש מהאלבום הבא, לשבור את המקום ועדיין להשאיר המון רצון לראות אותם כמה שיותר.

טוב לראות את הקוורטט הקטלני הזה על הבמה, אחרי שנה של הפסקה. למעשה, אני החמצתי אותם כבר איזה שנה וחצי כמעט, אבל זה לא רלוונטי, Matricide פה כדי להישאר. החבורה עלתה לבושה כולה כמו הכנופיה שמסמלת סובלנות ואהבת אדם ב"שעון המכאני" ולאחר כמה הצדעות בסיסיות עם המגבעות - החלו להשתולל. למזלם של Matricide, עשור של אימונים הופכים כל שיר שלהם למכונת מלחמה משומנת היטב, ונדמה שהקהל הגיב בהתאם, עם אנרגיות ושיתוף פעולה שהיו שניים רק ל-Shredhead באירוע זה. Matricide הם גם השותפים הטבעיים של Shredhead - אחרי ששיתפו איתם פעולה במסיבת התחפושות של שנה שעברה באותו התאריך בדיוק.

ההרכב הפציץ עם השיר הכבד ביותר שלהם על ההתחלה, שיר הנושא של אלבום הבכורה שלהם - When Random Turns To Fate - וההרכב הוכיח במהירות למה כל כך מגיע לכולנו להתגעגע אליו. גם בהעדרו של יוגב סיטון, גיטריסט ומייסד הלהקה, Matricide פועלים כמו שדים על הבמה - עם ניסיון, יכולת, עוצמה ונחישות. גם מעבר לסרבלים הלבנים ולמעבר בין שירים שנהיו להיטים בידיים שלהם, כמו Wear N' Tear או Not an Option - ההרכב פשוט דהר קדימה. זו הפעם הראשונה שאני גם זוכה לשמוע חומר חדש של ההרכב המלכותי, ובאמת שהכיוון נשמע פחות או יותר כמו קודמו, עם טיפ'לה יותר Lamb Of God בפנים, כלומר קצת פחות אלטרנטיבי כמו השירים של Unreality וקצת יותר פצצה קינטית כמו Further From The End.

אני לא חושב שהלהקה תוותר על דריסת הרגל שלה במחוזות ה-Alternative האווירתיים יותר בסגנון Tool או Deftones שעם הזמן טפטפו פנימה אל תוך המוסיקה שלהם, אבל גם אם נקבל פחות או יותר מנה דגושה של מה שהיה When Random Turns To Fate, אני לא יכול להתלונן.

לאחר Unreality המעושן וביקור ב-EP עם שיר הנושא שלו, We Are Alive, הלהקה חתמה עם Burn Me With Your Sun. אין הרבה מה לפרט על ההופעה של Matricide מלבד העובדה שזו חוויה מרגשת לכל חובב מטאל מודרני או הארדקור או בכלל עם אהבה למוסיקת רוק קיצונית וטובה. Matricide התפתחו להיות הרכב נוטף עוצמה ועם כל כך הרבה Fun במוסיקה שלו, שכל הופעה סוחפת קהל ולהקה גם יחד. הרביעייה מרגישה טבעית, משופשפת בשנים של עבודה משותפת והכול מתקתק כמו השעון המכאני. מכיוון שההופעה הייתה תמציתית - חצי שעה סך הכל - כל דבר בה היה יחסית מתוקתק, בלי אף רגע מת, וחוויה שנתנה טעם רב של עוד. אז בזמנכם החופשי - מי שעדיין לא ראה את Matricide על הבמה, רוצו רוצו.


Lehavoth

ז'אנר: Brutal Death Metal/ Grindcore
להקות דומות: Nasum, Misery Index, Mumakil
מה יש לנו כאן בקצרה: שובה של אולי מלהקת המטאל הכי מופרעת של תחילת שנות ה-2000, והלהקה שהפכה את ה-Death Metal בארץ ללגיטימי אחרי 8 שנים של "Death Metal זה לטמבלים" בתקופת שנות ה-90. עם ליין אפ חדש ומפציץ שבקלות מסמן אותם בתור להקת על עם הרכב על, Lehavoth פודים את ההבטחות של יובל 'מולך' שהוא עוזר יחזור לבמות - במעשים, ויש הרבה מהם. בגדול - מעבר לנוסטלגיה שפיצצה את לי הקרוטקס הפרונטאלי עם שירים שאני עד היום זוכר בע"פ, Lehavoth הם יותר מרק להקת הופעות מעולה. הם להקה מעולה. תוסיפו פה כמה וואו-ים שכאלה כאן.

טוב, פה יצא לי קצת להרחיב בדברים, כי זו הופעה שחיכיתי לה 13 שנה. מאז 2003 כמדומני. באותה הופעה הכריז יובל 'מולך' טלמור, סולנה של Lehavoth, מי שאז הייתה נסיכת ה-Death Metal של סצינת המטאל הישראלית, שתם זמנו על עמדת המיקרופון. הוא מעולם לא הרחיב למה הוא החליט לנטוש את הבמה, והלהקה ניסתה להחליפו עם אריאל 'קונאן' רון, סולנה של Herztog ו-Whorecore, אבל זה פשוט הפסיק להיות זה. ואז זה באמת הפסיק להיות זה, שהלהקה נעלמה ב-2005 סופית.

ועכשיו, אחרי 11 שנה של העלמות טוטאלית ו-13 שנה של העלמות משמעותית, חוזרת Lehavoth. הליין-אפ שונה, כנראה שפצעים ישנים לפעמים מתקשים להחלים - אבל זה לא משנה את העניין שמייסדי הלהקה, יובל 'מולך' טלמור וגל 'פיקסל' כהן - אלה שהיו בהרכב מאז שהוא קם ב-1995 ועשה בלאק מטאל מלודי ומחונטרש, נוכחים בהרכב בכל כובד משקלם. אליהם מצטרפים אלעד מנור על הבס, שגידל זקן עבות כמו של קודמו בתפקיד חיים בנימיני, אם כי מנור נוהם על עמדת המיקרופון כשותף הולם לשירה שנייה ביחד עם טלמור, ומנגן על הבס בצורה ברורה, מדויקת והרסנית. על הגיטרה חימשה Lehavoth את סער טובי, בסיסט להקת Sinnery וגיטריסט מכסח בפני עצמו עם נוכחות במה מטורפת ואנרגיה של שד - אבל אני חושב שההפתעה האמיתית הגיע על מושב התופים כאשר ההרכב שם על כס המלכות שם מפלצת אגדית בשם Nate Gould או נתנאל גולד - לשעבר מההרכב הלונדוני המעולה The Rotted - אשר עבר לישראל ומצא לעצמו הרכב מצוין להתברג אליו.

פה הקהל לא ידע כל כך מה הוא מקבל. לעזאזל - היו בקהל ילדים שכש-Lehavoth עשו את הופעתם האחרונה בהרכב עם יובל, הם עדיין לא נגמלו מחיתולים. אבל בלי שום צל של עייפות, זקנה או להיות חנטרישים - המפלצת חזרה כמו משהו מסרט של דיויד קרוננברג שמסרב למות אלא אם שורפים אותו, והחלה להעניש את כל מי שנמצא במקום עם Death Metal מבהיל.

מבהילה גם העובדה לחשוב כמה זמן לא הייתה אף להקת Death Metal ברוטאלית על אמת בקדמת הבמה הישראלית. נכון, Viscera Trail חוזרים לבקר אותנו מדי פעם, אבל גרסת ה-Gore שלהם היא לא מה שהתכוונתי אליו.

אני גדלתי על Lehavoth. אני התחלתי לשמוע Nile ו-Dying Fetus כי Lehavoth היו משהו שהיה לי כיף לראות מחממים את Aborted או את Ancient Rites. כשהייתי ילד בן 20 הייתי נעמד שורה ראשונה ומבסוט עד השמיים עם הכסאח גאלור (פשש, עוד מילה שהוצאתי מהבוידעם) שהלך בהופעות שלהם.

נכון, מעולם לא היה ל-Lehavoth איזה נגן-על שגורם לך לעמוד כמו טמבל ולהגיד איזה כיף לראות אותו מנגן בגלל כמה טוב שהוא מנגן. מעולם לא היה לך איזה שיר שהוא להיט על-אמת, שאתה שר את המילים כי שמעת אותו פעם אחת. לא, Lehavoth תמיד היו עבורי מטאל למתקדמים, אחרי שסיימת את הקורס על Metallica ו-Maiden וצלחת את הדרך של Meshuggah ו-Opeth. הם היו שער הכניסה שלי לעולם של מטאל קיצוני ושל אומנות קיצונית - כזו שמעזה גם אם לא יאהבו אותה בגלל זה, כי זה מה שהלב שלהם אומר, זה התרבות שהם מחוייבים לקיים, ופלצני ככל שזה ישמע - כי זה מה שהיה הדבר הכי נכון לנגן בידיים האלה של הנגנים האלה אי שם ב-2003. ומדהים לגלות כמה אחרי 13 שנה, זה עדיין רלוונטי, זה עדיין תוקף את כל הנקודות האלה כאילו לא חלפו יותר מאיזה שישה חודשים של שקט, וכמה זה עדיין עובד עלי.

זה יותר כמו סקירת הופעה שלי מאשר של Lehavoth - כי למרות שסקרתי את הלהקה הזו כבר לפני 13 שנים במגזין הזה ממש, אני זה שחוויתי את ההופעה הזו - וכאשר Caterpillar החל להתנגן, אותו פתיח של Hatred Shaped Man - אלבום הבכורה הבודד של הלהקה, הבנתי שחזרתי הביתה.

כפי שאמרתי, אין עוד להקת Brutal Death Metal שמחזיקה את המושכות של הסצינה שלנו מהכיוון הקיצוני ביותר שלה, לא כזו שגורמת לאנשים להשתולל בהופעות כאילו אין מחר. אחרי Lehavoth הצליחו Whorecore להחזיק יפה כל מה ש-Lehavoth לא הספיקו לקיים בקדנציה שלהם - כולל שיווק ה-Brutal Death Metal וה-Grindcore להמונים, עד כדי כך שאיפשהו ב-2007 Whorecore כבר הופיעו בפסטיבל מוטורולה במרכז תל אביב כאילו הם לא שרים על ריטוש איברים ואלימות פנטסטית.

אבל Lehavoth לא באמת היו אודות הזוועות של ה-Brutal Death Metal וזו אולי הסיבה מדוע האהבה האוטומטית שלי אליהם לא מצאה מענה במוסיקה של Whorecore, שניסו לעשות הכל יותר קליט, יותר פשוט ויותר אכיל. גם פה Lehavoth הוכיחו שהם עושים משהו יותר אישי, יותר מכאיב ויותר מאתגר.

כן, זה לא מוסיקה לכולם - וכפי שרוב הקהל הבין די מהר מה זה Death Metal של אנשים מבוגרים, זו גם לא המוסיקה של כולם - זה פשוט הייתה הפצצה סונית על הסינפסות של המוח עד שלא נשאר כלום. להיטים ישנים כמו Lunar Moshpit מהספליט The Sick / The Dead / The Rotten או Challanger מה-EP הגנוז ביקרו בכל הכוח במקום - פיצלו קהל לפוגו אלים כמו של פעם ופיצחו את הגולגלות (המטפאוריות!) של כל מי שנמצא שם. לצידם היו גם מה שהכי קרוב ל"קלאסיקות" ברפרטואר החולני של Lehavoth, כמו Ghost Nation ו-Reptile - אבל גם שירים חדשים מתוך ה-EP אשר נקרא Grinder, שחוץ מאפליקצייה לפיזור אהבת גבר אל גבר הארדקור - היא בדיוק מה ששמה מכנה אותה - משהו שיטחן למאזין את השכל.

שיר הנושא וגם שירים חדשים מתוכו התברגו בול לצד החומר הישן - וגם עם האווירה שלהם הייתה מעט יותר מכאנית, אה-לה Ministry בטריפ של Cannibal Corpse - עדיין היה אפשר לזהות את הסימנים האהובים של הכסאח המוסיקלי של Lehavoth.

על הבמה הלהקה פרחה. רואים שהם חיכו שנים לרגע הזה. יובל 'מולך' טלמור חזר בדיוק לאותה הנישה כאילו מעולם לא ירד מכס המלכות אלא יצאה להפסקת שירותים קצרה - ולמרות שהוא מגיע לדור שלא בדיוק ידע את יוסף וכמה הנבוט שלו יכאיב לך - מהר מאד גם הזאטוטים שבמעגל הפוגו הבינו עם מי יש להם עסק. גל 'פיקסל' פשוט מצא את מקומו. למרות שבסופו של דבר הוא מעולם לא באמת עזב את הבמה בזכות הג'וב שלו כגיטריסט של Arallu, הוא פשוט חזר ליעוד שלו ב-Death Metal, איפה שהכול מותר וספר החוקים נזרק ממזמן מהחלון. הנגנים החדשים אלעד וסער פשוט הפציצו, אבל הם גם לא בדיוק תינוקות בתחום, ומחזיקים בחגורה שלהם שנים של ניסיון עם מטאל ועל הבמה (וגם סער, שאמנם מפזז עם Sinnery רק איזה שנתיים ככה, הצליח בכיף להתברג יחד עם כל ה"גדולים" האלה בדיוק בעמדה שהתפנתה לו).

אבל נייט הוא כבר סיפור אחר, והוא מגיע עם מהירויות שאפילו הרכב ה-Brutal Death Metal הותיק הזה לא היה רגיל לעבוד איתם. האיש פשוט מהיר כמו סופה והוא לא רק תוספת מבורכת להרכב, הוא גם נותן לו לגיטימציה מחודשת ואנרגיה שלא חשבתי שאפשר לשחזר אחרי כל כך הרבה שנים. מעבר לזה שטוב לשמוע שאחרי הרכב מעולה כמו The Rotted מצא הבריטי לשעבר שלנו מקום מצוין לחזור אליו.

ההרכב חתם את ההופעה עם Non-Civilized מתוך Hatred Shaped Man והשאיר טעם אדיר של עוד. אני מאד מקווה שנשמע מ-Lehavoth עד אין סוף בהמשך - כי זה מרגיש לי, בכנות, כי כל השנים האלה, בין 2003 ל-2016, ומצטער שאני נשמע קצת כמו fangirl, היו רק תקופת הקרח בין מתי שיש Lehavoth ומתי שאין.


Shredhead

ז'אנר: Thrash / Groove Metal
להקות דומות:The Haunted, Warbringer, Fateful Finality
מה יש לנו כאן בקצרה: אם Lehavoth הם המלכים של תחילת שנות ה-2000, Shredhead הם המלכים החדשים. הם לוקחים ז'אנר שמעולם לא היה באמת פופולארי לנגן פה בארץ והופכים לו את הקישקע בכך שהם לא רק שעושים אותו כיף, טוב, ומהנה - אלא גורמים לכולם להרגיש כמו דפקטים שהם לא מנגנים את זה גם. עם רפרטואר הופעות שגורם ל-Lehavoth הותיקה להראות כמו ילדה בגן, Shredhead באים לפרק את המקום הזה כאילו אין מחר. וזה חבל, כי עם השעה חצות - המשטרה פוקדת עליהם להפוך לדלעת.

למרות שאני מטורף על המוסיקה החולנית של Lehavoth, מחצית מהקהל ברח כל עוד נפשו בו. לא כולם הונדסו ל-Death Metal וזה ניכר בקהל שלא ידע לעכל את הרעש, שזה מצחיק בהתחשב בכך שלא בדיוק מדובר בהופעה של מירי מסיקה, אבל אני מניח שזה רק עניין של תרגולת או טעם - אבל לכבוד Shredhead כל הקהל התכנס בחזרה, כשהם עלו מכוסים בדם באווירת החג.

ההרכב Shredhead זכה ממני כבר למגוון תיאורים מפנק לאורך השנים. אני כבר ב-2011 הבנתי שהכנופיה ממודיעין אמורה להפוך לדבר הכי גדול במטאל הישראלי - ולמעשה לאחר שההרכב חצה יבשות והתמקם באירופה לתקופת ניסיון - הוא חזר רק מחוזק משם. אליהם הצטרף אוראל מלול והופ ההרכב הפך להיות חמישיה מופרעת שקורעת במות ללא הפסק. הלהקה הספיקה לעשות סיבובי הופעות עם Vader, Hate, Ektomorph ועכשיו בזמן ששורות אלו נכתבות הם כנראה חולקים במה בפעם הראשונה עם Crowbar ופאקין Overkill למשך שלושת השבועות הקרובים - אז להגיד להם שהם יודעים מה הם עושים זה מובן מאליו.

אבל היתרון האמיתי של Shredhead הוא שאין להם באמת נקודת חולשה אחת. השירים מעולים, בין אם אתה חובב Thrash או לא, יש בהם משהו כל כך מקצועי ומנפץ שאתה פשוט נסחף לזה. הם לא מפחדים להשאיל מה-Hardcore, מה-Punk, מה-Death ומה-Groove ולצאת הלוך וחזור מהשבולנה של ה-Thrash שבתכלס, חוץ מהשלד המוסיקלי של ריפים ומהירות - זה בעיקר פשוט מטאל מודרני ומרביץ, מנוער מהגדרה אמיתית או התעקשות על מסגרת.

תוסיפו לזה שרועי כהנא הוא מתופף בחסד עליון, מהיר, מקצועי ומדויק - ובזיעת אפו הוא הגיע למעמד של אחד המתופפים הטובים בארץ ובלי ספק הנמרץ ביותר מביניהם על התופים. לילו הבסיסט הפך תוך כמה שנים מקומיקאי עם בס לנגן על והכוכב האמיתי של כל מופע שהוא עולה על הבמה שלו. יותם נגור כנראה גיטריסט המטאל הטוב בארץ שעדיין לא הספיק להוכיח לכם את זה, כל עוד זה נוגע לריפים ולכסח - ואוראל מלול הרכש הכבר-לא-כל-כך-טרי-אבל-לעזאזל-הלהקה-שלפניהם-לא-היו-פה-13-שנה-אז-זה-טרי-מספיק הוא פשוט החוליה המושלמת שמישהו כמעט והינדס להם אותו במתנה.

ואהרון רגוזה. הו אהרון רגוזה, מעבר להיותו בעל גרון פלדה ואטיטוד שמתנדנדת בין שיכור נרקומן לבין מתאבק רסלינג שמתמודד על תואר אלוף עולם - אהרון הוא מפלצת צבעונית שנמצאת במקום כלשהו באמצע ונהנת מכל העולמות. הבחורצ'יק יודע טוב מאד איך לדבר לקהל שלו - יודע טוב מאד כבר מה כולם רוצים לשמוע - והתקשורת שלו עם הלהקה נמצאת במקום הכי טובה שלה מאיך שהבמה נראית בכל אופן. הוא מוביל את ההרכב בכל הכוח, לא סתם הוא קודם להיות סולן להקת Betzefer ממש בחודשים האחרונים - תחת ההבטחה שזה לא יפגע ל-Shredhead בקריירה כי צריך לזכור - יש סיכוי סביר שאהרון צריך להוביל עכשיו את שתי הלהקות המובילות בארץ חוץ מ-Orphaned Land.

וובכן, בהופעה עצמה ההרכב דילג בכיף בין שירים מהאלבום Death is rightous המצוין לבין מנות נוקבות של מיטב השירים מ-Human Nature, אלבום הבכורה שלהם, כמו Death Raw בו הגיטרה של יותם נגור התנתקה, אז את שאר השיר הוא בילה במעגל הפוגו - או את Knife in a Gun Fight שהפך להיות ההמנון של ההרכב שאי אפשר לברוח ממנו.

הלהקה גם החליטה לתת לנו לטעום טעימות בכורה מאלבומם השלישי והעתידי שלהם - אחד מהם קליט ומלודי יחסית שואב אותנו למחוזות כיפיים של הרבה מטאל משובח בין Groove Metal מקפיץ לפזמון מצוין מהשיר Burn Your Master.

אבל השמחה בהופעה של Shredhead הייתה קצת קצרת מועד.

לצער כולנו, ההרכב קצת נמשך טיפה יותר מדי, ובשעה חצות ורבע קיבל המועדון בקשה לסגור את האירוע כי הוא מפריע למנוחת השכנים.

"עוד שיר אחד" ביקש רגוזה והלהקה התחילה לנגן את Walk With The Dead, אולי הדבר הכי טוב בידיים של הכנופיה הזו מבחינה מוסיקלית, אבל לפני הקטע הטוב של השיר (אתם יודעים כשקים ג'ון און מפציץ את כולם וכל העולם נשרף? לא זוכרים את הקטע הזה בקליפ? אני היחיד שראה אותו אלפמאות פעמים?) המשטרה כפתה על כיבוי השאלטר והאירוע נגמר בטעם לא מספק.

האמת, אולי יש בזה משהו קצת טוב, מעבר לחיכוך נחמד עם משטרת ישראל כולנו יצאנו עם עוד הרבה תאבון באירוע הזה. אני תמיד מעדיף להגיע למצב של רעב לעוד מאשר לרוויה - ואני בהחלט יכול להגיד שלא הספיק לי כאן, ואני צריך את האירוע הזה פחות או יותר בשידור חוזר. ואם אני רוצה לחוות את אותו הליין אפ עוד פעם נוספת - בלי שום שינוי בסט ליסט או במוסיקה או באווירה או בשום דבר אחר - כנראה שבאמת היה לנו פה את אחד מלילות המטאל היותר מוצלחים של השנים האחרונות.